הישרדות בע"ם
כשמתפלצים מההידרדרות המוסרית בחברה הישראלית, ראוי שנדע שגורמים לכך גם המסרים המוצפנים בתוכניות כמו "הישרדות", בהן סולידריות חברתית ודאגה לזולת הם לא יותר מהתנהגות פראיירית
הסדרה "הישרדות", המשודרת בערוץ 10, היא תמהיל שמייצר כדור אקסטזי הממכר צופים רבים. הנוסחה המיובאת, פשוטה וגאונית: איים אקזוטיים, צעירים וצעירות חטובי גזרה, סיר לחץ קבוצתי בסביבה מבודדת, דינאמיקה אנושית רוויית יצרים ותככים, תחרות עזה על פרס חומרי יקר ערך (דירה וג'יפ, איך לא?), הפתעות ותפניות בלתי צפויות בעלילה, דמויות רב תרבותיות, מגזריות ומגדריות, המאפשרות הזדהות של קהלים רחבים (חוץ מהערבים והחרדים, שמקומם נפקד כצפוי), גיבורים טרגיים וקומיים, ארוטיקה ומתח מיני, ומנחה "סלב" שכבר זכה ב"פרס הגדול" - יעל בר זוהר, הדוגמנית-שחקנית-שרדנית.
כולנו אוהבים להזדהות עם החזק והחלש, חווים מתחים וקשיים בחיי היומיום, מתחמנים ומתוחמנים, מאכזבים ומאוכזבים, וכמובן אוהבים לצותת, להציץ ולרכל. לכן, גם כאשר הריאליטי היא לא בדיוק מציאות, אנחנו מרותקים למסך הכסף, תרתי משמע.
הישרדות מדברת אלינו כמובן גם בגלל הפן הישראלי, שכן הגיבורים דוברי עברית ומזכירים לנו בחזותם, תגובותיהם וצורת החשיבה שלהם את עצמנו וחברינו. מדי פעם גם מבליחה איזו תזכורת סמלית, כדוגמת מולי היפיוף, המניח תפילין בבוקר - תמונה שמסמנת לנו שגם הבלונדינים הם יהודים כשרים למהדרין. למעלה מזה, החיים בישראל הם סדרת הישרדות אחת גדולה וקל לנו להזדהות עם סבל ומצוקה, גם כשהם וירטואלים ומרופדים בעצי קוקוס וים תכול. ובניגוד לרוב האמריקנים, שלא יודעים מהם חיי צבא, אנחנו הדלקנו מדורות ולפידים בשבטי הצופים וסחבנו 20 קילו על הגב במסעות הכומתה. כך שהמבחנים של סבאנה וג'יבארו קטנים עלינו והתחושה מוכרת.
עם זאת, בסופו של דבר "הישרדות" היא ביסודה סדרה אמריקנית. היא כזו לא רק בגלל שנוצרה במקור בארה"ב, אלא משום שהיא משקפת את תמצית תפישת העולם הקפיטליסטית, העומדת ביסוד אימפריית הכוכבים והפסים. זו תפישה מוסרית ומפלצתית כאחד, המעודדת את הנאצל והשפל שבאדם.
עצם השם מבטא הכול. הישרדות ב"אמריקנית" אין פירושה פשוט לחיות ואפילו לא להיות מאושר, אלא לנצח את האחרים ומעל לכל להתעשר, רצוי על חשבונם.
אז נכון, בתחרות הזאת יש כללים וחוקים מוסכמים שצריך לכבד. לא בכדי המודח עוזב במהירות מבלי למחות או לקלל - ממש כמו הספורטאי האמריקני שיודע להפסיד בכבוד, או המפוטר המקבל עליו בהכנעה את דין הבוסים. נכון גם שכדי לנצח צריך להפעיל דמיון יצירתי, חשיבה אסטרטגית וכושר אלתור, וכמובן נחישות וסיבולת. אסור להישבר, כי על המפסידים אין רחמים, רק שמחה לאיד. עיין ערך הרגע המבחיל שבו הקבוצה שניצחה זוללת בהנאה מול העיניים הכלות של היריבים המובסים והרעבים.
אך השורה התחתונה במשחק הזה היא שהמטרה מקדשת כל אמצעי. מותר לכרות בריתות עם האויב ולשקר את הידיד, ולגיטימי להפר הבטחות ולהכשיל את השבט שלך, שרק לפני דקה גונן עליך. כי לא הקולקטיב מנצח. הניצחון הוא בסופו של דבר אישי והזוכה לוקח את כל הקופה.
המשחק הזה מדמה היטב את המציאות הכלכלית והתרבותית בארה"ב, ובעצם בכל העולם המערבי, גם במובן זה שהוא אינו מתבייש לחשוף את השקר בדבר התחרות ההוגנת ואת אשליית הדרוויניזם החברתי (The survival of the fittest). שהרי בסדרה, ממש כמו במציאות, יש מי שמושך בחוטים השקופים, כלומר מנווט את המשחק, בין השאר באמצעות הענקת חסינות עקיפה למתחרים שמעלים את הרייטינג - לרוב, התככנים והיפים.
אז יהיו שיגידו שסדרות לא אמורות לחנך, אלא רק לבדר. אולי. ובכל זאת, אם אנחנו חוזרים ומתפלצים מהידרדרות הקוד המוסרי בחברה הישראלית, ראוי שנדע מהיכן מגיעים "המזהמים". הרעל התקשורתי-בידורי מגיע גם דרך המסרים המוצפנים בתוכניות כמו "הישרדות". הצופה ההדיוט לומד מהם שהחיים הם רק משחק - בדרך כלל משחק סכום אפס; שאסור להיות גלוי וישר עד הסוף ורצוי להעמיד פנים, כדי לא לחשוף את הקלפים ולתמרן ביעילות את הזולת; ושגם מי שנראה לכאורה אלטרואיסט הוא בסופו של דבר אגואיסט, כלומר מניפולטור עם מטרה אישית. לכן סולידריות חברתית ודאגה לזולת הם לא יותר מהתנהגות פראיירית.
בעבר האדרנו את ה"חברמן" והוקענו את ה"סוציומט" - שתי מלים ישראליות מאוד, שקשה לתרגמן לשפות אחרות. היום אנחנו מאדירים את התחמן. תחמנים רבים, שלא סופרים את הזולת, באמת מנצחים אצלנו חדשות לבקרים, אבל ראוי לזכור שהניצחון האישי שלהם לא יקדם את ההישרדות של החברה הישראלית.
פרופ' עוז אלמוג, סוציולוג מהחוג ללימוד א"י באוניברסיטת חיפה
לפנייה לכתב/ת 
