שתף קטע נבחר

תכליתה של מלחמה בעזה

ייתכן שכדי להביא שקט לתושבי עוטף עזה נאלץ לצאת למלחמה ברצועה. אך אל לנו לסכן ולו חייל אחד רק כדי להחליף את שלטון החמאס

חובתה הבסיסית של ממשלה באמנה שבין מדינה לבין אזרחיה היא שמירה על ביטחונם. תמורת מחוייבות זו מקבלים האזרחים מגבלות מסוימות על עצמם: ציות לחוקים, שירות צבאי, תשלום מסים. אך כשממשלה אינה מקיימת חובה זו, היא מפרה את האמנה הנ"ל, מפחיתה את נכונותם של אזרחים לשאת במגבלות הללו, ולמעשה פוגעת במרקם היחסים החיוני לקיומה של חברה דמוקרטית. אין פלא שבנסיבות אלה שלטון החוק נחלש, ההשתמטות תופחת, ומקומה של הממשלה מתמלא על-ידי עמותות ונדבנים שנכנסים לחלל שיצרה.

 

ממשלתה ישראל הנוכחית, כמו קודמתה, מועלת במחוייבותה ובתפקידה המוסרי: הגנה על קיומם ורכושם של אזרחיה, כמו גם הגנה על כבוד האדם וחירותו. אלו נרמסים על-ידי האויב. די בכך כדי לסלק ממשלה כזו מכהונתה.

 

לא ברור כיצד נוצר צמד המלים החביב "עוטף עזה", המתייחס לאזור הצמוד לרצועת עזה וכולל את העיר שדרות ויישובים קטנים רבים סביבה. היישובים בנגב הצפון-מערבי אינם מרגישים בחמימות כביכול האמורה לשרור בין עוטף ונעטף, בינם לבין שכניהם העזתים. 

 

ביקור באזור חושף בפני המבקר את המצב האמיתי, הכואב. אמור מעתה "חוטף עזה", ולא "עוטף עזה". המציאות היומיומית היא כזו שבה העוטף חוטף יום-יום מנה של רקטות קסאם ופצצות מרגמה. כאשר ילדי שדרות חוטפים, וכאשר המנותקים בירושלים מתעטפים בלשכותיהם, האויב מבין כי דרכו נכונה ושיטתו פועלת. למרות פעולות נקודתיות של צה"ל, האויב מצליח להגדיל את טווח הקסאמים, ולא רחוק היום שבו יתפח העוטף, יגדל עוביו, וגם אשקלון תהיה כלולה בו.

 

פעולות נקודתיות של צה"ל אינן מספקות, אינן פותרות את הבעיה, ואינן מהוות אפילו יציאה ידי חובתה המוסרית של הממשלה. בנסיבות אלה רב החשש שפגיעה קטלנית במיוחד של קסאם שיגרום להרג (ילדים?) רבים תגרור את הממשלה מקצה אחד לקצה אחר. מכמעט אדישות לגורל האזרחים באזור "חוטף עזה" לתגובה אימפולסיבית בדמות מלחמה בעזה, הלוא היא לבנון השנייה.

 

ייתכן מאד שלא יהיה מנוס ממלחמה בעזה. יחד עם זאת, אסור שהיא תיפתח ללא שני תנאים מוקדמים. האחד: הערכת סיכונים מקדימה שכבר היתה אמורה להיעשות, ובמסגרתה יישקלו כל המשמעויות של פעולה צבאית נרחבת לגבי אזרחי ישראל, לגבי האויב, לגבי החזיתות האחרות, לגבי כוח ההרתעה של ישראל. לא ברור שהערכת סיכונים יסודית נעשתה לפני היציאה האימפולסיבית למלחמה בלבנון בקיץ 2006.

 

השני: הגדרה ברורה של מטרות המלחמה. המטרה צריכה להיות שבירת כוחה הצבאי של ממשלת החמאס והסרת האיום מעל אזרחי ישראל ב"חוטף עזה". הסרת האיום פירושה הוא לכל הפחות השתלטות ללא הגבלת זמן על "התוחמת הצפונית", שבה היו בעבר שלושת היישובים של צפון הרצועה (אלי סיני, דוגית, ניסנית) ושמחורבותיהם יורים היום על שדרות ואשקלון.

 

לעומת זאת, אסור בתכלית שמטרה של מלחמה אפשרית בעזה תהיה סיכון חיילי צה"ל, לא כדי להגן על תושבי שדרות ובנותיה, אלא כדי להפיל את ממשלת החמאס ולהעביר את השלטון ברצועה לידי אבו-מאזן.

 

יש הקוראים להימנע מלפעול באופן יסודי ומשמעותי ברצועה ואף להידבר עם ממשלת החמאס לשם כך ולשלם מחירים מדיניים בהתאם. האמת היא שמבין זוג התאומים, החמאס מצד אחד והפתח מצד שני, עדיף הראשון. הרי מדובר באויב מוצהר וגלוי, שמולו הכללים ברורים, והמחירים המדיניים נמוכים. במקרה של הפתח מדובר בזאב בעור כבש, באויב שיעדיו זהים לאלה של החמאס, אבל נופת הצופים שהוא מפזר סביבו הופכת למלכודת דבש שבה נלכדים אהוד אולמרט וציפי לבני ומוכנים לשלם מחירים מדיניים קטלניים לישראל. מנקודת ראות זו, החמאס מסוכן פחות.

 

מכל מקום, אסור שחיילי צה"ל ישמשו "מגש הכסף" להקמתה של מדינה פלסטינית. אם זו התוצאה המבוקשת של המלחמה, כי אז מדובר במלחמה בלתי מוסרית, ואסור לצאת אליה.

 

רון בריימן עמד בעבר בראש חוג הפרופסורים לחוסן מדיני וכלכלי

 

 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
מומלצים