שתף קטע נבחר

הספין שמסרב למות: מוחמד א-דורה כמשל

שחקנים הזויים שבימים רגילים אף אחד לא היה נותן להם פתחון פה, מתקבלים בברכה בתקשורת הישראלית שמסרבת להאמין שהילד נורה מכדורי צה"ל

אין כמו העיסוק התקשורתי הבלתי פוסק בנסיבות מותו של הילד מוחמד א-דורה כדי להעיד על הידלדלותו של השיח הציבורי. תיאוריות קונספירציה הזויות ככל שישמעו היו כאן תמיד, והן ישובו ויופיעו גם בעתיד כשפרשה מעוררת יצרים חדשה תעמוד על הפרק.

 

כך היה גם לאחר רצח רבין, כששמועות, מאמרים, "תחקירים" וספרים הטילו את אשמת מותו של על שומרי ראשו, על שמעון פרס ואף על רבין עצמו. בשני המקרים היתה למפיצי התיאוריות מטרה פוליטית מוגדרת – ערפול התודעה עד בלבול בין ימין לשמאל, שאותה ניסו להשיג באמצעות המטרת גשם של דיס-אינפורמציה. אלא שבמקרה של רצח רבין הצטמצם השיח ההזוי הזה לגבולות הצרים של המובלעות התרבותיות הסגורות של החברה הישראלית, והוא התנהל בעיקר בקרב הימין המתנחלי וקהילות דתיות וחרדיות.

 

בפרשת הילד א-דורה השתלט השיח הקונספירטיבי על הזרם המרכזי של התקשורת הישראלית וקיבל לגיטימציה מלאה. יותר משבע שנים אחרי האירוע המצולם ההוא בצומת נצרים חוזרת העיתונות ודשה בפרשה, כשהיא מעלה לקדמת הסיקור שחקנים הזויים, שבימים כתיקונם שום עורך אחראי לא היה מעז לתת להם פתחון פה; חוקרים פרטיים בעיני עצמם, שהגיעו לעניין מתוך דחף אידיאולוגי, שמנסים להוכיח באותות ובמופתים שלא יתכן כי הילד נהרג מכדורי צה"ל וכי יש ראיות שהוא אף לא נהרג כלל ואחר נקבר במקומו.

 

אף אחד מהם לא היה בשעת ההתרחשות במקום והאתר עצמו נהרס מזמן, אך הם מנסים להוכיח את גרסתם באמצעות חישובים מסובכים בדיעבד של זוויות ירי, תכונות בליסטיות של כדורים ובחינה מיקרוסקופית של ענן האבק שהעלו הקליעים שפגעו בקיר.

 

לצורך העניין אף נשכר חוקר צרפתי שירה בשני כלי נשק שונים על בטונדות שדימו להיות צומת נצרים ופסק שלא יתכן שהילד נפגע מכדורי צה"ל. עדותו הוצגה בבית משפט צרפתי במסגרת תביעת דיבה שהגיש כתב פראנס 2 בישראל, שרל אנדרלין, ששידר את הכתבה המפורסמת על א-דורה, והיא שנתנה לעיתונות הישראלית עילה לשוב ולעסוק בפרשה ההיא, שהפכה לדימוי מרכזי של הסכסוך.

 

שלושת העיתונים הגדולים ושלושת ערוצי הטלוויזיה בישראל מסגרו את טענת הביום של סרטי הצילום מהתקרית כאפשרות ריאלית. הסיכוי להתמרק ולהשתכנע בנכלוליותם של הפלסטינים המביימים את מותם מול מצלמות הטלוויזיה היה רב והעיתונות לא וויתרה עליו. האפשרות שאותם אנשים פרטיים, שמינו את עצמם לבדוק את האמת, לא מייצגים שום גורם מקצועי, אובייקטיבי לא צוינה. העובדה שאנדרלין כבר זכה בארבע תביעות דיבה נגד מלעיזיו בצרפת לא הוזכרה. עדות החוקר הצרפתי במשפט שלא הסתיים עדיין הפכה להוכחה הניצחת.

 

"ספין או סמל", סרטו של יורם שפר ששודר ב"מבט שני", הרחיק לכת עוד יותר. על פי הפרשנות של יוצר הסרט, הסלמת האינתיפאדה, הלינץ' בשני חיילי צה"ל ברמאללה ואף עריפת ראשו של דניאל פרל קשורים בעקיפין לפרשת א-דורה. הסרט ממסגר את הפרשה כפאשלה הסברתית של ישראל, שגיבוריה החיוביים הם שני חוקרים תמהוניים: נחום שחף, שמתבסס על קוטר ענני האבק שהותירו הקליעים בצומת נצרים, וסטפן ז'ופה, שמייצג סוכנות ידיעות בעלת אוריינטציה ימנית שמתמקדת במאבק בעיתונאים החשודים כשמאלנים ושרמת טיעוניו בסרט אינה ראויה לשחזור.

 

בפרשה הזו נגלים כמה מפגעיה של העיתונות הישראלית, לפחות בכל הקשור לסיקור הקונפליקט; העדר קונטקסט, שטחיות, התמקדות בשולי ובסנסציוני, חולשת מנגנוני הביקורת, התמסרות לספין והעדפת פרשנות מילטנטית בכל הקשור לכוונותיו של הצד השני.

 

העיסוק האובססיבי בזהות הקליעים שפגעו בא-דורה מרחיק את העניין הציבורי מהדברים החשובים יותר הכרוכים בהתנהלות סכסוך ובמחיר האיום שמשלמת האוכלוסיה האזרחית. דווקא על רקע התמונות הקשות של ילדים הרוגים בעזה שהטלוויזיות בכל העולם שידרו בשבוע החולף, "מבט שני" רצה לומר לצופיו: אל תבלבלו אותנו עם תמונות של ילדים הרוגים, בואו נדבר על הקונספירציה הפלסטינית. המשוואה ברורה: דמו של ילד אחד שווה לדמם של כל מאות הילדים האחרים. פרשת א-דורה יכולה להיות פרט המעיד על הכלל.

 

המטרה של בעלי תיאוריות הקונספירציה לערפל את התודעה ולעורר ספק בסיפור שסופר מלכתחילה כעובדה מוצקת, הושגה. העיתונות הישראלית שלא העזה לעשות כן לאחר רצח רבין התמסרה הפעם בקלות, בעצלות, בשטחיות ובהתחסדות וחיזקה את מה שכבר ידוע: שההווה מעורפל, העתיד לא ברור, רק העבר יכול להשתנות כל הזמן.  

 

יזהר באר, מנכ"ל "קשב-מרכז להגנת הדמוקרטיה בישראל"

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
מומלצים