האדם שבדג ינצח

אף פעם לא הצלחתי להבין דייגים. יושב אדם על החוף ומחזיק בחכה שחוט שקוף משתלשל ממנה למרחב אינסופי שנקרא ים, ומנסה לדוג לעצמו ארוחת ערב. בקצה החוט יש משהו שאולי יפתה איזה סרדין לנגוס בו, ואולי לא. האיש שמחזיק בחכה יכול לשבת ככה שעות על שובר הגלים, ובסוף לספק ארוחת ערב לשלל יצורים שהם לא הוא.

לצוד מתחת למים נראה לי קצת יותר יעיל וגם הרבה יותר מסוכן; על דרך המשל, כמו לצאת לבר כדי לתפוס זיון במקום לנסות להשיג אותו באינטרנט. הצייד צולל אל המעמקים חמוש ברובה, ובמקום השלכה עיוורת של פיתיון הוא בוחר את הדג הספציפי שלעברו ישגר את החץ. המיקום, העומק והנשק מותאמים לסוג הדגים שהוא רוצה לאכול, ככה שהוא אפילו יכול להכין מראש את הרוטב. הוא רק ייצא קצת דביל אם לא יצליח לו הקטע של לצוד את המנה עצמה.

הניסיון הראשון שלי לצוד ארוחת ערב עם זימים לא ממש הצליח. חשבתי שאני יודע את כל מה שצריך לדעת, אז עוד לפני שיצאתי מהבית כבר מילאתי את המנגל בפחמים ודחפתי ביניהם ניירות. אפילו קטפתי כמה עשבי תיבול ושמתי במקרר יין לבן. אבל כמו שלא רותמים את הסוס לפני העגלה, כמו שלא קונים טבעת לפני שיש כלה, ככה לא מארגנים את המנגל לפני שיש שחילר מלא. הים שונא שחצנים. במיוחד כאלה שעד לפני שבוע בכלל לא ידעו מה זה שחילר.

שחילר הוא מסמר מתכת גדול שקשור לחוט. משתמשים בו כדי לבצע בדגים וידוא הריגה, ואחר כך משחילים עליו את הקורבנות עד שמתקבל צרור נאה. אלא שבניסיון הראשון שלי לא היה את מה להשחיל, וזה די הפתיע אותי. ממה שהסבירו לי המומחים־לעניין מבעוד מועד, הנחתי שכל הסיפור מסתכם בלשחות עם מסכה, שנורקל, סנפירים ורובה, לזהות דג תועה מתחת למים - ואז לצלול לכיוונו ולסחוט את ההדק. אבל זה רק בתיאוריה. בפרקטיקה ביליתי שלוש שעות במים, ראיתי המון אראסים וסרגוסים שברחו בכל פעם שהתקרבתי, ולהקה אחת של בורים שחמקה הרבה לפני שהספקתי להבין שלא שחררתי את הניצרה. היו גם שני לוקוסים צעירים ששחו בחזרה לחורים שלהם, וסלע אחד שחטף חץ והחזיק אותו כבן ערובה עד שהצלחתי לחלץ אותו במבצע נועז.

יצאתי מהים מובס עם רובה על כתף אחת ושאר הציוד ביד השנייה. דייג אחד על החוף בדיוק התחיל לנפנף מעל מנגל בוער. אני אכלתי באותו ערב פרה שצדתי בסופר.

שאף מלוא חזה

יש שתי אסטרטגיות עיקריות לדיג תת־מימי: אמבוש מול הים הפתוח, או מלחמת חפירות עם דגי סלע ששוכנים בסדקים נסתרים ובמערות. גם בנוגע לחימוש יש כמה אפשרויות: רובי גומיות (אמינים מאוד ושקטים מאוד), או רובי לחץ אוויר (קלים יותר לדריכה); יש רובים מעץ ומאלומיניום ומקרבון, יש רובים בעבודת יד; ויש אפילו דייגים שצוללים לעומק של יותר מ־30 מטר בשביל דג. אבל איך שלא עושים את זה, לאן שלא יורדים ובמה שלא יורים, הכל מתחיל ונגמר בנשימה אחת.

התקנות בישראל וברוב העולם מתירות דיג תת־מימי רק בצלילה חופשית, וזה אומר שאורכו של כל מסע ציד כזה הוא כאורכה של נשימה אחת. אסור להשתמש במיכלי חמצן, ואפשר לראות בזה מידה של ספורטיביות - המין האנושי נותן לדגים פור קטן כדי לא להפר לגמרי את האיזון שבים. נכון שחץ פלדה שעף למרחק שישה מטר בעוצמה שיכולה לרסק עצמות הוא שובר שוויון משמעותי לטובת האדם, אבל מה לעשות שלדגים אין מי שידבר בשבילם.

במהלך הנשימה האחת הזאת צריך להספיק להעמיק, להציב מארב לדג בעומק של בערך עשרה מטרים, לחכות שהוא יגיע ויתמקם מול הרובה בזווית הנכונה - וכמובן, לשלוח חץ. אחר כך יש גם את העניין של לעלות כדי לקחת עוד אוויר, ואז לחסל את הדג שמשתולל על החץ, לדחוף את השחילר בין הזימים לבין הפה שלו, להסדיר נשימה ולהתכונן לגיחה הבאה.

אז כמה ארוכה יכולה להיות נשימה אחת? ובכן, פה קבור הלוקוס: מתברר שדי הרבה. השיא העולמי בעצירת נשימה מתחת למים עומד היום על תשע דקות ושמונה שניות. אלא שלמרבה הצער, מפעם לפעם גובה הים מחיר כבד מצולל שלא הספיק לצאת לפני שנגמר לו האוויר. זה קרה בארץ בדצמבר האחרון, כשצולל בשם שחר בצלאל נעלם מול חוף החשמל באשדוד במהלך צלילת דיג. מישהו גילה את הקייאק שלו עוגן בלב ים והזעיק את המשטרה. כעבור יומיים מצאו צוללי יחידת המתנדבים של זק"א את הרובה. את שחר בצלאל לא מצאו עד היום.

לא ממש ברור מה קרה שם, אבל יש כמה וכמה דברים שיכולים לגרום לתאונה כזאת: הסתבכות ברשת דייגים, פגיעה של אופנוע ים או סירה בזמן העלייה, אפילו תקיפת כריש אי שם במעמקים. אפשרות אחרת היא מה שנקרא "עילפון מים רדודים", תופעה שגורמת לצולל לאבד את ההכרה במהלך העלייה מהעומק אל פני המים. היא לא מצלצלת לפני שהיא באה: אתה יכול להיות בכושר צלילה של דולפין, אבל אם אין מי שיוצא אותך כשאתה מתעלף, הנשימה הבאה תמלא לך את הריאות במים. וזהו.

בתחילת ספטמבר נהרג בחור מקפריסין בשם דימיטריס ואסילקיס בתאונת דיג תת־מימי. הוא היה צוללן־צייד מנוסה, ואפילו שופט בארגון הבינלאומי לצלילה חופשית. מנתונים ראשוניים שנאספו משעון הצלילה שלו התעורר חשד לעילפון מים רדודים. זאת הסיבה שצלילה חופשית מתבצעת תמיד בזוגות, כשצולל אחד מאבטח את השני. דימיטריס ואסילקיס ושחר בצלאל צללו לבד.

נורא צפוף באוזן

זוכרים את "הכחול הגדול", הסרט שכל חובב ים נשבע בשמו בסוף שנות ה־80 ותחילת ה־90? אז אם רוב האנשים יודעים היום מה זה צלילה חופשית, זה בעיקר בזכותו. הסרט, שתיעד את הדו־קרב בין הצרפתי ז'אק מאיול והאיטלקי אנזו מולינארי לשבירת שיאי העומק בצלילה חופשית, חשף בפני העולם את הספורט המטורלל הזה.

התחרות העיקרית בין מאיול למולינארי (בחיים האמיתיים, אגב, שמו של האיטלקי הוא אנזו מיורקה) היתה בקטגוריה שנקראת "נו לימיטס", ללא גבולות. מדובר בגלישה מהירה על גבי מזחלת משקולות במורד חבל אנכי, שמתוח בין מצוף למשקולת שנחה על הקרקעית. העלייה חזרה מתבצעת בעזרת מצוף שמנופח על ידי מיכל עם אוויר דחוס. זאת הקטגוריה הכי אקסטרימית שיש בספורט הזה, והשיא העולמי לגברים עומד על מינוס 214 מטר - 30 מטר יותר מהמגדל העגול של עזריאלי. את השיא הנשי הציבה טניה סטריטר, והוא עומד על מינוס 160 מטר, אבל כשהיא ירדה לעומק הזה עמד השיא הגברי על שישה מטר פחות. ומה שבכלל מדהים זה שהיא כוסית חבל על הזמן.

בצלילה חופשית לצרכי דיג משתמשים ב"משקולות קבועות": הצולל נושא עליו חגורת משקולות ומבצע את התנועה במים באמצעות סנפירים. את הטכניקה הזאת מלמדים בקורס הבסיסי של בית הספר הוותיק בארץ לצלילה חופשית, FDI, לשם הגעתי אחרי כישלון הבכורה המהדהד שלי כדי להבין איך להשתמש ביעילות ולאורך זמן בפרודות החמצן שאפשר להפיק מנשימה אחת.

את חצי היום הראשון של הקורס העברנו בלימודים תיאורטיים. איך לשמור את האוויר בריאות כמה שיותר זמן; איך לצמצם את צריכת החמצן למינימום; איך להניע את הגוף באופן חסכוני ויעיל במים; וגם איך "לעטוף את המוח בשלווה מדיטטיבית" - היי, לא מילים שלי - שאמורה להאט את הדופק. אה, וגם קיבלנו הוראות בטיחות כדי שלא נהפוך לארוחת ערב לדגים במקום להפך. אחרי הכל, עילפון ואיבוד שליטה מוטורית ומוות הם רק חלק מהבונוסים שהספורט התמים הזה מציע.

ואז יצאנו לים - ואין לי מספיק מילים כדי לתאר את החוויה הנפלאה של הצלילה הראשונה ההיא. זה היה כמו לגלות מימד חדש. כמו לעוף. שקט, מרגיע וממש לא דומה לצלילת מכשירים, שבה אין דממת מעמקים אלא צלילים של בועות מתפקעות, טעם מבחיל של אוויר דחוס וצפצופים ממחשב הצלילה.

צלילה חופשית היא כמעט חסרת גבולות ונטולת הפרעות. אני אומר "כמעט", כי לא הצלחתי להשוות לחצים באופן יעיל בעומק של יותר מעשרה מטרים. בדיוק כמו שעושים בטיסות או בירידות של ים המלח, גם בצלילה חופשית צריך לפמפם - כלומר לדחוף אוויר מהריאות לכיוון עור התוף - כדי להשוות לחצים, אבל האוזן השמאלית שלי סירבה להשתחרר ומצאתי את עצמי מגיע שוב ושוב לעומק של עשרה מטרים ונעצר שם, כשכל ניסיון להעמיק כרוך בכאב. כשהאוזן השתחררה סופסוף, הצלחתי להעמיק לקצת יותר מ־15 מטר.

כמות הדגים והיצורים הימיים שראיתי באילת היא בלתי נתפסת, אבל החוק אומר שאסור לדוג שם באמצעות רובה, וחוק זה חוק. ככה שלא היתה לי ברירה אלא לחזור לים התיכון, להצטייד מחדש - ולרדת למעמקים כדי להראות ללוקוסים שהפעם אני כבר יודע מאיפה משתין הדג.

טבע דומם לגמרי

אחרי כמה סיבובים בין הסלעים בחוף מכמורת מצאתי לעצמי נקודה ראויה למארב. אחר כך קשרתי את הרובה למצוף וביצעתי כמה צלילות חימום כדי להכניס את הריאות שלי למצב הרוח הנכון. ואז דרכתי את הרובה, לקחתי אוויר מלוא הריאות, פמפמתי פעם אחת - והחלקתי בשקט מופתי לתוך המים. הדגים לא אוהבים שעושים להם רעש בשכונה בשבע בבוקר.

התמקמתי על סלע וכיוונתי את הרובה למקום שממנו חשבתי שיגיעו הדגים. האימונים שלי הביאו אותי למצב שמחוץ למים אני עוצר נשימה לשלוש דקות; על הקרקעית, בעומק של שמונה מטרים, תכננתי להחזיק את האוויר בפנים לדקה.

לא עברו 20 שניות, וכבר התחילה תנועה ערה של דגים מסביב לסלע שלי. 20 שניות נוספות, וגם דגים ממש שווים התחילו להסתמן באופק. שלושה בורים טסו במבנה קרב ממש מעלי, ובגובה העיניים שלי חצה את הכביש גומבר כסוף־קשקשים גדול כמו ספינה של הצי האמריקאי. עכשיו החלטתי שיש לי מספיק אוויר בריאות כדי לחכות עוד 20 שניות. ראיתי את הבורים מכרסמים משהו על אחד הסלעים שלצידי, עצמתי עיניים והזכרתי לעצמי שהדגים הם רק בונוס ושהכיף הגדול הוא להישאר חי כדי לספר על זה.

כשפקחתי את העיניים הראה השעון שתי דקות, ואני הטסתי את עצמי למעלה כדי לתפוס את המצוף ולנשום. כמה דקות אחר כך הייתי שוב ליד הסלע, רגוע ומרוכז ומלא בסבלנות כמו שצייד צריך להיות. רק אני, הרובה וכל האוויר שיש לי בריאות מול כל מה שיש לים הזה להציע.

כששלושת הבורים התקדמו שוב לכיוון שלי, לא היססתי לרגע. בחרתי את הגדול מביניהם ושחררתי חץ ישר לזימים. החץ עבר דרכו והוא נכנע בלי מאבק. כמה שניות אחר כך שיפדתי אותו כמו צייד מנוסה על השחילר, והתחלתי להכין את הנשימה הבאה. בשמונה בבוקר כבר היו לי שני דגים צרורים: בורי ארוך כמו בקבוק גראפה של סגל, וסרגוס שתפס אחר כך הרבה מקום על הגריל.

זאת היתה הצלחה, בטח בהשוואה לניסיון הראשון שלי, אבל מה שהרגשתי היה בעיקר אכזבה. לא מהדגים התאכזבתי, ואפילו לא מהראות במים העכורים, למרות שהם באמת לא דמו בשום צורה למים של מפרץ אילת: התאכזבתי לגלות שיש דייגים שממש לא אוהבים דגים, והופכים את הים התיכון למדבר. זה מה שיש מערבה מכאן. מרחבים חוליים עצומים ושוממים, שבמקרה הטוב מפציע בהם מדי פעם איזה ריף מזדמן שסביבו חיה קהילה קטנה של דגים אנורקטיים. בחלק מהריפים כבר אין דגים בכלל. וזה לא נובע רק מהמיקום המחורבן שלנו מבחינת עולם החי בים התיכון, אלא גם מזה שהים התיכון גוסס.

דייגים חובבים ולא מנוסים שלא מחזירים אל הים דגים קטנים מדי וציידים תת־מימיים שצדים הרבה יותר ממה שהם צריכים זה רק קצה הקרחון. את השאריות של הדגים ששותקים בים האומלל הזה גורפות באופן חוקי לגמרי, ובלי שום פיקוח, סירות של מכמורתנים שגוררות רשת צפופה על הקרקעית ואוספות באמצעותה מכל הבא ליד - כולל אלמוגים, צבי־ים ולפעמים אפילו כרישים ודולפינים. ככה זה, מדינת ישראל לא משתינה בכיוון של הדגים.

כמה פורומים של דייגים שכן אוהבים דגים פרסמו לאחרונה עצומה עם יותר מ־1,000 חתימות שנשלחה אל שר החקלאות מר שלום שמחון. הנתונים שמוצגים שם בנוגע לפיקוח על הדיג מריחים כמו חומר טוב לדוח הבא של מבקר המדינה - תקנות מנדטוריות, היעדר תכנון, עבריינות דיג מתרחבת וארבעה פקחים בלבד בכל הארץ, שלפחות שלושה מהם עובדים כנראה רק בלהחתים שעון. וגם כשהם כבר תופסים איזה עבריין, הקנסות שקבועים בחוק פשוט מגוחכים.

מדענים מעריכים שעד שנת 2048 לא יישארו דגים בים התיכון. אתם מבינים, לא מדובר בתהליכים שיבשילו כשכולנו כבר לא נהיה פה: הים התיכון ייגמר לנו בעוד 40 שנה. והנה עוד מקום שבו האדם ניצח את איתני הטבע.

תודה לאסף גברא ואלון ריבקינד מבית הספר לצלילה חופשית FDI, שלימדו עיתונאי בשם שפרוט איך לצלול כמו קרפיון