השדדת וגם הצגת?

מוזיאון ישראל קורא לקהל הרחב לבוא ולשזוף את עיניו בשתי תערוכות שוד. האחת כוללת "יצירות אמנות שנגזלו בזמן השואה והופקדו למשמרת במוזיאון ישראל", והשנייה קרויה: "של מי התמונות האלה? - המשמורת, חקר המוצאות וההשבה של יצירות אמנות שנשדדו בצרפת במלחמת העולם השנייה". אין חולק שבשוד ובביזה עסקינן, בתקופה האפלה ביותר בתולדות עמנו ובתולדות האנושות בכלל.

נניח בצד לפי שעה את השאלות לגבי מי ש"הפקידו למשמרת במוזיאון ישראל יצירות אמנות שנגזלו בזמן השואה", מכוח מה הפקידו, מי הסמיכם "להפקיד" ובאילו תנאים, ומה עשה המוזיאון הלאומי הישראלי כדי לנסות ולהשיב את הגזלה לבעליה. כדאי רק לזכור שהמוסדות היהודיים והישראליים, שעה שעוסקים בנכסיהם של אלה שנטבחו בשואה – אינם שונים בהרבה ממוסדות דומים להם באירופה.

לפי הפרסום של מוזיאון ישראל, התערוכה השנייה "עוקבת אחר גלגולי יצירות שבזזו הנאצים במלחמת העולם השנייה... התערוכה נוצרה בשיתוף פעולה בין מוזיאון ישראל ובין המוזיאונים של צרפת, ומציגה יצירות מאוספי Musées Nationaux Récupération) MNR "מוזיאונים לאומיים להשבה") שטרם נקבעה זהות בעליהן והיא בוחנת את ההתקדמות שחלה בשנים האחרונות במציאת בעליהם החוקיים...." בקיצור, יצירות שנבזזו ונשדדו מוצגות עכשיו במדינת ישראל, וכל דכפין ייתי, ישלם וישזוף עיניו בהן להנאתו.

לכאורה, על מה אני מלין? יבוא אדם למוזיאון ישראל ואם יזהה יצירת אמנות כלשהיא כשייכת לו או למשפחתו – יוכל להגיש תביעתו לבעלות. יתכן אף שלאחר בירור משפטי ראוי הוא אף יוכל לזכות ביצירה. אולי חסד עשו עמנו ממשלת צרפת והמוזיאונים שלה, שמאפשרים לנו (כלומר: למתי המעט בינינו ששרדו את השואה או לצאצאיהם), אחרי שחלפו מעל 60 שנה מתום מלחמת העולם השנייה, להגיש סוף סוף תביעות לבעלות ולהשבה. כי הרי כאמור מדובר ברכוש שנבזז ונגזל מבעליו החוקיים על ידי השלטון הנאצי וגרורותיו.

אלא שלא מספרים לנו שאין כל אפשרות להגיש בישראל תביעה כזו. זאת מכוח חוק מביש ונקלה שהעבירה הכנסת הנוכחית, ומונע מאדם לתבוע בבית משפט ישראלי את זכויותיו ביצירת אמנות שדודה. למרות שהתובע נמצא כאן, יצירת האמנות גם היא כאן, וכן העדים, ועדיין מדובר במדינה אשר חוקקה את חוק עשיית דין בנאצים ועוזריהם - למרות כל זאת ועל אף כל אלה אסור לבית המשפט הישראלי לדון בעניין והתובע צריך לחפש את סעדו (אם בכלל..) בניכר.

תקצר היריעה מלפרט כאן את ה"חוכמות" המשפטיות שמדינות באירופה יצרו כדי למנוע בפועל השבת רכוש יהודי. כך לדוגמה ישנה מדינה באירופה הדורשת כתנאי להוכחת זכות ירושה בנכסיו של נספה שואה, כי התובע יציג תעודות מקוריות המעידות על מותו של הנספה ותאריך פטירתו. מה לעשות ורבים מאוד נשרפו, נורו ונהרגו על ידי הנאצים ועוזריהם בלא שהרוצחים דאגו לצייד אותם או את קרובי משפחתם בתעודת פטירה? חבל. באמת צריך היה מאן דהוא לפני הכניסה לתא הגז לבקש מהשומר שינפק לו מסמך המעיד על מותו. גם אלה שנורו בבאבי יאר או ביערות אוקראינה שכחו לבקש תעודות כאלה.

אך גם מהחוק הישראלי לא צומחת ישועה, כשהוא מסמיך את שר המשפטים לתת צו המגביל את סמכות השיפוט של בית משפט לדון בתביעות על בעלות או חזקה בנכס תרבות, וגם אסור לבית משפט ישראלי לספק כל החלטה שיש בה כדי למנוע את השבת נכס התרבות למשאיל (ובמקרה שלנו – למוזיאונים בצרפת).

לפיכך, אם מציגים בישראל יצירת אמנות ששדדו הנאצים - מי שיש לו זכות ביצירות האלה, לא יוכל לתבוע זאת בבית משפט ישראלי. שר המשפטים פרסם צו המונע לתבוע בבתי המשפט המוסמכים בישראל זכויות על יצירות האמנות המוצגות בתערוכה שהובאה מצרפת. ולכן, גם אם יבוא אדם ויזהה תמונה כמי שהייתה תלויה בבית הוריו או סבו – לא יוכל לעשות כאן בישראל דבר וחצי דבר בקשר לכך.

ספק רב אם חוק זה והצו שהוצא מכוחו – חוקיים המה. נכון, ישנם מקרים בהם בתי משפט פוסקים כי אין הם הפורום הנוח לתביעה וכי על התובע לחפש את סעדו במדינה ובפורום אחר אבל חוק גורף שכזה, האוסר הגשת תביעות לבית משפט אינו מוכר ממדינות אחרות.

בהחלט יתכן שבג"צ יפסול חוק בזוי זה בהיותו סותר את חוק יסוד כבוד האדם וחירותו, אבל לא בכך העניין. העניין האמיתי הוא בכך שמדינת ישראל הקוראת לעצמה מדינת העם היהודי, מוכנה למכור את ריבונותה וסמכותה בנזיד עדשים תמורת הזכות המפוקפקת להצגה בהיכלות המוזיאונים שלה של יצירות אמנות שנבזזו על ידי צורריו הגדולים ביותר של העם שאותו היא מתיימרת לייצג. במחי חוק הפקיעה מדינת ישראל את תוקפה המוסרי. 

חרפה שאין כדוגמתה.