סם החיים
"די. מלך העולם. אין לי טענות, אבל טענות זה לא שטויות. אני רוצה שלכם יהיו טענות אבל תדעו שלי אין שום טענות". רוחמה וייס לומדת תורה עם מורתה האהובה חנה במחלקה ההמטולוגית ולפתע מבינה את הדרשה על התורה ש"נעשית לסם חיים"
הכי תרומה שיש
גם הפעם אני מבקשת ללמוד תורה עם המורה שלי, פרופ' חנה ספראי. הסרטן לא מרפה אחיזתו בחנה וזה הולך ומסתבך. ביום רביעי לפני שבוע, ביום ההוא שהשלג בירושלים קצת התחיל, התקשרתי אל חנה ומהעבר השני של הטלפון ענו לי: 'חנה אומרת שאת יכולה לבוא'. אבל אני לא התכוונתי לבוא באותו יום, רק להתקשר. היה קר, הילדים היו בבית, היו לי אלף סיבות טובות לא להענות להצעה של חנה. בשבת, כשכבר הגעתי לבית חולים, המצב היה לא טוב.
יום רביעי הוא היום בו אני כותבת את הטור הזה, בשבועות האחרונים חנה הצטרפה אלי מדי פעם ותרמה לי ולכם ממתנות התורה שלה. במקביל, אתם תרמתם לה בטוקבקים ששילבו למדנות נחושה, חום ונדיבות. חשבתי שחנה הזמינה אותי אליה ביום ד' בשביל להמשיך את החוויה המשותפת של לימוד הפרשה. זה לא קרה.
הפרשה שלפנינו היא פרשת תרומה ואני לא מפסיקה לחשוב על כך שהיחסים הקצרים שנרקמו בין חנה לביניכם, הקוראים והמגיבים, מבטאים את פסגת רעיון התרומה – אנשים שמחליפים זה עם זה בנדיבות, בחכמה ובנחרצות דברי תורה, וממשיכים ללמוד ולהלחם את מלחמתה של תורה גם בשעות לא פשוטות ובכך מוסיפים לייחס כוח לחווית ה'חברותא', תובעים ומשדרים אמונה אמיתית ביכולותיו של הזולת גם כשקשה לו. זה הרבה יותר מרגש מתרומת זהב וכסף למשכן ואני מאמינה שזה האופן בו תרגמו חז"ל של 'יבנה' את רעיון התרומה המקדשי.
יום ד' ואני בחדר של חנה במחלקה ההמטולוגית, איתנו נמצאת מלכה פיוטריקובסקי, גם היא תלמידה של חנה ותלמידה חכמה בזכות עצמה. אנחנו מדברות על הפרשה ומקוות שחנה תצטרף.
למה תמיד נשים מדברות על נשים?
מלכה ואני מתחילות למשוך קצות חוטים מהפרשה. הפרשה עוסקת בפרטי הפרטים של התרומות הנדרשות למשכן. מדרש חז"לי מרתק מספר שהגברים בעלי הרכוש, תרמו את כל התרומות ה'כבדות' למשכן והנשים, שרצו גם הן לתרום משהו, הביאו את המראות שלהן. אני מציעה למלכה את המדרש הזה והיא מעקמת את האף: 'למה תמיד נשים צריכות לכתוב על עניינים נשיים' היא נוזפת בי 'וחוץ מזה, כבר נמאס לי מהמדרש הזה, תמיד כשרוצים להחניף לנשים מצטטים אותו. די'. אני מציעה לבחון קריאה חתרנית של המדרש, קצת ביקורת על משה, קצת 'גיוס' של האלוהות הנשית, התומכת בתרומת המראות, נגד המערכת הגברית. מלכה לא מתרצה היא תובעת פרישה מהביצה הנשית.
מעבר לכפורת – מציצות אל הארון
מלכה מציעה קצה חוט חדש - הפרשה מתארת את בניית הארון בו מונחים 'לוחות (הברית) ושברי הלוחות'. התיאור המוכר 'שברי לוחות' משקף היטב את מצב הרוח שלנו והארון מנצח את המראות. מלכה מזכירה לי את המדרשים בהם משווים עצמם תלמידי החכמים לארון הקודש. עם המדרשים האלה אנחנו יוצאות לדרך. מלכה מלטפת את חנה ואני מנסה להקליד. המדרש מופיע במקומות שונים בספרות חז"ל, אנחנו מתייחסות למסורת ביומא עב, ב.
למה הם חושבים את עצמם הלמדנים האלה?!
זה לא יעזור למלכה, אנחנו נשים ואנחנו עם חנה בחדר ומה שלא נקרא מתוך התורה, יקבל מיד תוכן מגדרי:
רבי יוחנן רמי (משליך, דורש סתירה בין פסוקים): כתיב (דברים י): 'ועשית לך ארון עץ', וכתיב (שמות כה): 'ועשו ארון עצי שטים' - מכאן לתלמיד חכם שבני עירו מצווין לעשות לו מלאכתו.
'ועשית לך' לעומת 'ועשו'. משה לא צריך לטרוח על הכנת הארון, תלמיד חכם לא צריך לטרוח על פרנסתו – חכמים מלאכתם נעשית על ידי אחרים... ובוודאי על ידי אחרות. אנחנו מזכירות לעצמינו ולחנה שהיא הייתה האשה הראשונה שהתחילה ללמד תלמוד לנשים בישראל, אנחנו דור ראשון (אולי ראשון וחצי) למהפכה שחנה ועוד קומץ של נשים החלו. כולנו לומדות תורה ועושות את מלאכתנו, החיים שבחרנו מרתקים אבל לא תמיד קלים לביצוע, והדרשה של רבי יוחנן לא קלה לעיכול.
שכר לימוד תורה במזל סרטן
אנחנו מתמקדות בדרשה הבאה המשווה בין ארון הקודש לתלמידי חכמים:
(שמות כה) 'מבית ומחוץ תצפנו' אמר רבא: כל תלמיד חכם שאין תוכו כברו - אינו תלמיד חכם.
כמו הארון, גם תלמידי החכמים נתבעים להיות מצופים 'זהב טהור מבית ומחוץ'. ניסוח התביעה משקף את הקונפליקט הפנימי של החכמים - הם לא חיים טוב עם עצמם, הם חווים חוויות של חוסר אותנטיות. הצפייה שלהם תובענית ולא פשוטה לשיפוט – מי יכול להעיד על עצמו (ובוודאי על זולתו) ש'תוכו כברו'? ואם לא נוכל להעיד על עצמנו עדות יומרנית שכזו, האם עדיף שלא נעסוק בתורה? ומה עם הרעיון היפה ש'מתוך שלא לשמה בא לשמה'?! זיוף הוא חלק אמיתי של החיים, חיפוש האמת הפנימית הוא המסע שלנו. ההצעה של רבא מאתגרת.
האתגר הקיצוני של 'תוכו כברו' מושך את הדרשנים להתעסק בשכר הלימוד, שהרי אם העשייה תובענית יהיה כבר מי שישאל את שאלת ה'מה יצא לי מזה':
אמר רבי יהושע בן לוי: מאי דכתיב (דברים ד) 'וזאת התורה אשר שם משה', זכה - נעשית לו סם חיים, לא זכה - נעשית לו סם מיתה.
זה קצת מתסכל שאנשים שדורשים 'תוכו כברו' נגררים להתעסק בשכר. ובכל מקרה, אי אפשר לקרא את הדרשה הזו בלי לפזול אל המטה של חנה. פתאום שום דבר לא מובן. מה פירוש 'זכה'? זכה זה מי שלמד טוב?! חנה הרי למדה הכי טוב שאפשר... לא, אנחנו לא מתממות, זו לא הפעם הראשונה שהעולם חושף אותנו לחווית ה'צדיק ורע לו' אבל גם חז"ל לא היו אנשים נאיביים, גם הם הכירו סבל. פתאום זה לחלוטין לא ברור איך יוצאות לאנשים חכמים דרשות שכאלה.
אין דבר בהיר יותר מאי בהירות
בשבת ישבתי ליד המיטה של חנה. היו לנו כמה רגעים של שקט ולבד. לחנה, בתוך אי הבהירות הנוראה,
יצאו כמה משפטים אותם היא גילגלה בינה לבינה אחת לכמה דקות. זו הייתה האי בהירות הכי בהירה ששמעתי. אין שום טעם לפרש את המשפטים הנקיים האלה. אם נרצה נמצא בהם דרשה על הדרשה 'נעשית לו סם חיים':
• הוא מוזר ריבונו של עולם. מלך העולם. מלך המוזרוּת.
• תראי, מה שהיה פעם מוזר אחר כך הפכנו אותו לטוב.
• די. מלך העולם. זהו זה אין לי טענות, אבל טענות זה לא שטויות. אני רוצה שלכם יהיו טענות אבל תדעו שלי אין שום טענות. אני רוצה להיות בתוך הטענות, ושלי לא יהיו טענות בכלל.
שבת שלום
ד"ר רוחמה וייס היא חוקרת ומרצה לתלמוד. מלמדת בהיברו יוניון קולג' בירושלים, בבית המדרש "קולות", מחברת הספר 'מתחייבת בנפשי' - קריאות מחויבות בתלמוד ועורכת את סדרת "יהדות כאן ועכשיו" בידיעות ספרים
