שתף קטע נבחר
אתם שיתפתם
    זירת הקניות
    האם על אולמרט להחזיר את המפתחות?
    האם טעויות אינן סיבה אוטומטית להדחה, אלא אם הן מצביעות על פגם אופי בסיסי, או שעל הכישלון של מלחמת לבנון השנייה על אולמרט לשלם בכיסאו?

    בכל זאת אולמרט / יצחק בן ישראל

    עם ישראל יכול לכאורה לנשום לרווחה: ועדת וינוגרד הגישה את הדו"ח, ועכשיו יבוא הכול על תיקונו הגמור. אך הרשו לי להתנבא כי הוויכוח לא ייפסק כאן. כל צד יפשפש וימצא בדו"ח הוועדה מובאות שיצדיקו את עמדתו שנקבעה מראש. מי צודק? האם המלחמה הייתה כישלון גמור או שהיו לה הישגים? מי אחראי לכשלים? האם גם ראש הממשלה שותף להם? האם הוא צריך ללכת הביתה?

     

    מלחמת לבנון השנייה לא הסתיימה בצורה שמרבית אזרחי ישראל קיוו לה, או כמאמרו של השופט וינוגרד, היא הייתה "החמצה גדולה וחמורה". מבחינה זו אפשר לקרוא לה כישלון. מאידך היא גם לא הסתיימה כמו שהחיזבאללה קיווה ומספיק לצטט את חסן נסראללה עצמו, שאמר ב-27 באוגוסט 2006, כי לא היה מבצע את החטיפה אם היה מעריך שיש סיכוי "אפילו של 1%" שישראל תצא למלחמה, ותגרום הרס גדול כל כך בדרום לבנון.

     

    מה גרם לכישלון? דו"ח וינוגרד מבהיר זאת היטב: צה"ל לא הכין את כוחותיו למלחמה כהלכה, ולא ניהל אותה נכון. למזלנו, צה"ל לא המתין שנה וחצי באפס מעשה עד לפרסום הדו"ח והחל במלאכת הפקת הלקחים ותיקונם כבר מזמן.

     

    כמי שהיה שם במהלך המלחמה ותחקורה אני יכול להעיד כי צה"ל של היום שונה במידה רבה ממה שהיה בקיץ 2006. לצמרת צה"ל היו שותפים בטעויות הניהול גם שר הביטחון, הקבינט וראש ממשלת ישראל. כן, גם ראש הממשלה היה שותף לטעויות שנעשו.

     

    האם הוא צריך להסיק את המסקנות וללכת הביתה? לעניות דעתי הטעויות שהיה שותף להן אינן מצדיקות הדחה. אלו טעויות שרבים וטובים ממנהיגינו (שרון למשל, או רבין או ברק) עשו אפילו קשות מהן, במיוחד בזמן מלחמה. טעויות אינן סיבה אוטומטית להדחה, אלא אם הן מצביעות על פגם אופי בסיסי. מטעויות צריך ללמוד, וראש הממשלה אולמרט הוכיח בשנה וחצי האחרונות כי הוא למד אותן היטב. אם יש ממצא חשוב בדו"ח וינוגרד, הריהו זה: הוועדה מצאה כי ההחלטה בנושא המהלך הקרקעי בסוף המלחמה "הייתה החלטה סבירה" (ע' 566 בדו"ח הועדה, סעיף 103) וכי ראש הממשלה ושר הביטחון פעלו בתום לב ובאופן סביר (סעיף 109). במילים אחרות, גם אם המבצע הזה בפרט, והמלחמה בכלל, לא הגשימו את התקוות שתלינו בהן, לא התגלה כאן שום פגם בסיסי באופיו של ראש הממשלה.

     

    אני מניח כי דברי אלו לא ישכנעו את הזיווג המוזר של מתנגדי ראש הממשלה שחברו להם יחדיו: "הכתומים" שמצאו להם הזדמנות לפרוק את תסכול ההתנתקות, והשמאל הרדיקלי הרואה בכל מבצע סוג של ספין. הראשונים חושבים אגב כי המלחמה הייתה צריכה להיות מאסיבית יותר וכי היינו צריכים לכבוש לפחות את כל דרום לבנון (ואולי אף את סוריה), והאחרונים רואים אפילו את הפעולה המוגבלת של 60 השעות האחרונות כחטא שאין לו כפרה. שניהם מאשימים את ראש הממשלה בכישלון, כל אחד מסיבה הפוכה לגמרי.

     

    הדו"ח שהוגש פותר חלק מהשאלות אודות העובדות, ומותיר את הוויכוח הציבורי הפוליטי על כנו. אולם ההכרעה בוויכוח זה ברורה: על ראש הממשלה להישאר בתפקידו, למרות הטעויות, פשוט משום שלא מדיחים ראש ממשלה טוב בגין טעויות שנבעו מתום לב, טעויות שכל ראש ממשלה אחר היה יכול לעשותן. תשאלו כל ראש ממשלה לשעבר.

     

    ח"כ יצחק בן ישראל (קדימה)

      

    לא לאולמרט ולא לבחירות / רן כהן

    הטרגדיה של אהוד אולמרט היא הפער העצום בין הצהרותיו למימושן. אורח ממדינה אחרת שהיה קורא עיתונים מהשנתיים האחרונות היה יכול לחשוב שמשהו באמת משתנה בישראל: שינוי המאזן האסטרטגי מול חיזבאללה, הקצבה היסטורית לניצולי השואה, רפורמה במערכת החינוך, כספים לילדים בסיכון, ואפילו – לראשונה בישראל – הצהרה על תוכנית מדינית עוד לפני הבחירות.

     

    אבל ראש ממשלה נמדד ביכולתו להפוך את הצהרות למציאות, ובכך אולמרט נכשל. הקצבה המובטחת לניצולים הסתכמה במבוכה של 83 שקלים, הרפורמה בחינוך עלתה באובדן שנת לימודים בתיכונים וכנראה גם באוניברסיטאות, ה"התכנסות" התגלתה כאוסף הזדמנויות-צילום ריקות מתוכן. על כל אלה אפשר היה אולי להמתין לסוף הקדנציה כדי להעניש את אולמרט. אולם על הכישלון של מלחמת לבנון השנייה עליו לשלם בכיסא ומיד.

     

    יש לומר במפורש: בקיץ 2006 יצאה ממשלת אולמרט למלחמה מיותרת, עליה שילמו בחייהם מאות אזרחים וחיילים לשווא. עם כל הכבוד לניסיונם של השופט וינוגרד וחבריו לגלגל את האשמה לפיתחו של צה"ל, במדינה דמוקרטית האחריות הכוללת על יציאה למלחמה מוטלת על הדרג המדיני. מי שהתנגד למלחמה מיומה הראשון, וראה בה צעד של פזיזות יהירה וראוותנית, יכול לומר בפה מלא: דינם של חלוץ, פרץ ואולמרט נגזר ב-12 ביולי 2006, עת לקחו את אמוננו בידיהם והשתמשו בו לרעה.

     

    ואם לא נגזר דינם ב-12 ביולי 2006, לבטח נגזר ברגע בו נעו הכוחות הקרקעיים אל מותם של 33 חיילים לאחר שכבר הושג הנוסח הסופי במועצת הביטחון של האו"ם. החלטה קלת דעת, בלתי אחראית ובלתי מוסרית זו הפכה את המבצע כולו למרחץ דמים מיותר וציני.

     

    ואם לא בשל כך, הרי שעל הזנחת תושבי הצפון במשך חודש של לחימה, שלאורכו נותרו במקלטים בלי תמיכה מאורגנת ומסודרת של המדינה – רק על כך צריך אולמרט לשלם בכסאו. בתפקודו הכושל בכל אלה איבד אולמרט כל אמון מצד העם, והוא חסר תוקף מוסרי להמשיך ולכהן בתפקידו.

     

    מן המשולש חלוץ-פרץ-אולמרט נותרה רק צלע אחת. חלוץ הסיק את המסקנות בעצמו, את פרץ אילצה מפלגת העבודה להסיקן. אי אפשר להשאיר את הכתם של אולמרט על מצחה של ישראל. אולמרט חייב ללכת, אולם בלי לפזר את הכנסת ובלי ללכת לבחירות חדשות.

     

    כאיש פוליטי, אני מודע לבחירה שיש לבצע בין אלטרנטיבות פוליטיות, גם כאשר הבחירה היא בין אפשרות גרועה לגרועה יותר. במציאות הפוליטית הנוכחית, אין ספק כי הכנסת הקיימת, עם אישיות אחרת בראשות הממשלה, עדיפה על קואליציית נתניהו-ליברמן-גאידמק הממתינה מעבר לפינה. רק לפני פחות משנתיים הצביע רוב מכריע של אזרחי ישראל – 70 מנדטים מקדימה עד המפלגות הערביות, רוב שלא היה כמוהו בעבר – בעד נסיגה מהשטחים, בעד מנדט להשגת שלום, ובעד יותר צדק חברתי.

     

    הניסיון לפזר את הכנסת הזאת מונע על ידי השלישיה נתניהו-ליברמן-גאידמק לא כאלטרנטיבה ערכית, אלא בשל לחישות הקסם של יועצי סקרים. כל שהם מציעים לציבור הוא ריסוק החברה, נורמות קלוקלות של שחיתות והון כחזות הכל.

     

    מרצ לא תהיה זאת שתיתן להם את השלטון, ולא תתמוך בהליכה לבחירות. תהליך השלום, אם נשמה באפו, יכול להימשך בהצלחה לא פחותה בראשות ציפי לבני או אישיות אחרת מתוך הכנסת.

     

    אולמרט נטול סמכות מוסרית, אולם הרעיון שלשמו נבחר עדיין לא מת. יהיה זה דמוקרטי ותקין להחליף את ראש הממשלה בלי להחליף את הכנסת, לתת הזדמנות לדרך בה בחר העם.

     

    ח"כ רן כהן (מרצ)

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים