זוג עגורנים מתוחי צוואר

בשעה אחת-עשרה בערב עצרה הרכבת המהירה "מוסקבה-סֶבַסְטוֹפּוֹל" בתחנה קטנה אחרי פּוֹדוֹלְסק, שבה לא היתה אמורה לעצור והמתינה למשהו על המסילה השנייה. האדון והגברת ניגשו אל החלון שהוסט מטה בקרון המחלקה הראשונה שברכבת. כרטיסן חצה את הפסים, פנס אדום היטלטל בידו, והגברת שאלה:

"שמע נא, מדוע עצרנו?"

הכרטיסן ענה שהרכבת המהירה מן הכיוון הנגדי מאחרת.

בתחנה היה חשוך ועצוב. הדמדומים ירדו מזמן, אבל מַעֲרָבָה לתחנה, מעבר למרחבי היערות המשחירים, גסס עדיין אורה של השקיעה המוסקבאית הקייצית המתמשכת. אל החלון חדר ריח טחוב של בִּיצה. ציוץ מַלכִּישְלָו קצוב וכמו טחוב גם הוא, נשמע אי-משם בדממה.

הוא נשען על החלון, היא על כתפו.

"פעם גרתי באזור הזה, בזמן חופשת הלימודים," הוא אמר. "שימשתי כמורה פרטי באחוזת בית-קיץ אחת, כחמש ורסטאות מכאן. אזור מַשְׁמִים. יער דליל, עקעקים, יתושים ושפיריות. אין שום נופים. רק מעליית הגג של האחוזה היה אפשר להתענג על מראה האופק הרחוק. הבית נבנה בסגנון בתי הקיץ הרוסיים, כמובן, והיה במצב מוזנח ביותר – בעלי הבית ירדו מנכסיהם. מאחורי הבית השתרע מעין גן, בקצה הגן ספק אגם, ספק ביצה, שצמחו בו קני סוף וחבצלות מים צהובות לרוב, וסירה שטוחה טיפוסית צפה ליד הגדה הבוצית."

"וכמובן, עלמה נופשת ומשועממת, שלקחת אותה לשוט בביצה הזאת."

"כן, הכול כמו שצריך. אלא שהעלמה לא היתה משועממת כלל. שטתי איתה בעיקר בלילות, וזה היה אפילו פיוטי למדי. השמַים במערב ירקרקים ושקופים במשך הלילה, ושם, באופק, כמו עכשיו, משהו לוחש ודועך... היה רק משוט אחד, וגם הוא דמה יותר לאת חפירה וחתרתי בו כפרא, פעם מימין ופעם משמאל. בחוף ממול היה חשוך בגלל היער הדליל, אבל מאחוריו נגהּ האור העמום הזה כל הלילה. ובכל מקום דממה בלתי רגילה: רק יתושים מזמזמים ושפיריות עפות. מעולם לא חשבתי שהן עפות בלילה – מסתבר שמשום מה זה קורה. ממש מפחיד."

לבסוף השמיעה קול הרכבת שבאה מן הכיוון הנגדי; היא טסה בשאון הגלגלים, ואיתה הרוח. חלונותיה המוארים התמזגו לפס זהוב אחד, והיא חלפה על פני בני הזוג. הקרון שלהם יצא לדרך מיד. הסדרן נכנס אל תָּאם הפרטי, הדליק בו אור והתחיל להציע את דרגשי השינה.

"נו, ומה היה בינך ובין אותה עלמה? רומן אמיתי? משום מה לא סיפרת לי עליה קודם. איזו מן אישה היא היתה?"

"רזה, גבוהה. לבשה סרפן צהוב מכותנה רקומה, ונעלה לרגליה היחפות נעלי איכרים שנסרגו מצמר צבעוני כלשהו."

"גם זה בסגנון רוסי?"

"נדמה לי שיותר מכול היה זה סגנון של עוני. אין מה ללבוש – שיהיה סרפן. אבל בנוסף לכך היא היתה ציירת, למדה בבית הספר לציור על שם סְטְרוֹגַנוֹב. היא עצמה היתה ציורית כולה, ממש כמו דמות באיקונין. צמה ארוכה ושחורה על גבה, פנים שחומות עם נקודות חן קטנות וכהות, אף צר ומדויק, עיניים שחורות, גבות שחורות... שיער יבש ומוצק, מתולתל קמעה. כל זה בלט ביופיו על רקע הסרפן הצהוב והכותונת עם שרוולי המלמלה הלבנים. בליטות הקרסוליים וקצות העקבים בנעליים הסרוגות – יבשים לגמרי, ומבעד לעור השחום והדק ניכרו עצמות."

"אני מכירה את הטיפוס הזה. היתה לי חברה כזאת באוניברסיטה. היסטרית, קרוב לוודאי."

"ייתכן. מה גם שפניה דמו לפני אמהּ, אבל אמה נולדה למשפחת דוכסים כלשהי עם דם מזרחי, והיא סבלה ממין מרה שחורה. היא הופיעה רק לארוחות. יוצאת, מתיישבת ושותקת, לעתים משתעלת, לא מרימה את עיניה וכל העת מעבירה כלים ממקום למקום: פעם את המזלג ופעם את הסכין. אם קרה פתאום שהתחילה לדבר, זה היה כה בלתי צפוי ובקול רם כל כך, עד שנתקפתי רעד."

"ואביה?"

"גם הוא שקט ויבש, גְבה קומה. איש צבא בדימוס. רק הבן שלהם, שאותו לימדתי היה פשוט וחביב.

הסדרן יצא מתָאם, אמר שדרגשי השינה מוצעים ואיחל לילה טוב.

"ואיך קראו לה?"

"רוּסָה."

"איזה מין שם זה?"

"פשוט מאוד – מַרוּסְיָה."

"אז מה, היית ממש מאוהב בה?"

"בהחלט, נדמָה לי שעד טירוף."

"והיא?"

הוא שתק וענה ביובש:

"נראה שגם היא חשבה כך. אבל בואי נלך לישון, היום הזה התיש אותי."

"יפה מצדך! סִקרנת אותי לחינם. נו, ספּר לפחות בשתי מילים איך ובמה הסתיים הרומן שלכם."

"בכלום. נסעתי, זה סוף הסיפור."

"למה לא התחתנת איתה?"

"מן הסתם, חשתי מראש שאפגוש אותך."

"לא, ברצינות!"

"טוב, מפני שיריתי בעצמי, והיא דקרה את עצמה בפגיון..."

כשסיימו לרחוץ פנים ולצחצח שיניים, התייחדו השניים בצפיפות שנוצרה בתא, התפשטו, ובשמחת נוסעים נשכבו מתחת למצעי בד בוהקים ורעננים, וכאלה היו גם הכריות שהחליקו כל העת ממשענת הראש.

עינית כחולה-סגלגלה מעל לדלת צפתה דוממת אל החשכה. היא נרדמה במהרה, הוא לא ישן, שכב, עישן וראה בעיני רוחו את הקיץ ההוא...

גם גופה נוּקד בנקודות חן לא מעטות, קטנות וכהות, ששיוו לו מראה מקסים במיוחד. כיוון שהלכה בנעליים רכות, בלי עקב, התנועע כל גופה מתחת לסרפן הצהוב. הסרפן היה רחב, קל, וגופה הבתולי הארוך היה כה חופשי בתוכו. פעם נרטבו רגליה בגשם, והיא הגיעה בריצה מן הגן אל חדר האורחים. הוא זינק אליה כדי להסיר את נעליה ולנשק את כפות רגליה הצרות והרטובות – אושר דומה לא חווה בכל ימי חייו. הגשם הרענן והריחני הלך וגבר, הלך והפך סואן, מעבר לדלתות הפתוחות אל המרפסת. בבית החשוך כולם ישנו אחרי ארוחת הצהריים – וכמה הפחיד אז אותו ואותה התרנגול השחור בעל גוון מתכתי-ירוק בנוצותיו וכרבולת-אש לראשו שרָץ גם הוא פנימה מן הגן, וציפורניו נקשו על הרצפה בדיוק ברגע לוהט שבו שכחו שניהם כל אמצעי זהירות. כשראה אותם מנתרים מן הספה, התכופף והזדרז, כמו מטעמי צניעות, לפנות לאחור, ולרוץ חזרה אל הגשם, וזנבו המושפל הבריק....

בתחילה היתה נותנת בו מבט בודק, וכשדיבר איתה העלתה סומק כהה וענתה בגיחוך ממולמל, וליד השולחן התגרתה בו תכופות כשאמרה לאביה בקול רם:

"אל תגיש לו, אבא, אין טעם - הוא לא אוהב כיסנים מתוקים. בעצם, גם מרק-אוֹקְרוֹשְקָה הוא לא אוהב ואטריות הוא לא אוהב, ולשמנת חמוצה הוא מתייחס בזלזול, וגבינה לבנה הוא פשוט מתעב."

בבקרים היה עסוק עם הילד, והיא בענייני הבית – הכול הוטל עליה. ארוחת הצהריים הוגשה באחת, אחריה היא פרשה לחדרה שבעליית הגג או, אם לא ירד גשם, אל הגן ואל כן הציור שלה שניצב מתחת לעץ לִבנה; ושם, מסלקת את הזבובים ללא הרף, ציירה את הנוף. אחר כך נהגה לצאת למרפסת שבה ישב אחרי הארוחה עם ספר בכורסת קני הסוף העקומה, לעמוד, ידיה מאחורי גבה, ולהביט בו בחיוך בלתי מוגדר.

"אפשר לדעת אילו חוכמות נשגבות אתה משנן?"

"תולדות המהפכה הצרפתית."

"אה, אלוהים ישמור! לא ידעתי שיש לנו בבית מהפכן!"

"למה נטשת את הציור שלך?"

"בדיוק – אנטוש את העיסוק הזה לתמיד. השתכנעתי בחוסר הכישרון שלי."

"אולי תראי לי משהו מהעבודות שלך."

"נדמה לך שאתה מבין משהו בציור?"

"את אנוכית במידה איומה."

"בחטא הזה אודה..."

לבסוף הציעה לו יום אחד לשוט באגם, ואמרה בהחלטיות:

"נראה שתקופת הגשמים הסתיימה באזורנו הטרופי. בוא נבלה. אמנם הדוּגית שלנו רקובה למדי ויש חורים בקרקעית שלה, אבל אני ופֶּטְיָה אטמנו את כולם בקנה סוף יבש..."

אותו יום היה חם, הביל, והעשב בגדות, שפרחי הנוריות הצהובים נימרוהו, התחמם בלהט הלח ומעליו חגו נמוך אינספור פרפרים חיוורים-ירוקים קטנים.

הוא אימץ לעצמו את הנימה העוקצנית שלה, וכשקרב לסירה אמר:

"סוף-סוף הואלת להיענות לי!"

"סוף-סוף הואלת להבין כיצד לענות לי!" השיבה לו בהתגרות וזינקה אל חרטום הסירה, וקפיצתה הפחידה את הצפרדעים שקפצו מכל עבר וצללו במים, אבל לפתע היא צווחה בפראות והרימה את הסרפן עד לברכיה, רוקעת ברגליה:

"זעמן! זעמן!"

הוא ראה בחטף את הגוון השחום של רגליה החשופות, תפס את המשוט שבחרטום והכה בנחש שהתפתל בקרקעית הסירה, ולאחר שדלה אותו משם, השליכוֹ הרחק אל המים.

מין חיוורון הודי פשה על פניה; נקודות החן כהו על עורה, שְחור שׂערה ועיניה כמו השחיר עוד יותר. היא נשמה בהקלה:

"אוֹך, איזה גועל! לא במקרה המילה זעמן נגזרת מזעם. הם בכל מקום כאן אצלנו, גם בגן וגם מסביב לבית... ופּטיה, תאר לעצמך, תופס אותם ביד!"

לראשונה דיברה אתו בפשטות, ולראשונה נפגשו מבטיהם ישירות.

"כל הכבוד לך! החבטה שלך היתה מצוינת!"

היא התעשתה כליל, חייכה, דילגה מן החרטום אל ירכתי הסירה והתיישבה בעליזות. בהיותה אחוזת פחד הדהימה אותו ביופייה. כעת חשב ברוך: "היא הרי עדיין ילדה!" ובאדישות מעושה, עלה אל הסירה באופן ענייני, נעץ את המשוט בקרקעית הבוצית, הפנה את חרטומה קדימה והוביל אותה במעבה צמחי המים הסבוכים בין קני הסוּף הירוקים ובין חבצלות המים, כשהכול מלפנים מכוסה בשכבה דחוסה של עלים עבים ועגולים, ולאחר שכיוון את החרטום אל המים, התיישב במושב האמצעי וחתר מימין ומשמאל לדפנות.

"זה טוב, נכון?" צעקה.

"מאוד!" ענה, הסיר את כובעו ופנה אליה: "מצאי לו מקום לידך, בבקשה, אחרת אפיל אותו לשוקת הזאת, שקצת, סלחי לי, דולפת ומלאה עלוקות."

היא הניחה את הכובע על ברכיה.

"אין צורך, פשוט זרקי אותו לאנשהו."

היא הצמידה את הכובע אל חזהּ:

"לא, אני אשמור עליו!"

שוב רטט לבו, אך הוא נפנה לאחור ונעץ בחוזקה את המשוט במים שבהקו בין קני הסוף והחבצלות הצהובות.

יתושים נצמדו לפּנים ולידיים, הכול סביב סִנוור בחום הכסוף: אוויר הביל, ריצוד קרני השמש המתעתע, לובן העננים המקורזלים שזהרו ברוֹך בשמַים וגם בקרחות המים שבין קני הסוף והחבצלות הצהובות. המים היו כה רדודים בכל מקום, עד שהיה אפשר לראות את קרקעית האגם ואת אצותיו, אבל זה לא הפריע לקיומו של אותו עומק חסר תחתית אשר טבעה בו בבואת השמַים והעננים.

לפתע היא צווחה שוב, והסירה נטתה על צדה: היא הושיטה יד מטה מן הסירה ולפתה ומשכה גבעול של חבצלת מים בכוח כזה, עד שהסירה כמעט התהפכה והיא כמעט נפלה למים – הוא בקושי הספיק לקפוץ אליה ולתפוס אותה תחת בתי השחי. היא צחקה בקול, צנחה בגבה על הירכתיים והתיזה מים בידה הרטובה היישר אל עיניו. אז הוא תפס אותה שוב, ובלי להבין מה הוא עושה, נישק אותה על שפתיה הצוחקות. היא כרכה מיד את ידיה סביב לצווארו ונישקה את לחיו במבוכה...

מאז הם התחילו לשוט בלילות. למחרת קראה לו לגן בתום הארוחה ושאלה:

"אתה אוהב אותי?"

הוא ענה בלהט, בזוכרו את הנשיקות מאמש בסירה:

"מהיום הראשון שנפגשנו!"

"גם אני," היא אמרה. "לא, בהתחלה שנאתי אותך – נדמָה לי שאתה מתעלם ממני לגמרי. אבל כל זה שייך לעבר, תודה לאל. היום בערב, כשכולם ישכבו לישון, בוא לשם שוב וחכה לי. אבל צא מהבית בזהירות רבה – אמא עוקבת אחרי כל צעד שלי, היא קנאית עד טירוף."

בלילה היא הגיעה אל החוף, ושמיכה סקוטית בידה. מרוב אושר פגש אותה מבולבל ורק שאל:

"לשם מה השמיכה?"

"איזה טיפש! הרי יהיה לנו קר. נו, מהר, שב וחתור אל הגדה ההיא..."

הם שתקו כל הדרך. כשהסירה קרבה אל היער שבגדה ממול, היא אמרה:

"זהו, עכשיו בוא אלי. איפה השמיכה? אה, היא מתחתי. כסה אותי, יש לי צמרמורת, ושב. כן, כך... לא, חכה, אתמול התנשקנו איכשהו בסתמיות. הפעם אני אנשק אותך ראשונה, אבל בשקט, בשקט. ואתה תחבק אותי... בכל מקום..."

מתחת לסרפן היא לבשה כותונת בלבד. היא נישקה את קצה שפתיו ברוֹך, ברפרוף. ראשו הסתחרר עליו והוא השכיב אותה על הסירה. היא חיבקה אותו בשכרון חושים...

לאחר ששכבה באפיסת כוחות, התרוממה מעט ובחיוך מאושר ועייף ובכאב שעוד לא שכך אמרה:

"עכשיו אנחנו בעל ואישה. אמא אומרת שהיא לא תעמוד בנישואים שלי, אבל אני לא רוצה לחשוב על זה עכשיו... שמע, מתחשק לי להיכנס למים, אני אוהבת נורא בלילות..."

היא הסירה את בגדיה דרך הראש, וכל גופה הארוך הלבין באפלה. את שיערה קלעה לצמה, ידיה עלו מעלה וחשפו בתי שחי כהים וחזה מתרומם, ללא כל מבוכה מעירומהּ ומן המפרץ השחור שבשיפולי בטנה. משסיימה לקלוע, נישקה אותו חטופות, ניתרה על רגליה וצנחה באחת למים, ראשה מוטל לאחור ורגליה מרעישות בחותרן.

אחר כך הוא מיהר ועזר לה להתלבש ולהתעטף בשמיכה. באפלה הפליאו להתבלט עיניה השחורות, שערה השחור וצמתה הקלועה. הוא לא העז לגעת בה עוד, רק נישק את ידיה ושתק מרוב אושר שאין לשאתו. כל העת נדמָה לה שמישהו נמצא בחשכת היער שעל הגדה, שגחליליות הבהבו בו פה ושם בדממה – נדמה לה שמישהו עומד ומקשיב. משהו רשרש שם לפעמים בזהירות. היא הרימה את ראשה:

"עצור, מה זה?"

"אל תדאגי, זאת בטח צפרדע שעולה אל הגדה. או קיפוד ביער..."

"ואם זה חד קרן?"

"איזה חד קרן?"

"לא יודעת אבל רק תאר לעצמך: יוצא מהיער חד קרן כלשהו, עומד ומסתכל... כמה טוב לי, מתחשק לי לפטפט כל מיני שטויות איומות!"

והוא שב ולחץ את ידה אל שפתיו, לעתים נישק את חזהּ הקר כדבר מה קדוש. היא היתה ליישוּת חדשה לחלוטין בעיניו! האור החלוש והירקרק שמעבר לשְחור היער הנמוך נגהּ ולא כבה, והשתקף קמעה במים השטוחים שהלבינו במרחק, ריח עַז, כשל כרפס, עלה מצמחי הגדה הטלולים; במסתוריות, בתחנונים זמזמו יתושים בלתי נראים – ועפו, עפו בקול פיצוח קל מעל לסירה, והלאה, מעל למים האלה שזוהרם לילי, מפחידות וסהרוריות – שפיריות. ומכל עבר רשרשו, זחלו, התגנבו...

כעבור שבוע הוא גורש מן הבית באופן מחפיר, מבוזה ומזועזע מן הפרידה הפתאומית.

פעם, אחרי הארוחה, הם ישבו בחדר האורחים ובראשים שעונים זה על זה, הביטו בתמונות בגיליונות ישנים של "ניר" .

"עוד לא הפסקתְ לאהוב אותי?" שאל בקול נמוך, מעמיד פנים שהוא מעיין בריכוז.

"טיפש. ממש טיפש!" לחשה.

פתאום נשמעה טפיפת צעדים רכים – ועל הסף, בחלוק משי שחור ובלוי ובנעלי עור-תחש מרופטות, הופיעה אמה המטורפת. עיניה השחורות בהקו בטרגיות. היא רצה פנימה, כמו אל תוך בימת תיאטרון וצעקה:

"הבנתי הכול! הרגשתי, עקבתי! מנוול, היא לא תהיה שלך!"

היא הניפה ידה הנתונה בשרוול ארוך ופלטה ירייה מחרישת אוזניים מאקדח עתיק, אותו אחד שבו הפחיד פֶּטיה את הדרורים, לאחר שטען אותו באבק שריפה בלבד. בענן האבק הוא זינק אליה ולפת את ידה הנוקשה. היא השתחררה מאחיזתו והכתה במצחו באקדחה, עד שגבותיו שתתו דם, השליכה את האקדח עליו ומששמעה שמתחילה המולה בבית בגלל הצעקות והירייה, פצחה בצווחות, תיאטרליות אף יותר, וקצף ניגר על שפתיה הארגמניות:

"על גופתי המתה היא תצעד אליך! ביום שהיא תברח אתך אני אתלה את עצמי, אני אקפוץ מהגג! מנוול, הסתלק מהבית שלי! מריה ויקטורובנה, תבחרי: אמא או הוא!"

היא לחשה:

"את, את, אמא..."

הוא התעשת, פקח את עיניו – מתוך החשיכה השחורה המשיכה לצפות בו העינית הכחולה-הסגולה מעל לדלת באותה דייקנות, חידתיות וקדרוּת-קבר; ובאותה דייקנות השואפת קדימה במהירות, טס לו הקרון והתנודד על קפיציו. ואותה תחנת ביניים נותרה רחוקה-רחוקה. עשרים שנים תמימות חלפו מאז התרחש כל זה – חלקות היער, העקעקים, הביצה, חבצלות המים הצהובות, הזעמנים, העגורים... כן, הרי היו גם עגורים – כיצד יכול היה לשכוח אותם! הכול היה מוזר באותו קיץ מופלא, ומוזר היה גם זוג העגורים שהתעופפו ממקום כלשהו, מעת לעת, אל גדות הביצה; ורק לה הרשו להתקרב אליהם: הם מתחו את צוואריהם הארוכים והדקים, ובסקרנות תַקיפה ובה בעת מסבירת פנים צפו בה מלמעלה, בעודה מדלגת אליהם ברכּות ובקלות בנעליה הסרוגות הצבעוניות, ולפתע מתיישבת על קרוסליה מולם, מצניחה את שולי הסרפן הצהוב שלה אל עשב הגדה החמים והלח ומציצה בחוצפה ילדותית אל אישוניהם המדהימים, השחורים והמאיימים, הנתונים בטבעות צרות בגוון אפרפר-כהה. הוא הביט מרחוק בה ובהם, מבעד למשקפת, וראה ברור את ראשיהם הקטנים והבוהקים – ראה אפילו את עצמות נחיריהם ואת החריצים המוצקים של מקוריהם הגדולים שבעזרתם הרגו זעמנים באבחה אחת.

גופיהם הקצרים, עם צרור הזנב הפלומתי, היו מכוסים הדוקות בשכבת נוצות-פלדה, ומוטות הרגליים הקשקשיות היו ארוכים ודקים להפליא – לאחד שחורים לחלוטין, ולאחר ירקרקים. לפעמים היו שניהם עומדים על רגל אחת במשך שעות בחוסר תנועה בלתי מוסבר; ולפעמים, ללא כל סיבה נראית לעין, ניתרו במקומם, פורשים

 כנפיים אדירות, אבל לעתים הם טיילו בחשיבות עצמית, פסעו אט אט, שקולים, מרימים את כפות רגליים בכיווץ שלוש האצבעות ומניחים אותן בפריסה, באצבעות מתוחות, כטופרי טורף, וכל העת נדו בראשיהם... בעצם, כשחזרה אליו בריצה, כבר לא חשב על כלום ולא ראה דבר – מלבד הסרפן המשוחרר שלה, ובהתמוגגות ממיתה נרעד לנוכח המחשבה על גופה השחום תחתיו, ועל נקודות החן שעליו. ובאותו יום אחרון שלהם, כאשר ישבו בפעם האחרונה על הספה בחדר האורחים ועיינו יחדיו בגיליון ישן של "נִיר", גם בפעם ההיא החזיקה את כובעו בידה, קרוב לחזה, כמו אז, בסירה, ואמרה, בעוד עיני-המראה השחורות והעליזות שלה מסנוורות את עיניו:

"אני כל כך אוהבת אותך עכשיו, שאין דבר היקר לי יותר אפילו מאשר הריח הזה שבכובע שלך, ריח הראש שלך והבושם המגעיל שלך!"

אחרי תחנת קוּרסְק, כאשר בתום ארוחת הבוקר שתה קפה עם קוניאק בקרון המסעדה, אמרה לו אשתו:

"מה פתאום אתה שותה כל כך הרבה? זאת הכוסית החמישית, נדמה לי. נעצבת, ואתה עדיין ממשיך להיזכר בנערה ההיא שלך מבית הקיץ עם כפות הרגליים הגרומות?"

"נעצבתי, נעצבתי," ענה בגיחוך לא נעים. "הנערה מבית הקיץ... Amata nobis quantum amabitur nulla!"

"זה בלטינית? מה הפירוש?"

"לא משהו שאת צריכה לדעת."

"איזה איש גס אתה," אמרה, נאנחה בזלזול ופנתה להביט בחלון שטוף השמש.