שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    בובי דיק
    בחודש שעבר מת בובי פישר, שהיה גדול השחמטאים של המאה ה־20. ויהודי. ואנטישמי. ופרנואיד. ופסיכי. אלי פנגס על האיש שבילה חצי חיים בלהפוך לאגדה, ואת החצי השני בלחשוב שעוד שנייה הוא הופך לדלעת

    ב־11 בספטמבר 2001, שעות ספורות אחרי מתקפת הטרור על מרכז הסחר העולמי, התראיין בובי פישר ברדיו. "אלה חדשות נפלאות", שמעו אותו אומר המאזינים ברחבי הפיליפינים, שם התגורר באותה תקופה. "האמריקאים מקבלים עכשיו את גמולם. שתזדיין ארה"ב, אני רוצה לראות אותה נמחקת". אחר כך הוא אמר שהפיגועים הם קריאת השכמה לאמריקאים, ושהם צריכים לבצע הפיכה שבמהלכה הצבא ישתלט על המדינה, היהודים ייאסרו ומנהיגיהם יוצאו להורג, הכושים יעופו בחזרה לאפריקה והלבנים לאירופה, ואמריקה תשוב לידיהם של האינדיאנים. "זה העתיד שאני רוצה לראות במה שנקרא היום ארה"ב", סיכם.

     

    רבים רואים בפישר, שמת בינואר, את גדול השחמטאים מאז ומעולם. דמות נעימה במיוחד הוא אף פעם לא היה, אבל אין ספק שמדובר באחד מהשחקנים הצבעוניים והמרתקים שהצמיח הענף. נכון שלא היתה לו מי יודע מה תחרות בקטע הזה של הצבעוניות, כי בכל זאת מדובר בשחמט, אבל אתם מבינים את הרעיון. הוא היה שחקן כל כך מבריק שסלחו לו כמעט על הכל - כולל הדעות הרדיקליות שהקפיד לבטא מעל כל במה אפשרית. אנשי קהילת השחמט שצידדו בפישר טענו שמדובר בתוצר של מחלת נפש שהתקשורת מנצלת באופן ציני. במקום להניח לאנשי המקצוע לטפל בפישר, אמרו, העיתונות טיפחה את התדמית הססגונית שלו כגאון מטורף קלאסי, התגרתה בו וגררה אותו להתבטאויות מכוערות - רק כדי להתנער ממנו אחר כך.

     

    רק שבסיפור של פישר אין שום דבר קלאסי. לא סוף טוב כמו שזכו לו גאונים מטורפים אחרים כמו ג'ון נאש או רוברט פירסיג, שאיכשהו שרדו את הטירוף והצליחו להשתלב בחזרה בחברה; וגם לא סוף רע־אך־קצר כמו זה שגדע את חייהם של ג'ניס ג'ופלין, ג'ימי הנדריקס ועוד רבים וטובים. פישר המשיך לחיות, לשקוע עוד ועוד לתוך עולם ההזיות שברא לעצמו ולהתחפף במידה מעוררת השתאות - ודווקא זה מה שהופך אותו לאחד הענקים בתחום המפוקפק של "הייתי על הפסגה והתרסקתי ביג טיים".

     

    פישר קינג

    ההתחלה של בובי פישר לא סיפקה רמזים לגבי ההמשך. לפחות לא בעניין הטירוף: בניצוצות הגדולה בשחמט דווקא אפשר היה להבחין די מהר.

     

    הוא נולד בשיקגו, ובגיל שנתיים עבר עם משפחתו לברוקלין, ניו יורק. כשהיה בן שש למד לשחק שחמט מהוראות על קופסת משחק שקנתה אחותו. כעבור חודש הוא כבר קרא את ספר השחמט הראשון שלו, וכעבור שנה של משחקים מול עצמו, הצטרף למועדון שחמט מקומי. אחרי שכיסח את כל השכונה ואחותה, עבר פישר למועדון השחמט של מנהטן - אז אחד החזקים בעולם - ושם כבר טיפחו אותו מאסטרים וגראנד מאסטרים שאף אחד מכם לא מכיר.

     

    ביולי 56', כשהוא כולו בן 13, פישר התחיל ללמוד ולהתאמן אצל המאסטר ג'ון קולינס - פס ייצור מהלך לשחקני שחמט מובילים. באותה שנה התמודד לראשונה בחייו באליפות ארה"ב בשחמט לנוער, שם התקדם במעלה הטורניר תוך ניגוב הרצפה ביריביו. בסוף התחרות הוא הוכתר כאלוף הצעיר ביותר אי פעם, וכמאסטר בינלאומי. את תחושותיו בעקבות הזכייה בתואר הנכסף בחר לסכם במשפט הבא: "אני אוהב את הרגע שבו אני מרסק אגו של בנאדם".

     

    באותה שנה הזדמן לפישר לשחק בניו יורק מול דונלד ביירן, אחד מעשרת השחמטאים הגדולים של ארה"ב באותן שנים. כבר בסיום ההתמודדות ביניהם - פישר ניצח - הוכתר הראש־בראש שלהם כמשחק המאה. המהלכים המורכבים, הקרבת הכלים המכוונת ושאר הטריקים שהביאו את פישר לניצחון הפכו אותו לאגדה. הדו־קרב בינו ובין ביירן, שנותח בעיתונים ובמגזינים בכל העולם, הביא לפישר הנער את "פרס המצוינות על המשחק היצירתי". אנא עארף, מתברר שיש כזה דבר.

     

    רשימת התארים שצבר פישר מאותו רגע והלאה מרשימה בכל קנה מידה, בטח בהתחשב בגיל הרך - שלא לומר הנימוח - שבו החל לצבור אותם. אבל במקביל להישגים, החיים האישיים שלו תפסו כיוון לא צפוי. בגיל 16 פרש מבית הספר בטענה שלהשכלה התיכונית אין יותר מה להציע לו; כמו איינשטיין וגאונים אחרים בהיסטוריה, הציונים של פישר היו בינוניים, אבל מנת המשכל והזיכרון שלו היו בשמיים. מה שלא בדיוק עזר לו בכל מה שקשור לכישורים חברתיים: הוא מצא את עצמו מתרועע ומתמודד עם מבוגרים ומלומדים ממנו, החליף את חולצות הפלנל בחליפות מחויטות ואיבד את היכולת לתקשר עם בני גילו.

     

    חיי היומיום של פישר הצעיר היו ריקים מכל דבר שהוא לא שחמט. 14 שעות ביום הוא הקדיש לשלושה משחקים נגד עצמו, ולקריאת ספרים מקצועיים ומגזיני שחמט, אפילו ברוסית. אחרי שלקח את אליפות ארה"ב הראשונה שלו הוא ניצח בעוד שש אליפויות ברצף, כולל כמה טורנירים שהסתיימו בניצחונות בלבד. הוא גם השתתף בכתיבת שני ספרים, שאחד מהם הפך לספר השחמט הנמכר בכל הזמנים (Bobby Fischer Teaches Chess), ועל הדרך עצבן את כל העולם: הבריז מטורנירים או איים להבריז מהם אם לא יובטחו לו פרסי זכייה גבוהים יותר, וכל הזמן התלונן על רמות הרעש ("תדרים שרק אני ועוד כמה חיות מסוגלים לשמוע") והאור במשחקים.

     

    ככל שהלך ושקע בעולם השחמט, פישר פצח בחיפושים עצמיים. הוא חבר לכת נוצרית בשם "כנסיית האלוהים העולמית", שהאמינה בבוא האפוקליפסה בימינו ובעוד כל מיני דברים שמחים, וגם פיתח תחביב חדש: פעילות אנטישמית. בימים הוא קרא את "מיין קאמף" ואת הפרוטוקולים של זקני ציון, ובלילות חילק עלונים גזעניים. אמנם הוא עצמו היה יהודי לא פחות מדודו פישר - אמו היתה יהודייה, הוא גדל בשכונה יהודית בברוקלין, וכל החברים שלו היו יהודים - אבל הוא לא נתן לזה להפריע לו.

     

    פישר התכחש לאימו במופגן והתבטא בחריפות אפילו נגד יהודים שלא היו קרובים שלו. למשל, העובדה שאחד בשם רוזנברג הקים את רשת דאנקן דונאטס היתה מבחינתו הוכחה ניצחת לכך שהיהודים שואפים לשלוט בעולם באמצעות שלל מזימות, שהרעלת ההמונים בג'אנק פוד היא רק אחת מהן. ובגלל שלריב עם דת שלמה זה לא מספיק, באותם ימים הוא התחיל להסתכסך גם עם ממשלת ארה"ב.

     

    הסכסוך התחיל כשהאנשים בוושינגטון מנעו ממנו להשתתף בטורניר בקובה ב־65'. פישר התעקש לנסוע, משרד החוץ האמריקאי לא אישר, והפשרה היתה משחק דרך הטלגרף. פישר לא התלהב מהרעיון, אבל ניצח. הניצחון הפך לעניין חדשותי בארה"ב של ימי המלחמה הקרה, והחיבור הנפיץ הזה - בובי פישר, הדוד סם והדוב הרוסי - עוד היה עתיד להגיע לשיא.

     

    פישר פרייס

    באוגוסט 1971 סגר פישר רצף של 20 ניצחונות על שחקני צמרת ברמה העולמית. במשחק ה־21 הפסיד מול אלוף העולם לשעבר טיגראן פטרוסיאן, אבל אחרי עוד כמה משחקים שהסתיימו בשוויון, פישר ניצח אותו ארבע פעמים ברציפות. הניצחון בהתמודדות הזאת איפשר לו להתמודד מול אלוף העולם, בוריס ספאסקי, שאותו לא ניצח מעולם. אבל גם ההתמודדות מול ספאסקי, שהיתה אמורה להיות התגשמות חלום חייו של פישר, לא עברה בקלות.

     


    "אני מתנגד להיקרא גאון שחמט. אני רואה את עצמי כגאון כללי שבמקרה משחק שחמט" (צילום: רויטרס)

     

    בהתחלה התעקש פישר על המיקום. הוא רצה לשחק ביוגוסלביה, למרות שהאלוף התעקש על איסלנד. אחרי העניין הזה התעקש פישר שיכפילו את כספי הזכייה, או שלא יופיע לקרב האליפות. רק אחרי שתרומה של איש עסקים אנגלי אכן הכפילה את הסכום, הוא הסכים לבוא ולהתמודד מול אלוף העולם הרוסי ביולי 72'.

     

    המפגש בין פישר לספאסקי הוכתר כמשחק השחמט החשוב במאה ה־20 עוד לפני ששוחק. ההתמודדות בין רוסי לאמריקאי על אליפות העולם הפכה באופן בלתי נמנע לסמל של המלחמה הקרה, ולמאבק של כבוד בין שתי מעצמות העל. האפשרות הלגמרי לא תיאורטית שפישר המטורלל פשוט יסרב להתייצב למשחק, הכניסה אפילו את הנשיא ניקסון ללחץ, וערב המשחק הוא שלח אליו את מזכיר המדינה הנרי קיסינג'ר לשיחה צפופה, שלא יהיו טעויות, חלילה. אבל את פישר, שממילא היה שקוע עמוק בפרנויה, זה רק הלחיץ עוד יותר. מעורבות הממשלה במשחק מול ספאסקי אישרה מבחינתו את כל תיאוריות הקונספירציה שהסתובבו לו בראש.

     

    פישר הרגיש שכל העולם נגדו, והגיב כצפוי באופן הילדותי והנודניקי ביותר שאפשר לתאר: אחרי כמה משחקונים הוא ביקש להפסיק את ההתמודדות ולהעניק לספאסקי ניצחון טכני, בטענה שהמשחק נערך בתנאים לא הולמים. ספאסקי מצידו העדיף לוותר על הניצחון הבטוח, בשביל הסיכוי לנצח את פישר כמו שצריך, והשניים עברו לשחק בחדר אחורי בלי הרעשים, התאורה והלחץ של מצלמות כל העולם. שם ניצח פישר בשבעה משחקים, השיג שוויון ב־11 והפסיד באחד בלבד - מה שהפך אותו לאלוף העולם ה־11 בשחמט.

     

    כשחזר לארה"ב עם התואר, פישר זכה לחתיכת קבלת פנים. אלפים הריעו לו ברחובות; מגזינים עשו ממנו שערים, ותוכניות אירוח הזמינו אותו לקשקש אצלן; הוא אפילו קיבל את מפתח העיר ניו יורק. אבל המוח הרדוף שלו פירש את כל האהבה הזאת אחרת. בעיני רוחו ראה פישר איך צבאות של עיתונאים, סוכנים ועורכי דין מתארגנים למתקפה שתנשל ממנו את כל מה שהשיג.

     

    ב־75' היתה לו הזדמנות להגן על תואר אלוף העולם מול הטוען החדש לכתר, אנטולי קארפוב. לקראת ההתמודדות הציב פישר לא פחות מ־64 דרישות; אחת מהן היתה שכל הנוכחים בחדר יהיו עם ראשים גלויים, מחשש למכשירי ציתות קומוניסטיים שעשויים להיות מוסתרים מתחת לכובעים. הוועד המארגן נענה לכל הדרישות, כולל השטות עם הכובעים, אבל סירב לדרישה טכנית שנגעה למספר המשחקים הנדרש ושימור התואר במקרה של תיקו. זה הספיק לפישר כדי לוותר ללא התמודדות על תואר אלוף העולם.

     

    המשחק שלא היה מול קארפוב סימן את ההתחפפות הסופית של פישר. בעקבותיו פרש משחמט מקצועני למשך 20 שנה, והעביר את הזמן בלהתמרמר, לאבד את השפיות ולטפח מראה כללי של הומלס. אבל מדי פעם הוא היה מבריק באיזה משחק מול תוכנת מחשב של סטודנטים מ־MIT, ומזכיר לעולם שמאחורי הנפש הדפוקה שלו עדיין עבד מוח מיוחד.

     

    במאי 81' נעצר פישר כשהלך ברחוב בפסדינה; המשטרה חשבה שהוא מתאים לתיאור של חשוד בשוד בנק מקומי. הוא התנגד למעצר, נפצע תוך כדי מאבק עם השוטרים, נכלא ליומיים ובסוף שוחרר בערבות. האירוע הזה צילק אותו, והוא כתב מסמך בן 14 עמודים, שבו תיאר את ההתעללות שחווה במשטרה. כצפוי, פישר טען שכל הסיפור תוכנן מראש כדי להתנכל לו.

     

    באותה תקופה נהג פישר להסתובב עם מזוודה ובה ויטמינים, מסחטת תפוזים ועשבי מרפא - למקרה שהקומוניסטים ינסו להרעיל אותו. בהתקף שיא של פרנויה וטירוף הוא דאג להוציא משיניו את כל הסתימות כדי למנוע מסוכנים של הממשל להחליף אחת מהן במכשיר ציתות אלקטרוני. ולמרות כל סימני הטירוף האלה, הוא המשיך לקבל הצעות מפתות לקאמבק שחמטאי.

     

    פישר, כמו פישר, סירב לכל הצעה. פעם אחת - כשהבטיחו לו רבע מיליון דולר תמורת משחק ראווה בלאס וגאס - הוא כן נעתר, ואפילו חתם על החוזה, אבל הבריז ברגע האחרון. "בתמורה לסיכון התואר שלי", אמר אז, "אני רוצה מיליון". זה לא הפריע לו לסרב לשלושה מיליון דולר מהגנרל מרקוס תמורת משחק בפיליפינים, לשני מיליון תמורת משחק באיראן, ולארבעה מיליון תמורת משחק בספרד. הוא פשוט רצה שיעזבו אותו בשקט.

     

    פישר ז"ל

    כנראה שלפישר נמאס בסוף מהשקט - או מהעוני - כי אין שום הסבר הגיוני אחר להחלטה שלו לשחק שוב נגד יריבו המיתולוגי בוריס ספאסקי ב־1992, 20 שנה אחרי שגזל ממנו את תואר אלוף העולם. ספאסקי, שהספיק להידרדר למקום ה־101 בעולם, החליט לקבל את האתגר.

     

    האתר שנבחר לארח את המשחק היה מלון חוף ביוגוסלביה - 110 קילומטרים ממלחמת האזרחים שהתחוללה אז בבוסניה, ו־200 קילומטרים מסרייבו הנצורה. האזור כולו היה נתון תחת אמברגו של האו"ם, שכלל גם אירועים ספורטיביים, וארה"ב הוציאה צו כנגד קיום המשחק. העונש למפר הצו: קנס של רבע מיליון דולר או עשר שנים בכלא. זה לא עשה רושם מיוחד על פישר.

     

    אולי זה היה סכום הפרסים במשחק - חמישה מיליון דולר, מתוכם 3.65 מיליון למנצח - שעזר לו לתפוס ביטחון, ואולי הטירוף הישן והטוב. כך או כך, במסיבת העיתונאים שערך לפני המשחק שלף פישר את הצו האמריקאי, ירק עליו וקרע אותו, ובהמשך האשים את כל אלופי השחמט מאז תקופתו ברמאות: "שח הוא לא יותר מאוננות מנטאלית", אמר. "לא רק שהמשחק מת, הוא גם מכור. גארי קספארוב הוא נוכל ומרגל ק.ג.ב לשעבר שלא התמודד מעולם במשחק שח שתוצאותיו לא אורגנו מראש".

     

    הקרב החגיגי נמשך שישה שבועות, ולמרות שפישר ניצח בו, הוא לא זכה לחזור לארה"ב כמנצח. את שארית חייו נאלץ להעביר במנוסה תמידית מהממשל האמריקאי, והפעם על אמת. אחרי הפרת הצו היוגוסלבי הוצא נגדו צו מעצר פדראלי - מאחר שהוא הפסיק לשלם מיסים לממשלת ארה"ב עוד ב־76' - ופישר לא יכול היה לחזור לאמריקה בלי להסתכן במאסר. כך הפך האלוף הבלתי מעורער, זה שתמיד היה בליגה אחת מעל כולם ומעולם לא נוצח בהתמודדות רשמית על הכתר העולמי, לסתם פליט חולה נפש שנמלט מהחוק.

     

    פישר החל לנדוד ממדינה למדינה, ובילה את רוב שנות ה־90 באירופה - יוגוסלביה ואחר כך בודפשט, הונגריה. בשנת 2000 עבר לגור בפיליפינים, שם הגיש תוכנית רדיו שבה נהג לדקלם את המנטרות המוכרות שלו. אני נרדף על ידי יהודים; ארה"ב היא דיקטטורה ברוטאלית וכפוית טובה שהאשימה אותי בפשע מצוץ מהאצבע ואילצה אותי לחיות בגלות; נושלתי מכספים שהגיעו לי על ספרים, סרטים ושעונים; נגנבו ממני מיליוני דולרים מחדר אחסון בפסדינה במסגרת מזימה סודית שבה היו שותפים משפחת רוטשילד וביל קלינטון; כאלה. אחרי כל זה, להתייחס לאסון התאומים כאל חדשות טובות היה פשוט הצעד המתבקש הבא.

     

    ב־2003 נעצר פישר בשדה התעופה ביפן עם דרכון אמריקאי שלא היה בתוקף. הוא נכלא ונפתח נגדו הליך משפטי של הסגרה לארה"ב. אחרי מאבק ארוך גורש מיפן לאיסלנד, שם נשאר עד מותו ב־17 בינואר השנה מאי ספיקת כליות. לבקשתו הוא נקבר כקתולי.

     

    המילים האחרונות של פישר היו "אין טיפול טוב יותר לכאב מאשר מגע אדם", אבל אנחנו נשאיר אתכם דווקא עם מסר אחר: "אני מתנגד להיקרא גאון שחמט. אני רואה את עצמי כגאון כללי שבמקרה משחק שחמט"

     


    .

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    בובי פישר. זהו, כבר אף אחד לא רודף אחריו יותר
    צילום: רויטרס
    הישיבון
    מומלצים