שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    משהו רקוב בממלכת דנמרק

    יותר מעשור מאז טלטל את העולם הסרט "החגיגה", מציג התיאטרון הישראלי עיבוד למחזה שמבקש לשבור את קשר השתיקה סביב ההטרדות המיניות בתוך המשפחה. הצגת חובה

     

     

    מעל לכל משפחה מרחף איזה סוד, שיום יבוא ויצוף על לפני השטח. בכל בית אב ניצב ארון שמסתיר בתוכו שלדים שיום אחד יתגלו. ההצגה "החגיגה", שעולה בימים אלה על במת התיאטרון בישראל, מבקשת להטיח את הצופה אל מול בבואת התופת הכאוטית, שמרסקת את תפיסת הבית כחומת מגן. המחזה, המבוסס על הסרט הבלתי נשכח של תומס וינטרברג, ממייסדי תנועת "דוגמה" הדנית, כולא את עצמו מרצון ובהתאם לחוקי התנועה במגבלות של מינימליזם מוקפד שמחדד ומעצים את האימה, וריאליזם טורדני, שמסתיר את הזוועה מאחורי אסתטיקה מעושה.

     

    מרגע שעולה האור על הבמה, אין לקהל או לשחקנים לאן לברוח. המחזה, שעוסק בצביעות הרסנית ומגלה עולם מחריד של התעללות מינית בתוך המשפחה, השתקה והדחקה שהופכת לכרוניקה של מוות, הוא אקדח טעון של רגשות. זהו מסע ממגנט, אפל וגרוטסקי, לטריטוריות משפחתיות אסורות. "עצמת הסיפור אינה טמונה באפקטים ויזואליים, אלא בטקסט ובמשחק", אמר וינטרברג עם העלאת המחזה לפני כשלוש שנים בניו יורק. גם הגרסה הישראלית, שתרגם לעברית שלומי מושקוביץ, מתפשטת מקישוטים ומתרחקת מהבלתי הכרחי. תחת שרביט המנצחים של הבמאי, חנן שניר, התקבץ אנסמבל חד פעמי ומשובח של שחקנים מהתיאטראות "הבימה" ו"הקאמרי" של תל אביב. חלקם נפגש לראשונה על במה זו.

     


    אנסמבל חד פעמי במסע לטריטוריות משפחתיות אסורות (צילום: ז'ראר אלון)

     

    עודד תאומי, המגלם את דמותו השטנית של אב המשפחה, רואה במחזה המשך ישיר למחזותיהם של סטרינברג ואיבסן. "בלעדיהם, מחזה כזה שעוסק במתחת של המתחת, לא יכול היה להכתב", אומר תאומי, שבאופן פרדוקסלי כלל לא רצה לשחק בהצגה. "יש גבול לכמה אתה יכול לשחק שטן", הוא אומר ומודה ששאל את עצמו לא אחת מאיפה ישאב את הכוחות לתפקיד האב המתעלל.

     

    "אנשים כאלה לא משתנים הרי, זה משהו בסיסי שטבוע בהם עמוק. גילוי עריות זה פשע נוראי, ואם הייתי פוגש את האדם שאני משחק, הייתי יורה בו. אין לי שום אמפתיה כלפיו למרות שלפעמים מתעוררים בי רחמים עליו. זה בהחלט מחזה שמאלץ אותך לשאול את עצמך שאלות על טוב ורע, על קיומו של השטן בכל אחד מאתנו ועל אכזריותו של הטבע האנושי".

     


    בבואת תופת שמרסקת את תפיסת הבית כמגן (צילום: מרב יודילוביץ')

     

    עודד ליאופולד, שמגלם את מיכאל, הבן הבכור - גבר אלים, מכה וגס רוח - מסנגר על הדמות. "שחקן צריך להיות עורך הדין הכי טוב של הדמות שהוא משחק, ובמחזה כזה על אחת כמה וכמה", הוא אומר. "אין בנאדם רע, יש בנאדם סובל, ובהצגה הזו כולם סובלים. גם האבא שהתעלל סוחב את הכאבים שלו, פועל מתוך מצוקה. כל אחד זועק את הכאב שלו החוצה בצורה אחרת".

     

    אחרי שהמסך הראשון יורד, ליאופולד כבר לא חושש מהמפגש עם הקהל. "אני יודע שנהוג לחשוב שהקהל מחפש קומדיות והצגות בידוריות, אבל אני חושב שזה לא נכון", הוא גורס. "אמת לא תשעמם אף פעם. בסך הכל כולנו מגיעים לתיאטרון בשביל לעבור חוויה רגשית, ומה שקורה בהצגה הזו כל כך חי, מטלטל וגם מצחיק לפעמים. ההצגה הזו גם עונה במידה מסוימת על יצר המציצנות, על הצורך שלנו לראות את הדברים שאנחנו קוראים עליהם כל יום בעיתון".

     


    ילדים שעוברים התעללות מינית חווים בדידות איומה (צילום: מרב יודילוביץ')

     

    מבחינתה של אסנת פישמן, שמגלמת את הלן, האחות הבכורה – אנתרופולוגית במקצועה, שאוספת לחיקה חלכאים ונדכאים ומכורה לכדורי הרגעה - מדובר באנסמבל השחקנים הטוב ביותר ששיחקה בו אי פעם. "זה הקאסט הכי טוב שהייתי בו בחיים, פשוט ככה", היא אומרת, "גם שחקנים מצוינים וגם אוסף של אנשים מדהימים באמת. זה קאסט מתנה". גם היא, כמו ליאופולד, אינה מודאגת מיכולת ההכלה של הקהל. "ראיתי אנשים שיצאו מההצגה עם מועקה גדולה, אף אחד לא הולך הביתה עם תחושת שחרור. אני לא חושבת שאנשים יצאו מהאולם ויזרקו את מנגנוני ההדחקה שלהם לפח, אבל זה יגרה אותם לחשוב על זה. זו חוויה רגשית חזקה, וברפרטואר של היום גם זה שווה משהו".

     

    גילה אלמגור מגלמת בהצגה את דמותה של אלזה, אם המשפחה שידעה ושתקה. "בשביל הצגות כאלה יש תיאטרון", היא אומרת ומתוודה כי חששה מצלילה אל מימיה העכורים של הביצה המשפחתית שמציג המחזה. "יש משפחות כאלה שבהן הכל בסדר, אוכלים בנימוס, מקנחים את הפה במפית ועושים לילדים דברים איומים. זה פצע פתוח בתוך החברה וההצגה הזו מרימה את השטיח, שתחתיו טאטאו את הזוועות, ואומרת 'תסתכלו'. זה יגרום למורים להיות יותר ערניים לתלמידים בכיתה, אולי יגרום לאנשים לפנות למרכזי סיוע".

     


    אוכלים בנימוס, מקנחים במפית ועושים דברים איומים (צילום: מרב יודילוביץ')

     

    גם האגו, היא מודה, גרם לה לתהות אם תעמוד בתפקיד שמסתכם במספר מצומצם של משפטים. "כשאת קוראת את המחזה, האמא הזו כמעט לא קיימת, ואמרתי לעצמי מה אעשה עם זה? פחדתי שאבעט בעצמי מרוב תסכול. אבל לא. האנסמבל הזה, שכל אחד ממרכיביו השאיר את האגו שלו בצד, יצר כלים שלובים והתרגשות שבאה לידי ביטוי על הבמה".

     

    על פי מיטב המסורת הדנית, בהצגה כמו בסרט, יש יותר שתיקות מטקסט. "זה תרגיל חשוב ומאתגר במשחק", אומרת אלמגור. "אם מצלמה היתה יכולה לצלם את מה שעובר לי בראש, את התמונות שאני רואה. אני יושבת שם, שומעת את הבן שלי מקיא בפעם הראשונה את הזוועה הזו ומתכחשת. אני שהייתי צריכה לספק לו מרחב מוגן, נתתי לו להירצח יום יום".

     

    חנן שניר, שבמקביל לעבודתו בתיאטרון עובד כפסיכותרפיסט, מחבר בהפקה הזו בין שני עיסוקיו המרכזיים. את המחזה הוא הקדיש למטופלות שלו, שעברו התעללות מינית בילדותן. בתום החזרה הגנרלית ניגשו אליו מאחורי הקלעים שתיים מהן, וביקשו להודות על פתחון הפה שמעניקה להן ההצגה.


    הפצע הזה הופך לאלף ואחד תסמינים (צילום: ז'ראר אלון)

     

     

    "הן אמרו שההצגה דיברה את מה שהן לא העזו לומר. אחת מהן החליטה אחרי ההצגה לספר לבן שלה לראשונה מה עבר עליה", הוא אומר, נסער מעצמת ההתרגשות. "לא יכולתי שלא לבכות. במשך חמש שנים ראיתי אותה בוכה בטיפולים ועכשיו אני בוכה. כל ההגנות שלי, כמטפל, נפלו כששתי הדיסציפלינות השונות שלי נפגשו. זה כמו שני חומרים כימיים שיוצרים פיצוץ".

     

    למרות ששליחות הפכה במחוזותינו למילה גסה, שניר משתמש במינוח כשהוא מתייחס להצגה. "זה לא סתם טקסט", הוא אומר. "זו הצגה שנותנת קול לכל אלה ששותקים מפחד או מחוסר יכולת וכוחות להתמודד. ילדים שחווים התעללות מינית הם מאד בודדים. אני עובד עם כאלה שהדחיקו והשכיחו את המעשה לאורך שנים, כי לא יכלו להתמודד עם זה או חששו שלא יאמינו להם".

     

    שניר מספר על מטופלת שנאנסה בילדותה לאורך שנים על ידי אחיה ואביה. לילה לילה היתה שוכבת ערה במיטה, על המשמר, ובבוקר כשנרדמה על השולחן בכיתה היו לועגים לה. "התייחסו אליה כאל מפגרת, רצו לשלוח אותה לבית ספר מקצועי ואמרו שלא ייצא ממנה כלום. היא היתה לבד", הוא אומר ומדגיש כי "הפצע

     הזה, שהולך איתך תמיד, הופך לאלף ואחד תסמינים כמו דיכאון, אובדנות, בעיות אכילה, אי יכולת להקים משפחה או לקיים יחסי מין".

     

    בתשובה לשאלה האם התיאטרון מוכן לתנועה משלו של יוצרים בסגנון הדוגמה שבעטה להוליווד המתחסדת והמהוקצעת בבטן הרכה, עונה שניר "ה'דוגמה' היתה מניפסט חשוב מאד בקולנוע, אבן דרך וסמן אנטי הוליוודי. גם בתיאטרון צריך למצוא סמני דרך שכאלה. גם בתיאטרון חשוב שנזכור מפעם לפעם שזה לא רק בידור או שעשוע מהנה להמונים, שזה לא צריך להימכר בכל העולם ושזה לא מיועד רק לועדי עובדים או לאנשים שממלאים אוטובוסים. מאד הייתי רוצה להגיע אליהם, אבל אני חושש שהם יירתעו מנושא שכזה. מבחינתי ההצגה הזו, שהיא מתוחכמת בכתיבה אבל נטולת אפקטים, חוזרת לתיאטרון האמיתי".

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    על שתיקות וחוליים אחרים
    צילום: מרב יודילוביץ
    לאתר ההטבות
    מומלצים