"מה פתאום להתחתן?"
בשבת הגיעו לילי ואלי, אליקו, לארוחת צהריים אצל הוריו, לספר להם שלילי נוסעת איתו לפאריז, והם מתחתנים. תני לי לספר להם, הוא ביקש מלילי, אבל לפני שהספיק, היא הכריזה: "אנחנו נוסעים יחד". קטע מתוך ספרה החדש של אבירמה גולן
אבל שלמה, ניסה אלי להסביר בחיוך נבוך, מה אני יכול להגיד לה? היא נורא רוצה. דווקא רמז לה. שאל איך יסתדרו עם הכסף, היכן יגורו, מה היא תעשה כל היום בזמן שהוא ילמד? ובתגובה על כל השאלות הללו, שנהגו, יש להודות, בגמגום מסוים, הפכה לילי הבלגניסטית והמפונקת לנמלה עסקנית רבת-תושייה. הרימה טלפונים, בדקה מחירים, נעזרה ביודעי צרפתית ובבעלי קרובים וחברים בפאריז, ולבסוף חזרה אליו ובישרה לו בחדווה שמצאה עבודה בבית-הספר הישראלי.
המורה לציור שם, שנשואה לאיש-המוסד, חוזרת בעקבות בעלה לארץ, והתפנתה המשרה שלה. אבל נהיה שם רק עד סוף הסמסטר, ניסה אלי להיאחז בקרש רעוע. איך את יכולה להתחייב? אז מה? אמרה לילי בחיוך, בזכותי תוכל להתחיל להיות שם קודם ולהישאר עד יוני. להפתעתו, החוג הירושלמי עודד אותו וגם הציע לו לקחת קורס או שניים של בארת או טודורוב, שייחשבו לו אחר-כך בירושלים. קורים שם עכשיו דברים מעניינים, אמרו לו.
בשבת הגיע עם לילי להוריו לארוחת-צהריים. תני לי לספר להם שאת נוסעת אתי, אמר לה. הוא לא היה בטוח שאמו תהיה מרוצה שבמקום ללמוד יצטרך לדאוג, בגילו הצעיר, גם לאשה. אמו ודאי תאמר לה, למה לך, לילי? אנחנו הנשים נישאר כאן ונתגעגע אליו ביחד, והזמן ירוץ לך מהר כמו ארנבת. או שאמו תיקח את המשימה על עצמה: אליקו, היא תגיד, אתה תתעסק בלימודים שלך, אני כבר אדאג ללילי. אבל גרסיה ישבה על קצה הספה בסלון, דרוכה לזנק בכל רגע לאיזה סיר מבעבע במטבח, או לטלפון, או לתגובה על מה שיאמר אחד מן הנמצאים בחדר, ומיד בכניסתם חשה שנמתחה ביניהם איזו בעיה. מה נשמע, איז'ו מיו? שאלה, וכשהשתהה רגע לפני שישיב, שאלה בדאגה: מה, מה קרה? אנחנו נוסעים ביחד, הכריזה לילי.
גרסיה התבוננה בשניהם מבעד לעיניים מצומצמות שסיננו מבט מחודד השמור לרגעים מיוחדים מאוד. הרבה רגעים מיוחדים היו לה. טוב מאוד, אמרה. אני באמת דאגתי שאליקו נוסע לבד. בראבו, איז'יקו, עכשיו אני שקטה שיש מי שישמור עליך. אלי פתח את פיו בתדהמה ושב וסגר אותו. רשת נטוותה סביבו, והוא לא ידע. אני מקוה שאתם לא חושבים לנסוע ביחד בלי להתחתן קודם. מה? יעקב, הנמיכה את קולה כמעט ללחישה ונשאה את ראשה גבוה מעל לכתפיים כזמרת לפני האריה הגדולה. יע-קב. מה אתה שותק?
אביו חייך והינהן, אבל שתק.
איידה, יעקוביקו, תדבר, הפצירה בחן אבל בעקשנות לא מתפשרת, אך בטרם הספיק להיעתר, הניחה את ידה על ברכו ושלחה אל הזוג מבט חתרני. אנחנו נסדר הכל, נכון? אביו המשיך להנהן. לילי זהרה ודמעות של התרגשות צצו בעיניה. אמא שלך כזאת נהדרת, לחשה. ואביו הואיל סוף-סוף לומר משפט אחד ויחיד. אלי, הוא אמר וחייך, וכאן עצר לרגע ארוך והתעסק בריכוז גדול בפיטום המקטרת החומה הישנה, והצית אותה ביסודיות, וינק ממנה שלוש פעמים בתוך ענן עשן עד שהאש נאחזה - נו, אלי, המשיך, אתה הרי יודע שאנחנו כולנו עושים רק מה שאמא שלך רוצה.
אלי שתק. לילי ישבה מחייכת וסמוקה והשפילה את ראשה. אז מה? שאלה גרסיה.
פניו להטו.
אהה, הריעה. ידעתי. כבר החלטתם! זה מה שבאתם להגיד לנו! הא? לילי חייכה.
בראבו, ילדים, קראה גרסיה ומחאה כף אל כף וצילצלה בשפע צמידי הכסף שלה, ונשקה לאלי, ונשקה ללילי, ונשקה ליעקב, ומחתה דמעה, ומיד הרימה טלפון לתמר. הבהילה אותה באמצע תורנות בבית-החולים. לא צריך לדאוג, רליקה, התעקשה, כמו תמיד ברגעים חגיגיים, לקרוא לה בשמה השני, השמור בשבילה רק במשפחה. הכל בסדר גמור, אמרה, והזדרזה לבשר לה את החדשה המסעירה. מה את אומרת על אחיך? כן, בטח, גם לילי שלנו פה, תהיה לנו הכלה הכי יפה. מה את נעלבת לי, פוסטמיקה, באמת! אל תהיי תינוקת. את תמיד תהיי הבכורה שלנו. את כבר לקחת לך בעל, עכשיו התור שלו. לכל המשפחה הודיעה, וגם לידידים אחדים, כלומר לרשימה שנראתה לאלי ארוכה כמו רכבת הרים שהשתגעה. במצו-סופרן המתרונן אך המעשי שלה השתיקה כל מי שהעז לשאול איזו שאלה. כן, כן, בטח, בקרוב, לפני ראש-השנה, הם צריכים להזדרז, הילדים, כי הם נוסעים לפאריז, כן, נכון, טוב, איידה, בקרוב אצלכם, תודה רבה.
הורתה ליעקב לפתוח בקבוק יין מתוק. אבל יעקב, אמרה, נו, איידה, יעקב.
מה? לחש לה.
תברך, לחשה לו בחזרה, נו, תברך.
נרים כוסית, אמר אביו וכיחכח בגרונו במבוכה. טוב, אז מי שברך אבותינו אברהם יצחק ויעקב ניגן בעליצות, כמלגלג קצת, אך מיד, למראה הארשת הנזפנית שלה, חזר בו והכריז ברצינות הראויה הוא יברך את החתן והכלה הנחמדים שלנו. אמן ואמן, קבעה גרסיה, קינחה את אפה בממחטה, הרימה את ראשה בגאווה ואספה את שערה שנפרע. באמת נחמדים, הינהנה. שיעשו לנו הרבה נחת, חיבקה את שניהם בהתרגשות גדולה, ומיד הזכירה לו, מחר בבוקר, לפני הכל, אם ירצה השם, אתם הולכים להירשם. מה זאת-אומרת אתה לא יודע איפה? אבא יסביר לך. יעקובו, תסביר לו. ואת, הרימה את סנטרה של לילי והסיטה את השיער מעל מצחה, את תגידי לאבא שלך שהוא לא צריך לדאוג לשום דבר. אני אסדר לך שמלה. מה, ילדה לא צריכה שמישהו ידאג לה במקום האמא שלה, זיכרונה לברכה מסכנה? כעבור יומיים, כשחזר עם הניירת, רתחה על אוזלת ידו. מה פתאום רב אשכנזי?! הזדעקה.
מה זה משנה, אמא, מה ההבדל? ניסה להפחית מגודל הטרגדיה. מה זאת-אומרת מה ההבדל! תגיד לי, איז'ו מיו, אתה באמת לא יודע מה ההבדל? יום ולילה, זה ההבדל! אתה חושב שאמא שלך תעמוד על-ידך מתחת לחופה ואיזה רב פולוני יגיד לתוך הזקן שלו דיבורים ביידיש?
אז איך הסכמת אצל תמר?
מה אתה משווה? שמה היה הרב של הצבא! אני יכולתי להגיד משהו שבעלה היה קצין-רופא בקבע ועשה את כל החתונה? אתה חושב שלא עמד לי בגרון לראות את הנונה עומדת ומתאמצת להבין מה הוא מדבר? אבל לא היתה לנו ברירה. עכשיו זה לא אותו דבר! נכנע לה. רץ לשם במצוותה המפורשת וביקש שיחליפו רב. ברבנות צחקו שלא ידע מה ההבדל. או לפחות כך נראה לו. ולמה שלא יצחקו, אליקו - אמרה גרסיה ונדה בראשה שהבן-אדם בא לרבנות ולא יודע מאיזה משפחה הוא בא? המשפחה של אבא לא נחשבת? שאל.
היא צימצמה את עיניה וסרקה את פניו במסרקות הברזל של מבטה. אני אמרתי שהמשפחה שלו לא נחשבת? הטעימה כל מלה בקול שקט כל-כך, עד שחשש שתתפוצץ מזעם ומעלבון. זה מה שאני אמרתי? לא, תגיד לי, אתה הבנת שאני אמרתי שהמשפחה של אבא לא נחשבת? אלי שתק וחיכה שתחלוף הסערה.
על איזה משפחה אתה מדבר? הזדעזעה עמוקות. הוא הרי בא לכאן לבד בעשרים-ושמונה, ואמא שלו נשארה שם, וכל הדודים, והסבא והסבתא וכולם הלכו. דיו מיו איך שהוא ישב פה והשתגע כשהוא לא שמע מהם. וכשהוא כבר שמע, אלוהים ישמור מה ששמע. אף פעם בחיים אני לא אשכח, הנמיכה את קולה למלמול רווי כאב - את היום שהוא קיבל את הידיעה שיותר טוב שלא היה מקבל מהבן-דוד שבא לארץ באונייה. עיניה הצטעפו, אך מיד שבה והתנערה. אני ברוך השם יש לי את אחי דניאל והמשפחה שלו, ואת אחותי לונה ובעלה והילדים שלה. וזאת - חתמה - המשפחה שלך.
היה לו קשה להבין בשם מי נסערה יותר, בשם קרוביו הרצוחים של אביו, או בשם קרוביה החיים? אך ממילא לא זמן רב געשה בעניין הזה, כי עכשיו עלתה פרשה חדשה, ומרעישה יותר. אלי הודיע לה שהם החליטו להתחתן בטקס צנוע, עם מוזמנים מעטים, ברבנות. איזה פרצוף יהיה לנו, אליקו? כל המשפחה, והרופאים מהמחלקה של אבא, והמורים שעובדים אתי, והמנהל של הגימנסיה, והחברים! מה, גנבנו משהו ממישהו? יש לנו מה להתבייש? אחרי דיונים ממושכים, שגררה אליהם את אביה של לילי, ואת הדוד דניאל ואשתו, ואת הדודה לונה ובעלה, ואת תמר, שאומנם סירבה להשתתף אבל עצם שתיקתה התפרשה כהסכמה עם אמה הגיעו לפשרה. החופה תתקיים ברבנות, אבל יעקב וגרסיה מצידם יעשו קבלת-פנים בפנסיון "גרטה אשר". לא חגיגה, הקפידה לדייק, אחרי שהמחלוקת כבר שקעה אל ביצת ההסכמה. רק קבלת-פנים. אני שמחה מאוד שבחרנו בסגנון הזה, דבר צנוע, אליקו. לא יותר ממאה מוזמנים מהצד שלנו, זה מה שמתאים לנו, אנחנו לא אוהבים לנקר עיניים. בשבילנו העיקר הוא השמחה.
שנים אחרי החתונה עוד היתה גרסיה מספרת בהתענגות איך עמדה במטבח ואפתה ואפתה שני לילות! ממש נפלה מהרגליים. ותמר, שתהיה בריאה, שהיתה כל-כך עסוקה עם היולדות שלה בבית-חולים, ועם שתי הקטנות בבית, בכל-זאת מצאה זמן לעמוד כל הלילה עם אמא שלה. ואיזה תבניות יפות-יפות יצאו לה, עם מילוי של תרד, ועם קשקבאלו, ועם קיזו בלנקו, ואפילו המספאן לא בייש את ההוא שהיא זוכרת, שהנונה עליה השלום היתה עושה. אח, אמאן, כבר שבע שנים איננה, והיא, גרסיה, עוד מתגעגעת אליה, איזה-צער-איזה-צער שלא זכתה לראות את אליקו תחת החופה.
לא, היא לא היתה עייפה בחתונה, רק אמרה לעצמה שתישן אחר-כך שבוע שלם, אבל לרגע לא הצטערה שהכינה בעצמה. יכלה להרשות לעצמה שיביאו מוכן? מה קרה לך, אליקו? שהיא תיתן שבחתונה של הבן שלה יביאו סמרטוטים מבצק שעושים במאפייה? את החמוצים והמשקאות שלחה את אבא שלו לקנות, אבל השביעה אותו שלא יעשה חוכמות ולא יקנה באיזה חנות בעיר. חס ושלום, רק בשוק אצל צדיקיאן. תגיד לו בשביל גרסיה, הבת של בכר, והוא כבר ידע מה לתת לכבוד השמחה שלה.
היא נישקה וחיבקה את כל האורחים בחום, ורקדה ושרה ומשכה אל הריקוד את כל קרוביה וחבריה, וכשרוב המוזמנים כבר עמדו ללכת, ורק החברים של הדוד דניאל מיפו המשיכו לסלסל את המוסיקה המעצבנת שגרסיה כל-כך אהבה, היא הובילה אותו אל מרכז האולם הקטן וקראה בקול: איידה, בן שלי, עכשיו תרקוד לאמא שלך.
לאט, ושמלתה הירוקה מתערבלת על גופה, וזרועותיה הארוכות מתרוממות מעלה-מעלה, והיא נוקשת באצבעותיה בקצב שבינתיים מתעצל, ורגליה בסנדלים גבוהי העקב רוקעות אחת לימין ושתיים לשמאל, אחת, ושתיים, וכפיפה קטנטנה בברכיים, ואחת, ועוד שתיים. והאקורדיון התעשת והגביר קצב, איידה, אליקו.
תעזבי אמא, אני לא רוקד.
שקרן, צחקה.
צדקה. הרי היה רוקד תנועה במעגל עם החברים שלו עד שהסתובב לו הראש, ובמסיבות שהיו מושכים אותן עד לבוקר בבתים של מי שבקושי הכירו, ובדיסקוטקים בעיר. אבל אלה ריקודים אחרים. לא כמו העמידה הזאת במקום, עם התנועות המסוגננות, שרק רומזות במין איום נסתר על הר-געש שהנה-הנה יתפרץ מתוך הגוף המאופק. זה הריקוד שהתעקשה ללמד אותו כשהיה קטן, וכבר אז סירב בעקשנות. אבל עכשיו לא ויתרה לו. אתה החתן, תרקוד, ציוותה. חולצתו הלבנה תקועה במכנסי הטרילין הטיפשיים שקנתה לו לחתונה. התנודד מולה עייף, סחרחר מיין ומן הראקי המר-מתוק שהחברים של הדוד דניאל דירבנו אותו שוב ושוב למזוג להם ולו. יבבת האקורדיון השתגעה, ירדה ועלתה. לרגע לא חשב איפה הוא נמצא ולמה.
היא הביטה בו וחיכתה. כאילו הן לא שלו - ידעו רגליו לפתע מה לעשות. רקע בכוח ברצפה. הרכין את הראש ומחא כף. והיא, מחייכת, מנצחת מראש, נערכה להמשך הקרב. שערה השחור התפרע סביב לחייה הלוהטות. חולצתו נחלצה ממכנסיו אוורירית, רחבה סביב בטנו הרזה. הקצב אחז ברגליו ולא הרפה. חולשה מתוקה זחלה במעלה ירכיו. והיא לא זעה ממקומה. בעוד רגליה נטועות ברצפה, פעם מחאה כף, פעם נגעה במותניו מרחוק בקצה אצבעה, יד אחת שלה חלפה בסיבוב רחב, מרוחק, מעל לראשה, והאחרת חלפה לאורך גזרתה. שפתיה מילמלו את מילות השיר אשר דומה כי איש מלבדה ומלבד שני הנגנים לא ידע. כבמשיחות מכחול עבות וחפוזות עברו מול עיניו הצחוק שלה, אגלי הזיעה על רקותיה, שמלתה, רגליה בסנדלי העקב, האקורדיון של הנמוך הקירח הנפרש להיקרע ונסגר באנחה, והגבוה רחב-הכתפיים הפורט על הגלמה את המקצב המלווה בלי להרפות.
וכבר כמחובר בחוט סמוי אליה ואליהם התנועע אלי לאט עם המנגינה, ראשו כבד, רגליו כאילו נעלמו. תמר ומנו בעלה קטפו בינתיים את בנותיהם המנומנמות בשמלותיהן המצויצות מן הכיסאות שעליהם
צנחו מקופלות, הרימו אותן על הידיים, הוא את הבכורה והיא את בת השנתיים הזעירה, ונפרדו. בקושי עמד על רגליו כשהמוסיקה חדלה. החברים של דניאל הריעו, ושני הנגנים החוו קידה. בראבו אליקו! בראבו גרסיה! בראבו לחתן ולאמא שלו, האשה הכי יפה!
מבעד לעשן הסיגריות הכבד ראה את הנמוך של האקורדיון ואת הגבוה של הבגלמה מחייכים אל אמו. השתרר שקט. אף שעיני הגבוה היו שרויות בצל, הבחין אליקו שהוא לא חדל להביט באמו. לרגע הצטלבו מבטיהם, והיא קפאה כפסל על עומדה. הדוד דניאל, שעמד באמצע המרחק ביניהם, נחפז ללחוש משהו על אוזנה של אחותו והיא התנערה. איפה יעקובו? קראה בקול גדול, אני רוצה לרקוד עכשיו אתו!
אביו, עם מקטרתו בפיו, ניגש אליה והניח את ידו על כתפה כאילו רומז לה, כתמיד, שתירגע. והכלה? איפה הכלה?
בקצה האולם, חיוכה דבוק לשפתיה, עמדה לילי, בובה חיוורת בשמלת תחרה צחורה. שנים אחר-כך, כשהיה מאבד את הראש ורוקד בלעדיה באיזו מסיבה, היתה עומדת בצד ומביטה שותקת, לא נעה ופניה קפואות בחיוכן. לעולם לא התקרבה. מה? היה שואל אותה במבטו, נבוך, אשם, מבקש להתנצל, והיא היתה מאותתת לו בשפתיה: שום-דבר.
מתוך "סימני חיים", מאת אבירמה גולן, הוצאת "הספריה החדשה", 266 עמ'
לפנייה לכתב/ת 
