סטפן אדברג: "הביתיות של ישראל חשובה"

לפני לא מעט שנים, כששחר פאר עוד העירה את הוריה בבכי באמצע הלילה ולא הצמידה את עמישראל למקלטי הטלוויזיה, היה אחד שסידר השכמות לעבדכם הנאמן. הוא לא 'משלנו', הוא מעולם לא ביקר בארץ הקודש, אבל הסגנון האלגנטי והאישיות של סטפן אדברג הפכו אותו למודל לחיקוי עבור כמעט כל מי שהתעניין בטניס בשנות ה-80 וה-90.

• הראל לוי: "לא משנה סדר המשחקים, העיקר שננצח"
• הנבחרת הזקנה: הכירו את שבדיה, היריבה בדייויס
  

המפגש בין נבחרות הדייויס של ישראל ושבדיה בסוף השבוע הפך להזדמנות בלתי חוזרת לקיים ראיון נדיר עם אליל ילדות, ועל צ'אנס שכזה לא מוותרים. אדברג, שהחזיק במשך 72 שבועות במקום הראשון בעולם וזכה באינספור תארים, כולל שישה טורנירי גראנד סלאם, מדליית ארד אולימפית וגם ארבעה גביעי דייויס, יעקוב אחר ההתרחשויות ברמת השרון.

אדברג בפעולה. "לא היו לנו את התנאים שיש היום ולכן הצלחנו" (צילום: AP)

"אני אצפה בטלוויזיה בשידורים מישראל ואעודד מרחוק את שבדיה", מספר אדברג בראיון ל-ynet. "למרות שהנבחרת שלנו הגיעה בשנה שעברה לחצי הגמר, לא יהיה לה קל. הביתיות חשובה מאוד. אני לא חושב שהיא מכריעה מפגשים, אבל אין ספק שיש לה משקל. בקטע הזה יש לישראל יתרון".

אחרי פרישתו, נכנס אדברג להיכל התהילה של הספורט העולמי - ופרס הספורטיביות של הענף נקרא על שמו. אבל האיש שהפך לאגדת הטניס כמעט ולא מעורב היום בענף. "אני לא צופה הרבה בטניס", הוא אומר. "מדי פעם אני רואה משחקים בטלוויזיה, או קופץ לטורנירים שמתקיימים בשבדיה. אני עוקב מרחוק. אני די עסוק ואין לי כל כך זמן".

"הטניס בשבדיה לא פופולרי כמו שהיה"

אדברג (42), שהרוויח למעלה מ-20 מיליון דולר לאורך הקריירה, עוסק היום בהשקעות ובנדל"ן - שום דבר שמזכיר את התמחותו בהגשה ועלייה לרשת. ועדיין,

הוא מודאג ממצבו ההולך ומידרדר של הטניס בשבדיה.

"זה לא מה שהיה פעם", הוא מנתח. "חלק מהוותיקים עדיין משחקים בסבב ובנבחרת הדייויס, אבל אני לא רואה צעירים שכולם מחכים לפריצה שלהם. הטניס לא פופולרי כמו שהיה לפני עשר או 20 שנים. שבדיה היא מדינה שאוהבת ספורט, אבל הוקי קרח וכדורגל מעניינים הרבה יותר את התקשורת וכתוצאה מכך גם את הילדים והנוער".

מנסדורף. "זוכר במיוחד את המשחק נגדו בווימבלדון" (צילום: יוסי רוט)

- במה זה שונה ממה שהיה בדור שלך?

"אני התחברתי למשחק בגיל שבע או שמונה. לא היו לנו את התנאים שיש היום. היינו צריכים לעבוד קשה ולכן הצלחנו. זה משהו שחסר היום. יכול להיות שעם כל המשאבים והמתקנים שקיימים, הדור הנוכחי לוקח את הכל כמובן מאליו ומשקיע פחות. אתה רואה שבדרום אמריקה ובאסיה משקיעים יותר בטניסאים. כנראה שהם פשוט רעבים יותר למשחק".

- למה שלא תהיה מעורב יותר, אפילו בנבחרת הדייויס, ותשפיע?

"אני לא רואה את עצמי בתור מאמן טניס או קפטן נבחרת הדייויס. זה תפקיד שדורש עבודה רבה, כמעט במשרה מלאה, ולא מעט נסיעות. אני נמצא עכשיו במקום אחר, ובכלל, אחרי שחייתי כל כך הרבה שנים על מזוודות - דווקא נוח לי לחיות בשקט, במקום אחד, ולהישאר בבית".

"בזוגות יצאו ממני דברים אחרים"

אחת מהיריבויות המעניינות של אדברג לאורך הקריירה היתה עם המחבט מספר 1 של ישראל באותן שנים, עמוס מנסדורף. השבדי אמנם ניצח בכל עשרת המפגשים ביניהם, אבל גם הוא לא שוכח את המרורים שיריבו האכיל אותו.

"עמוס היה יריב קשוח וטניסאי מצוין", משחזר השבדי. "שיחקנו לא מעט פעמים אחד נגד השני, ותמיד היה קשה. אני זוכר במיוחד את המשחק בווימבלדון ב-1990. הלכנו לחמש מערכות, והצלחתי איכשהו לנצח 7:9. משם המשכתי וזכיתי בטורניר, ואני חושב שלניצחון הזה היתה חשיבות גדולה בדרך אל התואר".

אדברג. "השחקנים של היום הרבה יותר פיסיים" (צילום: דיאריו אס)

את התחושה של אנדי רם ויוני ארליך, שזכו לפני כשבועיים באליפות אוסטרליה הפתוחה לזוגות, אדברג מכיר מצוין. מדובר באחד הטניסאים היחידים בהיסטוריה שהחזיק במקום הראשון בעולם גם ביחידים וגם בזוגות. "אהבתי מאוד לשחק זוגות. זה משחק מעניין שכיף לצפות בו והוא הוציא ממני דברים אחרים. אני חושב שמשחק הזוגות יכול לעזור בעיקר לשחקנים צעירים ולשפר את היכולת גם ביחידים. כיום, השחקנים הטובים בעולם מתרכזים ביחידים וכמעט שלא משחקים זוגות".

- אתה שילבת בין השניים.

"הטניס הרבה יותר פיסי היום. ההגשות חזקות ומהירות. יש כאלה שמשחקים טניס גדול, כמו רוג'ר פדרר, רפאל נאדאל ונובאק ג'וקוביץ', אבל זה שונה. אתה כמעט ולא רואה שחקנים שמגישים ורצים לרשת. הכל הרבה יותר קצר וחד".

"בוריס בקר היה היריב הכי גדול שלי"

לסיכום, ניסה אדברג לשים את האצבע על הרגעים הגדולים בקריירה הארוכה והעשירה שלו: "היה לי מזל וכבוד לשחק מול כמה דורות, מג'ימי קונורס, איבן לנדל וג'ון מקנרו, דרך ג'ים קורייר ובוריס בקר - שהיה היריב הכי גדול שלי, ועד פיט סמפראס, שהתחיל את הפריצה שלו בערך כשאני הייתי בסוף הקריירה שלי".

"יש לא מעט רגעים שאקח איתי", סיים אדברג, "טורנירים שבהם זכיתי ומשחקים גדולים שבהם ניצחתי, אבל אין ספק שההגעה למקום הראשון בעולם היתה השיא. זו הרגשה שאי אפשר לתאר".