שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות

    צחוקו האפל

    שמונה מסיפוריו היפהפיים של שלום עליכם, שהופיעו בעבר תחת הכותרת "מונולוגים", תורגמו כעת בידי דן מירון בספר "סיפורי זעם". אבל אין צורך בשינוי הכותרת כדי להבחין בייאוש ובתסכול שמאחורי הקומדיה

    במקור, לא היה זעם. לפחות לא בשמו של האוסף: "מונולוגים", קרא שלום עליכם ל-16 הסיפורים שתוכלו למצוא, למשל, בכרך הרביעי של מהדורת כל-כתביו בהוצאת פארווערטס (ניו יורק, 1944). דן מירון תירגם שמונה מהם והוסיף להם מאמר משכנע ביותר, שתפקידו – כמו תפקידו של "הצד האפל בצחוקו של שלום עליכם", ספרו של מירון שראה אור לפני שנים ספורות – להבהיר לקורא כי שלום עליכם לא היה סתם קומדיאנט, אלא סופר שבחר לייצג גם את הייאוש, התסכול, הענות והזעם של דמויותיו במלים. לא כל כך מסובך להבחין בזה, למען האמת – ואין צורך במעשה האלים של מציאת כותרת חדשה למונולוגים כדי לשכנע, או כדי לכפות על הקורא הזקוק לתרגום את נקודת המבט של הפרשן.

     

    גם אם תאמרו שכל תרגום אינו אלא מלאכת פרשנות מורכבת, עניין השם ששלום עליכם לא בחר לסיפורים הללו, ודן מירון ראה לעצמו חירות לבחור, מצטרף לחלקיות של התרגום: המונולוגים נכתבו על פני תקופה של 15 שנים, ואפשר לגלות לאורכם כיצד שלום עליכם משכלל את מלאכת המספר שלו. אם כבר מוסיפים עוד תרגום, צריך היה לתרגם את כולם. מדוע תורגמו רק שמונה, לא נדע.

     

    ועכשיו צריך לומר שהם יפהפיים, לפעמים למרות התרגום ולא בגללו. קחו למשל את הסיפור הפותח, "הקדרה", שבו ינטה התרנגולנית – אמנית גדולה של דיגרסיה ופרטים קטנים – מתנה את צרותיה בפני הרבי עד שזה מתעלף. לכאורה הגיעה להיוועץ עימו בעניין הקשור בהטרפת סיר בישול, אבל לאמיתו של דבר היא מוכרחה, פשוט מוכרחה, להשיח בפניו את סיפור חייה, לקונן על שנותרה אלמנה צעירה מטופלת בבן אחד, שגם הוא לא בריא, ולהפנות את כל זעמה המוצדק על חיי-איוב שלה כלפי שותפתה לבית, כלפי ילדיה של השותפה וכלפי מנהגי הבישול הרשלניים של זאת, שמסתיימים בסיר לא כשר – שמגלם במהותו המפויחת אי צדק גדול בהרבה, אולי גדול ממידת אנוש.

     

    ואם אתם לא מחויבים לקריאה ברצף כרונולוגי של הכתיבה או העריכה המאוחרת, תרצו לקרוא מיד אחר כך את "שלוש אלמנות", סיפורו של רווק זקן ורגזן שלשונו ודמותו הדוברת שונים עד מאוד מאלה של ינטה התרנגולנית: כאן הדובר דווקא נתברך בממון ובהשכלה ואולי אפילו בבריאות טובה, אבל מה שמכריע אותו הוא חוסר יכולתו להתוודות על אהבתו לאלמנה צעירה אחת, ואחר לבתה, ואחר כך גם לנכדתה, וחיים שלמים חולפים עליו במה שהנפש המודרנית יותר תקרא לו תסכול מתמיד: הוא ויוסף מ"יוסף (סיפורו של ג'נטלמן)", סיפור נפלא אחר, הם שניים מן האוהבים המוחמצים ששלום עליכם יצר בכישרון ענק, פשוט ענק, שכל-כולו ויתור ושכלול.

     

    העוול שנגרם לינטה

    כשכותבים סיפור כמונולוג, מוותרים על דרכי אפיון רבות ומגוונות של דמויות, מוותרים על קולו של מספר נאור שיודע על הדמויות יותר משהן יודעות על עצמן, מוותרים על האפשרות לנוע בחלל ובזמן בחופשיות, מוותרים על תיאורי טבע, אפיוני הנמען של המונולוג והמון כלים מצוינים אחרים מתוך התיבה המזומנת לכותבים מיומנים. כותב המונולוגים אנוס להסתמך על אוזנו שלו, ולקוות שזו תסייע לו להביא אל הנייר את דקויות הגוונים של לשון הדובר, ועוד הוא אנוס לקוות שעם הקריאה תהדהד הלשון הזאת במוחו של הקורא כאילו שמע את הדברים באוזניו שלו, ואף טוב מזה – כאילו ראה את הדמויות לנגד עיניו.

     

    הנס הזה מתרחש בלי יוצא מן הכלל בכל אחד מן המונולוגים של שלום עליכם. אלא שנדרש כאן נס נוסף: תרגום שיחייה את הקסם השלום-עליכמי עבור קוראי העברית. בהערותיו לעניין התרגום כותב דן מירון, בצדק גמור, כי ענייני התרגום הסבוכים של שלום עליכם "מקצתם, ואולי רובם, נתונים לשיפוטו של כל קורא לפי טעמו והעדפותיו", וכי הקו שהנחה אותו במלאכתו היה לא לשלב יותר מדי מלים מוכרות ביידיש אלא לפתור בעיות של לשון אידיומטית בעברית.

     

    אבל הרי אין כאן לשון אידיומטית אחת ודוברים אחדים. יש לשונות-של-דוברים, וברור שמעמדם הסוציו-אקונומי, השכלתם וניסיון חייהם קובעים את אופיה של הלשון – ולכן יש כאן גם בעיה עקבית למדי בתרגום, שעושה עוול דווקא לינטה. לא מדובר בפליטת קולמוס חיננית כשלעצמה (בצל ביידיש מתורגם לשום בעברית), אלא במין "הגבהה" שיטתית של הלשון.

     

    אין בעברית מקבילה בת-הזמן ללשון הדיבור של ינטה, וודאי לא מקבילה שהקורא בן ימינו יזהה בה את דמותה הפטפטנית ופזורת הדעת של התרנגולנית, ובכל מקרה צריך להמציא את הלשון הזו בתרגום,

    אבל כשממציאים רצוי גם לא להגביה ולהשאיר את ה"סיר" שבמקור, וגם לא לפתור בעיות אידיומטיות בהמצאות כמו "הבל-חבל-עשה-ממני-נבל", או היגדים כמו "פנים רפופים", "ילדים מתכתשים", "נמלכה בדעתה" וכיוצא באלה מלים-של-שבת, שבגללן עלול הקורא דווקא להתרחק מן הדמות במקום להתקרב אליה.

     

    בסיפור "הקדרה" הבעיה בולטת במיוחד. בסיפורים אחרים, ככל שהדמות הדוברת משכילה יותר, מצליח דן מירון לשים לשון עברית אמינה יותר בפיה. ואוהבי שלום עליכם, תהא דעתם על התרגום אשר תהא, צריכים תמיד להודות על עצם קיומו של תרגום חדש.

     

     

    "סיפורי זעם" מאת שלום עליכם, תירגם: דן מירון, הוצאת עם עובד
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    קסם שלום-עליכמי
    עטיפת ספר
    פסלו של שלום עליכם באוקראינה
    צילום: יוסף ג'קסון
    לאתר ההטבות
    מומלצים