פרצופו של המדינה

נו, ספר משהו שיכול לקרות רק לקונסול

טקס הפתיחה המחודשת של בית הכנסת הרפורמי המפואר "סנטרל סינאגוג" בפינת שדרת לקסינגטון ורחוב 55, שנשרף שנתיים קודם כתוצאה מקצר חשמלי. קטע הרחוב נחסם, ומול דלת הענק המעוטרת הוקמה בימת מכובדים. משמאלי יושב ראש העיר רודי ג'וליאני. רגע לפני סיום תפקידו הוא מוכה, חבול, חיה נרדפת בידי התקשורת.

נאומים נמלצים ומשעממים על תקומה, רנסנס, התחדשות, כוח הרצון ורצון האל. את המזוזה קובע לא אחר מאשר הקרדינל של ניו יורק (אולי לא ידעו שאני יהודי, אז העניקו לו את הכבוד). הבמה רועדת ורוקדת לרגע.

אתה יודע מה זה היה, אני אומר לג'וליאני.

לא, הוא אומר.

הרכבת התחתית, קו מספר 4. נוסעת עד ינקי סטדיום. שם אנחנו צריכים להיות, אני מנסה להפיג את חדגוניות הנאומים. ג'וליאני הוא אוהד מושבע וידוע של הניו יורק ינקיז בבייסבול.

שמעתי שאתה אוהד רציני, אומר ראש העיר. אף פעם לא יצא לנו לשבת ולדבר על זה. אתה אדם עסוק, אני אומר, הרי לא אטריד אותך בזוטות כאלה.

שטויות, הוא עונה ומניף יד בביטול. תשמע, מחר יש לי דיוני תקציב עם מועצת העיר, אבל מחרתיים אני פנוי רוב הבוקר.

יום שלישי, אני מוודא.

כן. תתקשר למשרד מחר ותגיד למזכירות שקבענו ל־10.

עד היום אני שומר את היומן שבו מצוינת הפגישה עם רודי ג'וליאני, שעה ו־17 דקות אחרי שהמטוס הראשון התרסק אל מגדלי התאומים.

אבל מה זה בעצם אומר, להיות קונסול כללי בניו יורק?

אם אתה אוהב את ניו יורק, אוהב את יהודי ניו יורק, אוהב את מה שניו יורק מייצגת, יודע הרבה אבל מודע לכמה עוד יש לך ללמוד, סקרן, ער לכך שאתה לא באמת חשוב במארג האין סופי שנקרא ניו יורק - ההרגשה היא הרעלת אדרנלין סופנית.

"מה יקרה אם תנהלי את העולם ומנהיגת דנמרק תגיע לאו"ם עם אותה שמלה כמוך?" (צילום: AP)

ניו יורק היא אולי לא אמריקה, אבל אין יותר אמריקה מניו יורק. העיר הגדולה בעולם, עוצמות אנרגיה שאין בשום מקום אחר על הגלובוס. תרבות, פיננסים, פוליטיקה, תקשורת, קולינריה, אמנות, רב־אתניות, יהודים. בכל בלוק באי מנהטן סביר שתיתקל באפריקאי־אמריקאי, סיני, היספני, יהודי, בנקאי השקעות, איטלקי מקווינס, הומו, עורך דין ואישה יפה שלבושה ב־10,000 דולר. לקראת ערב, באותו בלוק, אפשר לראות שר ישראלי שמבקר בעיר. אולי שניים. ומחר כל הדמויות יתחלפו. כולל השר.

אבל מה באמת תפקידו של קונסול כללי בניו יורק? לא לגמרי ברור. אפשר להתחיל מהנתונים: הקונסוליה הכללית של ישראל בניו יורק היא הגדולה שבנציגויות ישראל בעולם. כמו שמשרד החוץ רואה את זה, היא היהלום שבכתר מבחינת רבגוניות המשימות. לא בכדי, רוב הקונסולים הכלליים בניו יורק הם שגרירים, למרות שניו יורק סיטי איננה מדינה ריבונית. ובכל זאת, התשובה הפשוטה, הכנה והאמיתית היא שהתפקיד לא באמת מוגדר.

מסורתית, התפקיד נתפס כ"שגריר ליהדות אמריקה". זה נכון, אבל לא ממצה; אמריקה גדולה מכדי שאפשר יהיה לדבר במונחים כאלה. וחוץ מזה, הארגונים המייצגים של יהדות ארה"ב לא נתפסים בעיני הקהילה היהודית כמייצגים, אלא כארגונים המשמרים סדר יום שתכליתו המשך קיומם.

ההגדרה השנייה של התפקיד מתייחסת לאותו מצב נפשי של ישראלים ויהודים המכונה "הסברה": ניו יורק היא מרכז התקשורת של ארה"ב, מושבן של הרשתות הגדולות ושל חברות הכבלים, והיא העיר הקוסמופוליטית ביותר בעולם. אפשר לתדרך עיתונאים ושגרירים שבדיים ויפניים, ולהתראיין לבי.בי.סי או ל"לה מונד" - ולא רק לסי.אן.אן, פוקס או אן.בי.סי. ניו יורק היא גם מרכז עולמי של חברות יחסי ציבור, פרסום, מיתוג, ומשכן המטות הראשיים של בנקי ההשקעות והבנקים המסחריים הגדולים בעולם. לכן טבעי שהקונסול הכללי יעסוק בשיווק של ישראל. אבל גם אם כבוד הקונסול הוא אישיות תקשורתית ומומחה לדיפלומטיה ציבורית - המושג המודרני והיפה יותר למה שאנחנו הציונים קוראים הסברה - בניו יורק ובארה"ב מתגוררים אמריקאים, ואילו בעיות התדמית וההסברה של ישראל מתרכזות באירופה.

אוקיי, תסביר "בעיות הסברה"

בשיא תקופת פיגועי ההתאבדות בישראל פורסמה ידיעה בעיתונות שלפיה הממשלה "תשגר שרים לניו יורק למשימות הסברה". באותה תקופה הופעתי בעצמי שלוש־ארבע פעמים ביום בטלוויזיה האמריקאית; גם נתניהו, ועוד כמה דוברים ישראלים רהוטים, הופיעו בתדירות גבוהה. בכלל, מעמדה של ישראל בארה"ב שאחרי ה־11 בספטמבר 2001 והפיגוע במלון פארק בנתניה בערב פסח 2002 היה טוב מאוד, אבל זה לא מנע מהשרים להציל את המולדת בניו יורק. לא בצרפת, בבריטניה, בספרד או במדינות סקנדינביה - שם ספגה ישראל קיתונות של ביקורת - אלא בניו יורק. טוב, היא יותר מסבירת פנים למסביר.

מחיתי בצעקות אצל שר החוץ פרס. מה אתה רוצה, הוא אמר, אתה חושב שאני בעד? איך אני יכול למנוע מהם לנסוע? תן להם לפטפט.

שאלתי אם כדאי שאדבר עם ראש הממשלה. למה לא, אמר פרס וצחק.

אדוני ראש הממשלה, פתחתי בשיחה, התקפה נוספת מתרגשת על ניו יורק.

שרון צחק וקטע את נאום התביעה שהכנתי. מכובדי הקונסול הכללי, הוא פתח, אתה יודע שיש שתי אפשרויות, כן? אחת, שהשרים יישארו בארץ ויעיקו על ראש הממשלה, יבזבזו את זמנו ויפריעו לו. השנייה, בוודאי פחות נעימה, היא שהם ייסעו לניו יורק. מקום יפה, כן? מסעדות טובות. בניו יורק הם יעיקו עליך ויפריעו לעבודתך החשובה, שבהזדמנות הזאת אני רוצה לשבח בכל לב. תראה, אני שואל אותך, כן? זמנו של מי משנינו יקר יותר?

בתגובת נגד מאסיבית שיגרתי מברק למשרד החוץ - שבו, למען הסדר הטוב ומשום שלא יכולתי שלא להגיב, ציינתי רק כי תרומתם היחידה של שרים מסוימים (בפירוש לא כולם, ויצוינו לטובה לימור לבנת ואפרים סנה למשל) היא חיסול אוכלוסיית דגי הסלמון בעולם עקב צריכה מופרזת, דבר הצפוי לעורר גל אנטישמיות באוקיאנוס האטלנטי. המברק מצא את דרכו לעמוד הראשון של "ידיעות אחרונות", ומשם קצרה הדרך לישיבת הממשלה.

טוב מאוד, אמר לי פרס, אבל שרים אחרים נעלבו ותבעו מראש הממשלה לקרוא לסדר את הקונסול הכללי הממונה שפוגע באישי הציבור הנבחרים.

תראה, אמר שרון לאחד מהשרים, יש דברים שראש ממשלה היה רוצה לומר ולא יכול. אבל הקונסול בניו יורק יכול.

יופי. עדיין לא ברור מה עשית שם כל יום

אין ניסוח מדויק של משימות מול תוצאות, ולכן התפקיד מסתכם ביצירת איזון בין עוצמתה וחשיבותה של ניו יורק לבין אישיותו, נטייתו ותיפקודו של הקונסול הכללי. מעבר לזה, יש נסיבות אובייקטיביות מיוחדות שמשפיעות על אופי המשימות שלו: מלחמה, טרור או תהליך שלום במזרח התיכון, פיגועי ה־11 בספטמבר, ממשלות מתחלפות, כאלה. התפקיד הוא צינור דו כיווני - לנתח, לבאר ולהסביר את ישראל בארה"ב, ובמקביל לפרש את ארה"ב בישראל. לשקף את מורכבות החיים והפוליטיקה של שתי המדינות. לא מדובר במידע; הרי הוא זמין היום מכל מקום ובכל שעה. הכוונה למגמות רחבות, לזרמים תת־קרקעיים.

בגדול, קונסול הוא מין קצין תצפית קדמי שנדרש לניתוח מידע ולא רק לאיסופו. אתה חי ופועל בתוך כמה מעגלים משיקים: התקשורת, יהודי ניו יורק, הפוליטיקה הישראלית, הפוליטיקה האמריקאית, וול סטריט, בנקים ומשרדי עורכי דין, ארגונים יהודיים, ישראלים שמתגוררים בניו יורק. מבחינתם אתה מדינת ישראל, לטוב ולרע.

עאלק "אתה מדינת ישראל". מה עם השגריר בוושינגטון?

אין ספק, וושינגטון היא בירת ארה"ב. ויחסיה של ישראל עם ארה"ב - אותה "ברית", אותה "שותפות אסטרטגית", אותם "יחסים מיוחדים" - אכן מתנקזים לוושינגטון. וליתר דיוק גיאוגרפי, לאורכה של שדרת פנסילבניה, מגבעת הקפיטול ועד בית מספר 1600 הבולט בגלל צבעו הלבן. אלא שמהפכת הטלקומוניקציה וחיזוק המימד האישי ביחסים בין מנהיגים גורע ממשמעותו של תפקיד השגריר.

שגריר הוד מלכותה בקושתא היה בפועל שר החוץ הבריטי באימפריה העותומנית; שגריר ישראל בוושינגטון בימיו של יצחק רבין היה איש הקשר המרכזי לממשל, ונתפס כחלק ממעגל מקבלי ההחלטות או לפחות כבעל השפעה ניכרת עליהם. המוקד העיקרי היום הוא דעת הקהל, והתקשורת - המתווכת הבלעדית בין המציאות לבין האזרח. בעולם של דימויים ותקשורת המונים, היכולת לתמרן בין גופי התקשורת ולצבור תמיכה חשוב אולי יותר מהתפקיד המסורתי של שגריר כמוציא ומביא מדיני.

במובן הזה, ניו יורק יותר מרכזית מוושינגטון. עיקר חשיבותה של וושינגטון בטיפוח היחסים עם הקונגרס, אבל דעת הקהל (ששולח 435 חברים לבית הנבחרים ועוד 100 סנטורים לסנאט) שואבת את המידע ומעצבת את השקפת עולמה באמצעות התקשורת.

כללי המשחק בוושינגטון ידועים, מוגדרים מראש ונוקשים. היא עיר תעשייה - תעשיית המידע והעוצמה הפוליטית - כשם שדטרויט היא עיר תעשייה של מכוניות וניו יורק של פיננסים ולוס אנג'לס של קולנוע.

כל חברי הקהילה הדיפלומטית בניו יורק משוכנעים שאתה מנהל את העיר. אצל חלקם זה עניין של קריאת המפה הפוליטית והתקשורתית, והבנת הכוחות הפועלים בעיר הגדולה והעשירה בעולם. אצל אחרים זה נובע מאימוץ הפרוטוקולים של זקני ציון. זה לא שהם אנטישמים; הם רק מאמינים שיהודים שולטים בבנקאות, בתקשורת, בקרנות הצדקה ובפוליטיקה. והמתכון להצלחה הוא לא להכחיש. להעניק מימד מסתורי לדעה הרווחת. וגם לא להיפגש עם חברי הקהילה הדיפלומטית. הם משעממים, וזה לא תפקידך בכל מקרה. בדיוק בשביל זה יש שגריר באו"ם. לך יש את ניו יורק.

אבל לא רק לך: בניגוד למדינות לא מתוקנות ומפגרות בעליל כמו בריטניה, גרמניה, יפן, קנדה או אוסטרליה, שלהן יש בניו יורק נציג אחד - הקונסול הכללי - לישראל יש בעיר נציגים רבים, משום שניו יורק היא חלק בלתי נפרד מארץ ישראל. נציג החשב הכללי, נציג משרד התעשייה והמסחר, נציג משרד התיירות, ראש משלחת משרד הביטחון על מאות עובדיה. לכאורה זה מבנה פירמידה שבראשו עומד הקונסול הכללי. אבל רק לכאורה, משום שאף אחד מהנציגים הבדרך־כלל־מוכשרים של המשרדים האלה לא מרגיש כמי שכפוף למשרד החוץ, עובדה שמעצימה את התחושה שבניו יורק פועלת ממשלה משובטת. ועוד לא דיברנו על תקופות שבהן אפשר לקיים ישיבות ממשלה במלון ריג'נסי וישיבות קבינט אד־הוק בשדה התעופה קנדי.

בגלל כל הדברים האלה, כל הפלוסים וכל המינוסים, קונסול כללי בניו יורק הוא התפקיד הדיפלומטי החשוב והמעניין מכולם.

טוב, זה באמת נשמע מגניב

זה אכן מגניב, אבל בחייו של קונסול כללי בניו יורק יש שלושה שלבים בדרך אל האושר (בין אם הכהונה היא בת שנתיים, שלוש או ארבע שנים): ההכנה, ההיטמעות - והשמש זורחת לי מהתחת.

ישנו שלב מקדמי שבו אתה מפגין את אהבתך לספורט ומצטט את הגיגי הפרשנים מהניו יורק טיימס או הניו יורק פוסט; זאת ההכנה. היא מתחילה ברגע שאתה מרגיש מספיק נוח לפדות את הרצון הטוב שמרעיפים עליך יהודי ניו יורק, ולאחר כמה חיוכים מבויישים אתה אומר "כן, תודה רבה" כששואלים אם תרצה שני כרטיסים למשחק של הניו יורק ינקיז או הניו יורק ניקס. ואם למשל יציעו לך כרטיסים לניו יורק מטס ותגיב ב"לא תודה, אני אוהד של הינקיז", המציע אמנם ייעלב, אבל בטווח הארוך תמצב את מעמדך כאיש עקרונות שיודע לאן הוא הולך בחיים. לא הרבה יהודים אהבו כשאמרתי את זה, אבל איטלקי אחד שמע ואהב. רודי ג'וליאני שמו.

אחרי 10־15 משחקים מגיע השלב השני. אתה כבר מוכר בחוגים המשפיעים כאחד שכדאי ללכת איתו למשחקים, ולכל הפחות ראוי לתת לו כרטיס למשחק. במילים אחרות ומחמיאות, אתה לא בזבוז של כרטיס; בהשאלה מאיליין בנס, אתה ראוי־ספוגית. ולמרות שקשה לאתר את הנקודה המדויקת שבה מתהפך גורלך, סיום השלב השני הוא ראשית הקץ. אתה מתחיל להשתכנע שאנשים רוכשים מנויים שנתיים רק כדי להנעים את שהותך ושליחותך בניו יורק; עובדה, הרי אתה אומר "תודה, אבל כבר יש לי" להצעות לכרטיסים שהם פחות טובים מלשבת ליד ספייק לי או מייקל בלומברג במדיסון סקוור גארדן.

"מעניין מתי הוא יבין שאני לא המאבטח" (צילום: AP)

השלב השלישי כואב. זה השלב שבו אנשים מרגישים כל כך קרובים לישראל, למאבקה ולצדקת דרכה - וכל כך קרובים אליך ולהישגיך הדיפלומטיים והתקשורתיים - שהם מתקשרים. הטלפונים הראשונים מחמיאים, אבל בסוף אתה מבין שנדונת.

"שלום, אמבסדור פנקס? מדבר ג'ון, סגן נשיא גולדמן־זקס (או בר־סטרנס). נפגשנו במועצה ליחסי חוץ כשהרצית על מפת הדרכים. אגב, אתמול בערב היית נהדר בפוקס ניוז. אשתי מתה עליך. תגיד, תהיתי, יש לך אולי כרטיס לפלייאוף של הינקיס נגד אוקלנד?". הגוש בגרון מונע מהמילים לפרוץ החוצה. סליחה? אני במקור ממרמורק, הבנק שלך מנהל ומשקיע 165 מיליארד דולר בשנה, ואתה בא אלי בשביל כרטיס? הרי יש לכם תא של החברה באצטדיון. אבל זה בכל זאת מחמיא.

אחרי סגן הנשיא מתקשר חבר הקונגרס. אם למישהו יהיו כרטיסים למשחק נגד אוקלנד, הוא אומר בענווה והכנעה, זה לך. כולם יודעים. ואתה שואל את עצמך: 2.6 מיליארד דולר בשנה אנחנו נותנים להם, מטריה במועצת הבטחון של האו"ם, מה לא. גם כרטיסים לינקיז הוא רוצה? האמריקאים האלה רק מבקשים דברים כל הזמן.

סופו של השלב השלישי פשוט: אתה חוזר לארץ. ובפעם הבאה שתבוא לביקור, אולי יזרקו לכיוון שלך כרטיס למשחק הוקי קרח של הריינג'רס.

וואלה, איך באמת מרגישים כשחוזרים לארץ אחרי כל זה?

איום ונורא, כי אתה יודע ששום דבר שתעשה בהמשך חייך לא ידמה לעוצמה הזאת. לשבריר שנייה, על זהות שאולה, היית איש חשוב בניו יורק. והדגש הוא על "היית". על "לא נשארת". ניו יורק משאירה בך חותם, ואסור לך להשלות עצמך לרגע שאתה זה שהשארת חותם עליה. כי ניו יורק היא ניו יורק.

3 דברים טובים שקונסול צריך לדעת על יהודי ניו יורק

1. הם באמת אוהבים את ישראל. כמו אחיהם בשאר רחבי אמריקה, היהודים נבדלו משאר הקבוצות האתניות שהרכיבו את הפסיפס הקרוי ניו יורק בדבר מאוד בסיסי ומהותי: הם היו הקבוצה האתנית־דתית היחידה שלא היתה לה "ארץ אם" אהובה שהשאירו מאחור. הם היו פליטים, לא מהגרים. לא היתה להם "הארץ הישנה" כמו סיציליה, לא היתה להם אירלנד לשיר לה שירי הלל. לא יוון, לא סין, לא פורטו ריקו. ב־1948 הוקמה עבורם מולדת מלאכותית, מקום שלא היו בו מעולם - ולכן אהבתם אליה כפולה ומכופלת. ישראל לא עשתה אותם מוצלחים ומצליחים, אבל עשתה אותם שווים לכל קבוצה אתנית אחרת והעניקה להם ביטחון עצמי. בזכותה הפכו היהודים בן לילה מקבוצה דתית מובחנת לקבוצה אתנו־לאומית־דתית, מחק את המיותר אם תרצה.

2. הם בנו את העיר הזאת. ניו יורק היא יהודי אמריקה, ויהודי אמריקה הם סיפורה של ניו יורק. היו יהודים בשיקגו ובבוסטון, והיתה ניו יורק לא יהודית משגשגת ועשירה, אבל העיר והעם הולכים יחד. יידיש וביטויים ייחודיים ליהודים הפכו לניו יורקית תקנית ומדוברת בלי שלדובר יש מושג שמקורם בלואר איסט סייד של שנות ה־20, או בברוקלין של שנות ה־50.

אי אפשר לתאר או להבין את ניו יורק של 100 השנים האחרונות ללא משקלם התרבותי, העסקי, הקולינרי, הלשוני והדמוגרפי של יהודיה. מהמשוררת אמה לזרוס, דרך הבייגל השמן עם הלקס, בלומינגדייל'ס, ברודווי, וודי אלן וסיינפלד. יתרה מכך, ובלי להיכנס לניתוח היסטורי מורכב: על פני רצף של 2,000 שנות גלות, אפשר לטעון (אם כי קשה לציוני כמוני להודות) שניו יורק היא קיבוץ יהודי מצליח, אמיד, חזק ועשיר תרבותית יותר מכל קיבוץ יהודי אחר - כולל ישראל.

אומרים שוורשה היא העיר הפולנית השנייה בגודלה בעולם אחרי שיקגו; ניו יורק היא העיר היהודית הגדולה בעולם, ואולי החשובה מכולן. עיר הקודש המאוחדת לנצח נצחים, בירת ישראל (ר' סעיף ראשון ב־"2 דברים מעצבנים על יהודי ניו יורק").

3. הם פילנתרופים אובססיביים. מוזיאונים, אוניברסיטאות, גלריות, בתי חולים, מוסדות וקרנות צדקה, קרנות חינוך, מוסדות יהודיים ולא יהודיים - בכולם ניכרת הפילנתרופיה היהודית שכל כולה נדיבות, רוחב לב וכיס, הכרה בערך "להחזיר לקהילה". דוגמה: הפדרציה היהודית של ניו יורק מגייסת כ־300 מיליון דולר בשנה (תרומות, קרנות, רווחים מהשקעות וכו'). מרשים? מאוד, אבל עוד יותר אם מביאים בחשבון שקרוב ל־90 אחוז מסך התרומות של יהודים מופנות לנושאים לא "יהודיים" או "ישראליים", אלא לתרבות, חינוך ורפואה. כלומר, 300 המיליון האלה הם בסך הכל כעשרה אחוזים מהכסף שתורמים היהודים. צאו וחשבו.

דוגמה שנייה: כ־70 אחוז מסך התרומות שאוספת המפלגה הדמוקרטית במדינת ניו יורק (כך גם בפלורידה וקליפורניה) מקורם ביהודים. מתוך זה, 90 אחוז באים ממנהטן, מהאזור שבין רחובות 14 עד 96. אורכה של הרצועה - פחות מהטווח שבין בית חאנון לשדרות.

ו־2 דברים מעצבנים שקונסול צריך לדעת על יהודי ניו יורק

1. הם חושבים שישראל צריכה להיות סניף שלהם. העסקונה היהודית של ניו יורק - אותם "יהודים מקצועיים" שמנהלים מגיל 17 את הארגונים היהודיים השונים - מתייחסת לישראל כאל עוד ארגון יהודי. ארגון גדול וחשוב, אבל ארגון כמו כל ארגון. שלא תהיינה אי הבנות: מדובר באנשים מסורים ומחויבים לישראל ולחיזוק חיי הקהילה היהודית. הבעיה היא שחלקם, אולי בתת־מודע הארגוני שלהם, רואים בישראל תחרות על הובלת והגדרת המפעל. אף אחד באמריקה לא חושב שישראל היא המדינה ה־51 של ארה"ב, אבל - והנה הגזמה לצורך המחשה - הרבה יהודים בניו יורק חושבים שישראל היא הרובע השישי של ניו יורק. והמסה הקריטית של יהודי העיר (יש שלושה מיליון בניו יורק רבתי) מרגישים שהם הביטוי המודרני של "בבל וירושלים".

2. הם תמיד יודעים מה טוב בשבילנו. בניין האמפייר סטייט הוא נקודת התצפית המושלמת להבנת מה טוב לישראל. אין מקום על כדור הארץ שממנו נראה המזרח התיכון בכזאת צלילות, בהירות וחדות. ולכן יש ליהודי ניו יורק דעות נחרצות וקולניות על מה שישראל צריכה לעשות בכל תחום ומכל זווית פוליטית אפשרית. בסתר ליבם, הם מאמינים שהצליחו יותר מאחיהם בישראל. הם מלאי אהבה והערצה להישגי המפעל הציוני - תחיית השפה העברית, הקמת המדינה, בניין צה"ל, אנטבה, מכון ויצמן, חקלאות, היי־טק - אבל כשהם בוחנים את עצמם בצורה בהשוואה לישראלי הממוצע במדדים מקובלים של כסף, נדל"ן וביטחון אישי, הם מתמלאים בתחושת עליונות. דבר מעצבן, יהודי שחושב ובצדק שיותר טוב לו מאשר לך.