דניס הנובר
מייסד שיטת "דניס הישרדות ג'יו ג'יטסו", 70, נשוי ואב ל־3
חוכמת חיים עומדת ביחס ישר לסבל שאתה עובר. השאלה היא האם יש לך מספיק ספיריט כדי ללמוד.
המילים הראשונות שאני זוכר מהילדות הן "יהודי מלוכלך". גדלתי בשנות ה־30 בדרום אפריקה, ובשביל האפריקנס, היהודים היו גרועים כמו השחורים. מכיוון שהייתי גם יהודי וגם כהה עור, קיבלתי יחס רע כפול.
כבר בגיל שלוש הבנתי את המושג "הישרדות". ההורים שלי היו גרושים, לא היה כסף בבית והייתי כמו גור חתולים זרוק בצד הכביש. כבר בגיל הזה הייתי במוסדות מהסוג הגרוע ביותר. כל יום חטפתי מכות. אם מישהו היה רץ יותר מהר ממני, הייתי מקבל מכות. אז למדתי לרוץ יותר מהר מכולם.
בגיל 12 גיליתי את אלוהים. אחרי שנים של בדידות נוראית, ספיגת השפלות, מכות וציפייה לביקורים מההורים שלא הגיעו, הגעתי למצב שלא יכולתי לסבול יותר את החיים שלי. רציתי למות. התחלתי לחשוב איך לעשות את זה. באחד מטיולי המחשבות האלה מצאתי את עצמי על הר וחוויתי את מה שקוראים לו היום הארה. גיליתי שיש משהו שגדול יותר מכולנו, משהו שנותן דרך. באותו יום קיבלתי מאלוהים את מה שמפעיל אותי, שומר עלי, מכוון אותי ומהווה את הבסיס לכל קיומי. אני קורא לזה ספיריט. באותו יום הפסקתי לברוח והתחלתי לתת מכות.
גבר בלי כבוד הוא לא גבר. כשהפסקתי לברוח והתחלתי להילחם, הרגשתי בפעם הראשונה תחושה של כבוד עצמי וכבוד מאחרים. לא שהפסיקו לשנוא או להעליב אותי, אבל כשאתה נותן למישהו מכות אין לו ברירה אלא לכבד אותך.
לתת מעצמך לאחרים זה כמו לאכול, לשתות ולהריח. אתה לא חי באמת בלי זה. אני מתנדב כבר 17 שנה במקומות עם נוער במצוקה, נתתי דרך וכבוד לנערים אבודים שישבו על רצח ואונס. אחרי שאתה מראה להם שאתה יכול לתת לכל אחד מהם מכות, הם מכבדים אותך וזה סולל את הדרך ללב שלהם. בתחילת חיי הייתה בי המון שנאה. כשהתחלתי לתת לאחרים, הפסקתי לשנוא.
14 תלמידים שחינכתי מתו במהלך השרות הצבאי. התמונות שלהם תלויות על הקיר במכון שלי. כל שנה אני עולה לקבר שלהם לשים מדליה. זה לא ימנע ממני להמשיך לחנך את תלמידי לשרת בקרבי.
אנשים שלא משרתים בקרבי לא צריכים לחיות פה, נקודה. אני לא מבין איך יש כאן מקום לדיון בכלל. כנראה צריך לבוא מרקע כמו שלי כדי להבין מה זה אומר להיות יהודי בין יהודים. אנחנו לא שוויץ, אין לנו את המותרות לעסוק באמנות או בספורט לפני הצבא. גבר בריא שזה לא מובן לו צריך פשוט לקום ולעזוב.
אין קלישאה יותר נכונה מ"אין לא יכול, יש לא רוצה". יש לי קבוצה של אנשים מוגבלים שכלית ופיזית שמתאמנים פעמיים בשבוע. היה לי תלמיד בשם יואל גנפל שבגיל חמש נהיה משותק 80 אחוז, וכשהוא היה בן 14 זכה ב־11 מדליות באליפות העולם לנוער נכה באורלנדו. אחר כך הוא גם עשה צבא והמשיך לקבע כחייל מצטיין במודיעין. היום הוא נשוי באושר ועושה מילואים.
אני מביא את התלמידים שלי לקצה היכולת, ואז לוקח אותם עוד קצת. מזה הם לומדים שהבלתי אפשרי הוא אפשרי בהחלט. תלמיד שלי, רועי הורוביץ, הצליח לגבור על שני מחבלים חמושים בסכינים ולהציל את עצמו ואת חבר שלו. הוא היה בן 14 ושקל 40 קילו. מיד אחר כך הוא קיבל ממני חגורה שחורה.
גבר צריך לפרנס משפחה, אישה צריכה להחזיק אותה. המקום הטבעי של הגבר הוא כמפרנס וכמגן, והתפקיד של האישה הוא הרבה יותר מורכב וקשה: היא הדבק. אם היא לא מספיק חזקה, כל העסק יתפרק.
כשאישה הופכת למפרנסת, זה נגד הטבע. על אחת כמה וכמה אם היא מרוויחה יותר מהגבר. אין סיכוי שזה יעבוד.
הטבע ואלה שמאכלסים אותו הם דבר קדוש. אני מגדל בבית שלושה כלבים ושני חתולים, ויש לי בחצר 60 חתולים שאשתי ואני מאכילים כל יום. את רובם אנחנו מכירים בשמות.
אשתי ואני נשואים כבר 53 שנה. התאהבתי בה בגיל 16, והייתי הולך 20 קילומטר בשביל לתת לה נשיקה ולחזור. אני עדיין מאוהב בה היום.
אני מבין אנשים שלא יכולים להיות עם אישה אחת, אבל אני לא מקנא בהם. הם חושבים שאנשים כמוני מפסידים משהו, והם לא יודעים עד כמה הם טועים. אדם שאין לו אהבה - אחת, אמיתית, גדולה, ששורדת את כל השנים - מפסיד את אחת המתנות הגדולות ביותר שאלוהים העניק לאדם.
צודק מי שאומר שסקס זה לא אותו דבר כשמזדקנים: כשאתה עם האדם הנכון, הוא רק משתפר. אני בן 70, אשתי בת 69, ואנחנו עושים סקס כל הזמן. לפעמים שלוש פעמים ביום. לפעמים חמש.
הערך המוסף של סקס עם אהבה הוא השקט והשלווה שמגיעים אחריו. זה אחד המצבים היחידים בחייו של גבר שבהם הוא יכול לקבל שלווה כזאת. כשגבר עושה סקס לצורך סקס הוא בסך הכל משחרר קצת אנרגיה.
אני יוצא מהבית רק כשאין לי ברירה, ואז אני בדרך כלל גם יוצא מדעתי. אני הולך במפלצת הבטון הזאת שנקראת קניון ורואה ילדים צורחים. הם רוצים משהו, האמהות לא רוצות לקנות, אז הם צורחים יותר חזק עד שהם מקבלים את מה שרצו. הילדים שלי היו על המזרון מגיל חמש. זה לא מפתיע אותי שהם אף פעם לא הרגישו צורך למרוד.
הבנים שלי הם החברים הכי טובים שלי. חוץ מהם, כל הסובבים אותי - כולל אנשים בגילי - הם תלמידים שלי, ותלמידים לא יכולים להיות חברים קרובים של המורה שלהם. זה לא טבעי.
אלוהים זה הכל. בלעדיו אין דרך אין משמעות ואין חיים. על הקיר במכון שלי כתובים העקרונות החשובים ביותר לאדם, והכבוד לאלוהים הוא הראשון. הדרך שבה אתה מכבד אותו לא משנה, העיקר שתכבד אותו. אני לא צריך ללכת לבית כנסת כדי להתפלל: בית הכנסת שלי הוא המכון.
על הקרסול שלי יש תמיד אקדח טעון וסכין. וכשאני אומר תמיד, אני מתכוון לתמיד. גם כשאני ישן. אותי לא יתפסו לא מוכן.
מעולם לא עשיתי סמים, לא השתכרתי, לא עישנתי סיגריה. אני לא צריך.
מעולם לא חיפשתי כסף, זה דורש יותר מדי התעסקות. יש לי תלמידים מיליונרים, וכדי להיות כזה אתה חייב להיות אובססיבי לכסף, לרצות אותו ולחשוב עליו 24 שעות ביממה. אני מסופק לחלוטין ממה שהשגתי, ומי שהמקצוע שלו הוא עשיית כסף לעולם לא יהיה מסופק. הוא תמיד ירצה עוד.
המורשת שלי חשובה מכדי שאסתיר אותה במסווה של צניעות. כל ההישגים שלי, מקטן ועד גדול, ממוסגרים אצלי על הקיר במכון. כל חגורה שקיבלתי, כל תחרות שזכיתי בה, כתבות בעיתונים, מכתבים ממקומות שבהם התנדבתי, מכתבי הערכה מאנשי ציבור, ממאסטרים מרחבי העולם, מתלמידים שסיימו, מקורסי מדריכים - הכל שם, לעיני התלמידים שלי. שיראו, שילמדו, שיכבדו. אני מורה לחיים, לא לאמנויות לחימה.
אני עדיין מאמן ומתאמן בכל יום. אולי בעוד 20 שנה אפסיק. לא בטוח.
אני לא מפחד למות. השגתי את כל השאיפות שלי בחיים. יש לי משפחה נהדרת. העמדתי ארבעה דורות של לוחמים. חינכתי אלפי תלמידים. היום יש לי 17 מכונים בארץ ועוד ארבעה בקרואטיה, דרום אפריקה ואיטליה. אני מסתכל אחורה על חיי ומרגיש גאווה, סיפוק ושלווה. המשימה שלי בחיים האלה הסתיימה.
לפנייה לכתב/ת 
"עצור בשם האהבה, לפני שאתה שובר את לבי"
צילום: ינאי יחיאל
מומלצים
