שתף קטע נבחר
 

פלישתים עליך שמשון

תגובה צבאית אינה רחוקה מהמאמץ האחרון של שמשון למוטט את המקדש על ראשו ועל יושביו. ישראל צריכה לשאול אם גם ברגע זה אין לה ברירה אלא לנהוג כך

איך שלא תסתכלו על ההסלמה בעזה, היא לא תיגמר בטוב. פעולותיו של צה"ל לא מהוות תשובה לטרור הפלסטיני, ששורשיו עמוקים ומסורגים בקרב אוכלוסייה שנוהגת לפי קודים הפוכים משלנו. היא לא מפונקת ושברירית, אלא למודת סבל, והקרבה עצמית מבחינת אנשיה היא כמפתח לחיי נצח.

 

בהתמודדות עם הרוח הזאת ידנו תהיה על התחתונה אם לא נלמד להכיר ולהפנים את המושגים והערכים של דת האסלאם והתרבות הערבית. בצד שלהם לא בוכים על כל הרוג ושבוי, אלא מקדשים אותם בדרך לגאולת הפרט והאומה. מתי נפסיק לכלכל את מעשינו רק בעברית ונתחיל לחשוב גם בערבית?

 

בסרט הזה, של חולשת העוצמה הצבאית כבר היינו. איך לא שמנו לב שהעימות ההיסטורי בין דוד לגולית חוזר ומכה בנו בהיפוך תפקידים? היום אנחנו הגולייתים המשוריינים הכבדים והמסורבלים, והם הדאודים החשופים וקלי הרגליים שמכים בנו בתחבולות ורוגטקות, שפוגעות בנקודות התורפה החשופות שלנו. צחוק ההיסטוריה הוא שדווקא הפלסטינים ירשו לא רק את שמם מהפלישתים אלא גם את חוכמת החלשים מול החזקים. לתוכינו חילחלו כמה מהמאפיינים שבגנותם נהגנו ללגלג על הערבים; בעיקר תרבות ההונאה העצמית שמייצרת מציאות שקרית (ספינים במכבסת המלים שלנו) ומיד נתפסת להאמין בהם.

 

גנרלים שקראו את המפה על פי משאלות לבם והתכוננו למלחמות קודמות, היוו כשל אנושי שהביס עמים. הפצצות האוויר בעומק מצרים לא דיכאו את מלחמת ההתשה אלא הכניסו את הטילים לזירה וקידמו את מלחמת יום הכיפורים, בדיוק כמו שהטקטיקה הכושלת של דן חלוץ בהפצצת ביירות לא דיכאה את החיזבאללה במלחמת לבנון השניה, אלא הסלימה את איום הטילים על כל העורף הישראלי.

 

באחת נהפכה על פיה כל תורת הביטחון הישראלית שהחלה לפני 70 שנה בדוקטרינת המעבר ממגננה למתקפה של יצחק שדה, גישה שהתפתחה אחרי הקמת המדינה לכדי הדוקטרינה של דוד בן גוריון: הכרעה מהירה תוך העברת המלחמה לשטח האויב.

 

הטרור האיסלאמי-פלסטיני עולה כתה אחרי כל אחת ממלחמת ישראל, אך המחשבה הביטחונית הישראלית קפאה וחזרה להסתתר מאחורי הגדר ותחת המרחבים המוגנים. הנשק המיושן של פעולות התגמול נגד גלי הטרור חוזר ונשלף למרות הידיעה שהוא לא הקנה שקט לטווח ארוך. הוא בקושי השקיט את המצפון לטווח קצר. ההכרה שאין מחסלים מכות יתושים בפטישי אוויר אלא בייבוש הביצות טרם הגיעה למחשבה המקומית המאובנת.

 

במסגרת אירועי ה-60 למדינה נפקד מקומו של חשבון הנפש אודות איפה ואיך החמצנו אנחנו הזדמנויות להסדרים של דו-קיום באיזור, בעיקר עם הפלסטינים. כל השקעות הענק בביטחון הצבאי יצרו אשליה של כוח ופולחן סגידה למולך הביטחוני, אך לא חיזקו את הביטחון העצמי הסגולי מול הדימוי המפלצתי של השכן הערבי, אפילו בתקופות של חולשה בשורותיו, כשניתן היה להסתדר אתו עם קצת יוזמה ויצירתיות.

 

מטפחי פולחן הביטחון הדחיקו והשכיחו הזדמנויות אלה ויצרו מעגל קסמים. את השלום עם מצרים ניתן היה להקדים ב-25 שנה, אלמלא גדעה פעולת הצנחנים בעזה את המו"מ החשאי שהתנהל בפאריס אחרי הפיכת נאצר. גם את המתרחש היום סביב עזה ניתן היה למנוע בהסדר, אחרי ניצחון החמאס בבחירות לפרלמנט הפלסטיני לפני כשנתיים. ישראל הרי טיפחה באינתיפאדה הראשונה את הארגון הזה שנולד למטרות צדקה, כמשקל נגד ל"פתח" האלים, והבחירות נערכו בחסותה. אבל לאחר הניצחון הדמוקרטי של החמאס ברוב קולות הנתמכים מכספי הסעד שלו, הוא ציפה לשווא להכרה ישראלית. ירושלים הפכה את עורה באכזבה תמוהה על שהוא לא מכיר בנו, כאילו הכרתו חסרה לנו ולא לו.

 

כל איתותי הארגון נדחו והחמאס עדיין מוקצה בתירוץ של היותו ארגון טרור, טיעון שכבר נשחק בהסדר אוסלו עם הפתח, ולמרות שרוב רקטות הקסאם נורו מעזה בידי גדודי אל אקצה של הפתח, עד להדחתם מהשלטון ברצועה.

 

ההסלמה האחרונה נובעת מהמצור הכלכלי שהטילה ישראל בהנחה שיחנוק את שלטון החמאס, אבל התוצאה הפוכה. הוא התקבל ברצועה כמשחרר משלטון העסקנים המושחתים של הרשות הפלסטינית שהחזיר לתושבים את הביטחון הפנימי. המצור הכלכלי רק מקצין את מעגל האיבה ההדדית.

 

דעת הקהל ומקבלי ההחלטות בישראל ניזונים מתמונת מצב חד צדדית אם לא מגמתית של המתרחש ברצועה. מלבד ח"כ יוסי ביילין (מרצ) איש לא מתייחס לאיתותים החוזרים של החמאס על רצונו בהסדר שראשיתו הפסקת אש.

 

תגובה צבאית איננה רחוקה מהמאמץ האחרון של שמשון למוטט את מקדש דגון על ראשו יחד עם תושבי עזה. מחלפות גבורתו של צה"ל מול טרור הטילים קוצצו במלחמת לבנון השניה. אבל ישראל צריכה לשאול את עצמה אם גם ברגע זה אין לה ברירה אלא להמית את נפשה עם פלישתים.

 

 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
מומלצים