שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    בקסבה בחצי היום

    באיזשהו שלב הבין מאט בינון ריס, כתב בריטי לענייני הסכסוך, שחבל לבזבז את השאהידים והמשת"פים של בית לחם על כתבות בעיתונים. אז הוא ישב לכתוב ספר מתח ורשם על שמו פטנט: הבלש הפלסטיני הראשון

    מאט בינון ריס הגיע לישראל עם מטרה אחת: לא לחטוף כדור בתחת. שני אחיה של סבתו עשו את המסע מוויילס לארץ ישראל לפניו, עם צבאו של הגנרל אלנבי ב־‭,1917‬ ואפילו נלחמו בטורקים. עד היום הוא זוכר איך היה אחד הדודים משלשל את מכנסיו בכל פעם שהשתכר – כלומר במרבית חגי ומועדי בריטניה – ומראה לילדים את הצלקת מכדור שחלף דרך ישבנו בקרב בביתוניה. "הזיכרון הזה כנראה תרם לעניין המוקדם שלי במזרח התיכון‭,"‬ אומר ריס. "הגעתי לכאן בתחושה שזה המקום שאבות אבותי היו בו, חלקם נהרגו על אדמתו. ובכל זאת, כשהייתי בביתוניה במהלך האינתיפאדה, ופתאום התחילו לירות, חשבתי 'אוי אלוהים, רק לא בתחת‭."'!‬

     

    עם ציפיות כאלה, כל נחיתה בארץ היתה נחשבת להצלחה, ובכל זאת נדמה שריס ‭(40)‬ העפיל הרבה מעל הרף הלא גבוה שהציב לעצמו. 11 שנה אחרי שהגיע לכאן כבן זוגה של עיתונאית אמריקאית ‭")‬ארוסתי דאז והיום אשתי לשעבר‭("‬ והפך לעיתונאי כמעט בעל כורחו - הוא חתום על סדרת הבלש הפלסטיני הראשונה בעולם, כנראה גם ביקום, ואפילו מצא לעצמו בית, עד כמה שהמונח הזה תקף מבחינתו.


    מאט בינון רייס בבית מופגז בבית ג'אלה. מצא פה בית (צילום: דיוויד בלומנפלד)

     

    הכל התחיל בשדה כרוב בארטאס, ליד בית לחם. ריס, אז עדיין כתב זר, הגיע לראיין עבור ה'טיים מגזין' את אשתו ואמו של איש פתח צעיר, שנורה לילה לפני כן בפתח הבית. כשחזר הצעיר הביתה ירה בו צלף ישראלי, בעזרתו של משת"פ שזיהה אותו. האישה רצה החוצה ומצאה את בעלה מוטל מת בשדה הכרוב. "הן סיפרו לי מה קרה, בצורה הכי כואבת ואמיתית, ואמרתי לעצמי 'די, זה הרבה יותר מדי טוב בשביל עיתון‭.'‬ בעיתון אקבל איזו פסקה מרגשת, ואחרי זה 'הפלסטינים אמרו ככה' ו'הישראלים הגיבו ככה‭,'‬ וגמרתי את השבוע. אין מקום למורכבות. הבנתי שהדרך הכי טובה להסביר מה קרה שם זה סיפור בלש‭."‬

     

    למה דווקא בלש?

     

    "כי יש שם מסתורין. אבל חשוב מזה, כי בלש בנוי סביב דמות טובה באמת. דמות שאוכל להיכנס אל ליבה ואל ראשה, וכמו הבלשים שאהבתי – ריימונד צ'נדלר ודשיל האמט - היא לא תהיה קשוחה, אפילו אם היא נראית ככה. להיפך. הבלשים הטובים הם רגשנים ורכים. לבלש אמיתי חייב להיות רגש - שיידע מה חשוב לאחרים, שיבין אותם, וכך יראה את האמת‭."‬

     

    אתה מדבר כאילו כתיבה בדיונית, ועוד בז'אנר פנטסטי כמו בלש, מקרבת אותך למציאות יותר מעבודה עיתונאית.

     

    "כשבלש הוא טוב – ויש כמובן גם הרבה זבל – הוא מספר לך משהו שלא ידעת קודם על החיים, על איך חיים אנשים אחרים. עיתונות, בהרבה מקרים, היא כמו בלש רע. ראיתי מספיק עיתונאים מגיעים לשטח, מיד מחפשים מי הטוב ומי הרע, בדרך כלל הם כבר החליטו מראש, והם גם יודעים מראש מה יהיה סוף הסיפור. הם לא רואים לתוך ליבם וראשם של אנשים, אלא משתמשים בסטריאוטיפים. הפלסטינים הם תמיד או טרוריסטים או קורבנות, אין אמצע ואין להם אפשרויות אחרות. באותו שדה כרוב הרגשתי שאני מקבל מהנשים האלה משהו אחר, שעיתונות לא תאפשר לי לספר‭."‬

     

    "מי בכלל מאמין שיש פלסטיני שחושב אחרת?"

    אז ריס ישב וכתב את "משתף הפעולה מבית לחם", וברגע שקיבל עבורו חוזה, עזב את ה"טיים" ואת העיתונות. כשהוצאות ספרים בצרפת התחרו ביניהן על הספר, והוא היה כבר בעיצומה של כתיבת הספר השני בסדרה, הבין שעד כמה שזה תלוי בו, זו פרידה לתמיד. "הסיבה היחידה שנהייתי עיתונאי היתה כדי לכתוב. וכשקיבלתי חוזה לשלושה ספרים הבנתי שאוכל לחיות מכתיבה, להיות סופר אמיתי. החלום התגשם. חזרתי עם אשתי מחופשה, עצרו אותנו בבידוק הבטחוני בשדה התעופה בז'נבה, שאלו אותי מה המקצוע שלי ואמרתי בפעם הראשונה, בעברית, 'אני סופר‭,'‬ והתחלתי לצחוק. זו גם היתה הפעם הראשונה שלא גמרתי עם מכנסיים למטה, בתור עיתונאי זר‭."‬

     

    בעוד חודש ייצא לאור באנגליה "קבר בעזה", השני בסדרת הבלש עומר יוסוף, ולפני חודש סיים ריס לכתוב את "סודות השומרונים". ארבעה נוספים יושבים אצלו בראש, מאורגנים לפרטיהם, במטרה לשמור על קצב של ספר בשנה. "משתף הפעולה מבית לחם" התפרסם עכשיו בתרגום לעברית (הוצאת כתר),‬ כמעט שנה אחרי שיצא בארה"ב ובאירופה ותורגם לכ־15 שפות. לערבית טרם תורגם וספק אם זה יקרה, בטח לא בפלסטין, שהוצאות הספרים שלה לא ממש בפריחה כרגע.

     

    ספרו הקודם של ריס, "שדהו של קין", ספר עיון על הסכסוך, לא יצא בעברית. "המו"ל אמר לי שהישראלים לא ירצו שזר כמוני יספר להם מה קורה אצלם בשכונה, אז ויתרנו. אבל את הבלש שלי ישראלי לא יכול היה לכתוב. אני לא בטוח שיש ישראלים שיכולים להגיע לסוג היחסים שאני פיתחתי עם האנשים האלה. חלקם סיפרו לי דברים שלא יכלו לספר אפילו לפלסטינים אחרים. באותה תקופה, אם היו בבית לחם נניח עשרה משתפי פעולה, כולם היו בטוחים שיש מאה, ואף אחד לא בטח באף אחד. כל אחד היה משת"פ בפוטנציה. איתי הם דיברו כי ידעו שאני לא ישראלי, לא פלסטיני, אפילו לא עיתונאי יותר. במי כבר יכול לבטוח פלסטיני שחושב אחרת? מי בכלל מאמין שיש פלסטיני שחושב אחרת‭."?‬

     

    הבלש שלו, עומר יוסוף, בהחלט חושב אחרת. הוא מתנגד בכל מאודו לכנופיות החמושים ששולטות בעיר, לטרור שהן מפילות על התושבים, ולמרות שהוא מורה להיסטוריה אהוב ומוערך – הוא מפציר בתלמידיו להניח לעבר. לשכוח את המפתח. אותו מפתח, אמיתי וסימבולי, שנושאים הפליטים הפלסטינים מהבית בכפר שממנו גורשו. אמא של עומר מעולם לא התגברה על הגירוש. עומר מבקש מבניו ונכדיו להביט אל העתיד.

     

    "היה לי חשוב שעומר יהיה פלסטיני מוסלמי. להביא לאירופה ולאמריקה, בעיקר אחרי ה־11 בספטמבר, גיבור מוסלמי טוב. יש כאן גיבור שבמקום להגיד שהישראלים הם הבעיה, אומר לפלסטינים 'תסתכלו בחברה המחורבנת שלכם, כולכם אידיוטים, אנחנו נמצאים במצב נורא, ויש פה אנשים שיכולים לשפר את המצב‭.'‬ אנשים בבית לחם, בעיקר בתחילת האינתיפאדה, היו מפוחדים בגלל החמושים. סיפורים כמו שיש בספר - אדם שנרצח למרות שידעו שהוא לא משת"פ, רק כדי להרתיע אחרים, או שתי נערות שנרצחו כי נתנו כביכול תה לחיילים ישראלים, ובעצם אחת מהן שכבה עם חמוש ואחותה ראתה ורצו להשתיק אותן – אלה דברים שראיתי ושמעתי. המצב הפוליטי מכסה על פשעים. לחמוש יש כוח לעשות מה שהוא רוצה בשם היותו לוחם מחתרת‭."‬

     

    אז ככה, בקלילות, אתה מבטל את האחריות של ישראל?

     

    "אני לא מתעסק בזה. אני חושב שהכי טוב שכל אחת מהחברות תסתכל לתוך עצמה ותתקן את עצמה. הישראלים לא יכולים לשנות את הפלסטינים, ולהיפך. לא הפגשתי בספר ישראלים ופלסטינים, כי זה מפגש שמעורר רק קלישאות וסטריאוטיפים, ואין לי כוח לזה‭."‬

     

    אתה באמת חושב שיש פלסטינים שמוכנים לוותר על המפתח?

     

    "השאלה היא האם אדם רוצה לחיות את חייו לעצמו, או לשמש סמל לקמפיין פוליטי. הרבה פלסטינים, בעיקר פליטים, הבינו במהלך האינתיפאדה השנייה שהם כלי משחק בידי פתח וערפאת, שעושים בהם מניפולציות. נכון שרובם לא יכולים להגיד את זה, הם לא חיים בדמוקרטיה, אבל זה מה שאני שומע. כשערפאת הציג אותם כקורבנות בג'נין, עם המניפולציה המטורפת של הטבח וקברי האחים שלא היו ולא נבראו, מבחינתם הם היו גיבורים שעמדו מול הצבא הישראלי, ורצו הכרה ככאלה. ישבתי פעם בחדר עם עוד חמישה פלסטינים בזמן נאום ה'אני רוצה להיות שאהיד שאהיד שאהיד' של ערפאת. הם התחילו לצחוק. אחד אמר לשני 'תפסיק לעשן כל כך הרבה, או שגם אתה תהיה שאהיד שאהיד שאהיד‭.'‬ אז הבנתי שערפאת נהיה בדיחה‭."‬

     

    זה באמת מצחיק, אבל אנשים המשיכו לפוצץ את עצמם ואת הישראלים.

     

    "אפילו כשאני מעצב את הבד גאי, המטרה שלי היא שיבינו למה הוא עושה מה שהוא עושה. אני לא אוהב כשהבד גאי הוא פסיכופת. אני מנסה להסביר את המצב הנפשי של המתאבד ומה זה עושה למשפחה שלו. היה מתאבד אחד שהרג משפחה במאה שערים. למחרת הלכתי לבית שלו, ואמא שלו היתה הרוסה, על תרופות מרוב כאבים, וגם האב והאח היו גמורים. איפה זה ואיפה כל הבולשיט על האמהות שחוגגות את מות בניהן וכל הקולולולו והשטויות. אחר כך עוד בא הצבא הישראלי והרס להם את הבית. היחידים שהרוויחו מהמוות הזה היו כמה חמושים. רוב האנשים ששימשו בסיס לדמויות בספר שלי כבר מתים, ולא ראיתי שהם מחאו כפיים באושר אל מול פני המוות. ראיתי אנשים מפוחדים‭."‬

     

    סיקרת את הסכסוך משני צידיו. למה בחרת לכתוב ספר על פלסטין? מה רע בישראל?

     

    "איך אני אגיד לך, זה יותר אקזוטי. אני חי בין ישראלים, ואתם לא כאלה אקזוטיים. ישראל מעניינת, אבל מערבית. כשהגעתי לכאן בפעם הראשונה נורא נהניתי, ואז נסעתי לשכם, נכנסנו לקסבה, וחוויתי ממש התפוצצות רגשית. עברתי לעולם אחר, לתקופה אחרת. זה תפס את הדמיון שלי. לא הייתי רוצה לחיות שם, ובישראל כן, אבל היא לא מרגשת אותי באותה דרך ככותב. מה שכן, אני שמח שאתם קרובים פיזית. ככה אני יכול לראיין בבית לחם, ובדרך חזרה לאכול סטייק במסעדה האיטלקית האהובה עלי במדרחוב‭."‬

     

    בישראל פגש ריס את אשתו השנייה, דבורה, יהודייה מלונג איילנד שעשתה עלייה, ויחד הם גרים בירושלים, בשכונת קטמון הישנה. "דבורה היתה ציונית גדולה, אבל ישראל ריפאה אותה מזה‭,"‬ הוא אומר. לפני ארבעה חודשים נולד בנם קאי, ובלי להתכוון ריס מצא את עצמו על מסלול משרד הפנים לאיחוד משפחות, מה שמבטיח לו אזרחות תוך חמש שנים. "לא נהייתי אפילו טיפה ישראלי, אני עדיין זר מוחלט פה. אבל נוח לי עם הישראלים ומצאתי פה משהו שמרתק אותי - הפלסטינים. אני רוצה רק לכתוב, אני זקוק לחומרים, ואני מרגיש שאני יכול לקבל אותם כאן כמתבונן מהצד. בישראל אני יכול להיות אאוטסיידר, ואני שמח בזה‭."‬

     

    מה השמחה הגדולה? כל האנשים שאתה כותב עליהם רק כמהים לבית.

     

    "עם השנים למדתי לאהוב את זה שאתה לא אחראי למה שקורה מסביבך. תראי אותך - אולמרט הוא ראש הממשלה שלך, אם את רוצה ואם לא. אותו דבר אבו מאזן לפלסטינים. לי אין ראש ממשלה, תודה לאל‭."‬

     

    מתוך מדור הספרים של "ידיעות אחרונות" שמתפרסם במוסף "7 לילות"
    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    הבלש הפלסטיני הראשון. עטיפת הספר
    לאתר ההטבות
    מומלצים