לילה עם חיילי צה"ל בעזה: בין הפטיש לסדן

ההתנחלויות המבודדות בדרום גוש קטיף שברצועת עזה הן האזור המערבי ביותר שבשטח השיפוט הישראלי, והן בהחלט זכאיות להיקרא המערב הפרוע. סגן אסף, מפקד מחלקה בגדוד צבר של גבעתי, חווה זאת ביום שבת על בשרו. אסף פיקד על מחסום שהציב מפקד הגדוד שלו, סא"ל דני טוויזר, סמוך להתנחלות פאת שדה בדרום הגוש. מטרת המחסום היתה למנוע מעבר של מכוניות ישראליות לא ממוגנות אל הכביש הקטלני. הקצין הצעיר כמעט ושילם בחייו על מסירותו כשאחד המתנחלים, שנסע למורג, סירב לעצור במחסום ולהמתין לליווי של צה"ל. "כשהבנתי שהוא מתכוון לנסוע, נעמדתי מול הרכב, הוא זז קדימה. נעמדתי שוב, והוא שוב זז, אחר כך ראיתי שהוא מתכוון לנסוע, זזתי הצידה והוא נסע ופגע לי ברגל", סיפר מפקד המחלקה למג"ד שלו. "עדיין כואב לי, אבל יעבור, לא נורא".
נסיעה דרומה לכיוון ההתנחלות מורג כרוכה ביציאה מן התחום המגודר של גוש קטיף, ולפיכך גם בירי ובמטענים. ביום שלישי שעבר נפצעו על הכביש שתי מתנחלות ממורג מירי של פלסטינים, ששכבו מאחורי תלוליות עפר במרחק של 150 מטרים מהכביש. אחת המתנחלות נפגעה מכדור בראשה, ולמרבה המזל נפצעה באורח קל בלבד.
בעקבות הירי החליט אלוף הפיקוד, דורון אלמוג, על נהלים קפדניים לתנועת אזרחים בכביש. "מי שמגיע למחסום, מוריד את כל הנוסעים מהמכונית וממשיך לנסוע, עם שכפ"ץ וקסדה שהמחסום מספק, ובליווי של צה"ל", מסביר סא"ל טוויזר. "הנוסעים האחרים נוסעים במשאית ספארי, שאנחנו מעמידים לרשות התושבים". האיש שפגע בסגן אסף, שלדברי התושבים אינו ממורג, לא רצה לחכות לליווי. הוא מיהר עד כדי כך שדרס קצין בצה"ל, שעמד שם כדי להגן עליו.

יוצאים לחשוף את השטח

שגרת הירי ברצועת עזה מוכיחה את דבריו של ראש אגף המודיעין במטכ"ל, אלוף עמוס מלכא, כי המשא ומתן עם הפלסטינים אכן מתקיים תחת אש. מדי שעה לערך ממלאים עשרות כדורים את השמיים ומקלעיו הכבדים של צה"ל רועמים בצרורות ארוכים. ב-20:00 בערב, שלשום, נפתחה אש לעבר כפר דרום. צה"ל הגיב בעוצמה וירה במשך דקות ארוכות לכיוון מקורות הירי. הכדורים הנותבים עפו באוויר ואחד המוצבים הרים תאורה, אבל החוליה הצליחה להימלט.
באישון לילה מתניעים חיילי ההנדסה את דחפורי הדי-9, ויוצאים לחשוף את השטח סביב מורג - עקירת עצים, הריסת חממות וחרישת הקרקע. "כשאתה פוגש את בעל החממות הפלסטיני, אתה לא יכול להסתכל לו בעיניים", אומר סא"ל טוויזר. "אבל להשאיר את החממות פירושו לאפשר לחוליות להתקרב ליישוב ולא לראות אותן. אתה גם מביא בחשבון שאולי עכשיו אין להם מה להפסיד, ואחד החקלאים גם ילך לבצע פיגוע התאבדות". בבוקר נשארו לצד הכביש כמה עצי דקל. אחד הקצינים לא רצה לעקור אותם כדי שלא יפלו על בית פלסטיני ויהרסו אותו.
ובשטחי החול החשופים, המקיפים את מורג מצפון וממערב, הכל נראה בשחור ולבן, בייחוד מבעד למשקפת הטרמית בתצפית של שני החיילים אהרוני וסמיה: החולות הקרים של רצועת עזה לבנים, בעלי החיים הפולטים חום - שחורים. הצירים נקראים בשמות של מפלצות מהאגדות: גורלנד, טנצ'ר, פילדלפי. בתצפית רואים חמור שחור עומד ליד בית וכמה עצים. רואים כלב שחור עומד ומלחך את האדמה, ורואים גם חייל שחור.
טנק של צה"ל מזהה חוליה של שני אנשים מתקרבת ליישוב מצפון, והכלל הוא אחד: "אין להם מה להסתובב באזור הזה בלילה. אנחנו מתייחסים לכל אחד שמסתובב בשטח הזה כאל חשוד, ויורים", אומר טוויזר. "בימים הראשונים ירינו באוויר, והבהרנו שאסור להסתובב בשטחים האלה בלילה". גם החוליה החדשה חוזרת כלעומת שבאה ונעלמת מן העיניים.
"כן כן, אני אכן קרוב של האלוף הקודם", אומר התצפיתן סמיה, "וגם זיהיתי חוליה עם מטענים לפני חודש והצלחנו להוריד אותה". אבל הייחוס וההישגים לא עזרו לו במיוחד כשהמג"ד תפס אותו בעמדה בלי שכפ"ץ. את הדברים הוא אומר כשהוא בא לגדוד להישפט.

"מותר לי לירות בכל אדם שמסתובב בשטח"

סרן שמעון הרוש, מפקד הפלוגה המסייעת של צבר, שמחזיקה בקו המוצבים על גבול ישראל מצרים (שלושה מוצבים שספגו עד היום מאות אירועי ירי וכמה פצועים מבקבוקי תבערה) אומר שכיום אין לו בכלל הגבלה בפתיחה באש. "מה אני יכול לבקש יותר מזה? ההוראות אומרות שמותר לי לירות בכל אדם שמסתובב בשטח שבאזור המוצב. אין הפרות סדר, כי הם לא מגיעים קרוב. מצד שני, אם אני רואה מישהו מסתובב בכפר שלו בערב, אף אחד לא יירה בו. מי שמתכוון לירות בנו, מתנהג בצורה מסוימת, נע בצורה חיילית ואנחנו מבינים את כוונותיו. מי שתולה כביסה בבית – גם זה נראה בבירור".
בדרך למוצב גירית, עליו מפקד הרוש, עוברים את הכפר אל מועסי, המכונה בפי חיילי צה"ל "הכפר השוודי", על שם הילדים הבלונדינים הרבים שמתרוצצים בין בתיו. לא קשה לנחש את השמועות הבלתי מכובדות שמתרוצצות בקרב חיילי צה"ל על הסיבה לצבע השיער הרווח. בכפר אל מועסי לא יורים ולא זורקים אבנים. הרשות הפלסטינית רחוקה ומשטרת הרשות או התנזים לא מגיעים לשם.
אל גירית מגיעים באורות כבויים, מגיעים, ומיד רואים חילופי ירי ושומעים מקלעים. "אחרי חמישה חודשים בגזרה", אומר הרוש המ"פ, "יש כבר תחושת בטן טובה והערכנו שהיום יירו עלינו. היתה תהלוכה גדולה ברפיח, ובאמצע התרגולת שעשינו הם ירו ותפסו אותנו מוכנים. החיילים מפתיעים אותי בכושר העמידה שלהם. אחרי שלושה חודשי לחימה הם ממשיכים בעבודה, תחת האש, והאמת, לא הייתי רוצה להיות במקומם".

"כולם מחכים לפתרון ההוגן ולפיצויים"

בלילה אין מה לעשות במורג. קבוצה של מתנחלים דתיים יושבת באחת החצרות ושרה. ליהודה, אחד המתנחלים שמחליף הלילה את רכז הביטחון הקבוע ביישוב – "הוא יצא לשבת אחת בחוץ. העומס פה נוראי" – אין חשק לשיר. הוא תופס את טוויזר המג"ד ומבקש להבהיר שהאיש הדורס אינו תושב המקום, אלא אורח ושהוא לא התכוון לדרוס. הוא מציע שהאיש יגיע להתנצל. אחר כך הוא מזכיר את צוות מקורות, שצריך להגיע למקום כי אין מים כבר כמה ימים והתושבים לא התקלחו.
"קשה מאוד לחיות כאן", מסביר יהודה. "אשתי אמרה לי לפני כמה ימים שהיא לא רוצה להיות כאן יותר. הילדים נוסעים באוטובוס הממוגן לבית הספר ומרימים את הרגליים למעלה, כדי שהמטען הבא, חס וחלילה, יעבור מתחתם ולא יוריד להם את הרגליים. את הלחם אנחנו קונים לכמה ימים מראש, כדי להימנע מנסיעות מיותרות. הילדים נוסעים במשאית הספארי וביום הראשון זה נחמד להם מאוד. ביום השני יורד גשם וכל התיקים נרטבים. אשתי אמרה שהיא לא יכולה יותר, אבל אני לא עוזב".
לשאלה עד מתי יחזיק מעמד, הוא עונה "עד שאני אקבל את הצ'ק", ומסמן בידיו תנועת חתימה רחבה. "האמת, אף אחד כאן ביישוב לא מאמין שנישאר. כולם מחכים לפתרון ההוגן ולפיצויים".

בגלל עצם שנשארה בשטח

בבוקר יוצאים חיילי פלוגת מורג, הצעירה יותר, לפתיחת ציר מההתנחלות לגוש קטיף. ילדי ההתנחלות מתחלקים שווה בשווה בין האוטובוס למשאית הספארי, חלוקת סיכונים. האוטובוס הראשון יוצא מיד אחרי החיילים וכמה מאות מטרים אחרי מחסום היציאה הוא חוטף אש מדויקת, בדיוק מהמקום ממנו נורו שתי המתנחלות לפני שבוע. הנגמ"ש, שהוצב במקום, לא עזר כדי למנוע את הירי. הנגמ"ש משיב באש, האוטובוס ממשיך בדרכו וכל הכוחות באים במהירות למקום, כדי לסרוק את השטח.
"כבר זמן רב", אומר טוויזר, "שאני אומר שאנחנו שקופים בעיניהם". טוויזר מארגן כוח רגלי ומתחיל להתקדם לכיוון המארב. בינתיים, מצטרף גם מפקד החטיבה הדרומית, אל"מ שלמה דגן. כשהוא מגיע למקום, מוצא הכוח עצם של חיה קשור למוט. העצם היתה בשטח כמה ימים וכשהפלסטנים ראו שהיא עדיין שם, הם הבינו שאין סכנה להגיע למקום. על יד העצם כתבו הפלסטינים בחול, באותיות גדולות ומסולסלות: "מדינת ישראל לא תחזיק מעמד עוד זמן רב".