עשרת הסרטים הכי טובים שלא נעשו אי פעם (חלק I)

"נפוליאון" של סטנלי קובריק

מה תוכנן: סרט עצום - גם לרוחב וגם לאורך - של הבמאי האמריקאי הענק על הכובש הצרפתי הגמד. ב־1969, אחרי ההצלחה המסחרית והביקורתית של "2001: אודיסאה בחלל", זה עמד לקרות ממש או־טו־טו. בתפקיד הראשי רצה קובריק שחקן שצץ משומקום שנה קודם לכן ב"אדם בעקבות גורלו", אחד בשם ג'ק ניקולסון; הבחירה השנייה שלו היתה איאן הולם. כך או כך, הרעיון היה ללוות את הקיסר מהעריסה עד לקבר, כולל שחזור בקנה מידה 1:1 של צבא הכיבוש הנפוליאוני בשיאו. בנייר עבודה שהגיש קובריק לאולפני אם.ג'י.אם, דובר על 1,000 משאיות שישנעו 50 אלף ניצבים בדרכם לגלם 50 אלף חיילים צרפתים בתקופה שהחבר'ה האלה עוד ידעו לעשות משהו בשדה הקרב חוץ מלהרים ידיים שמעולם לא נגעו בדאודורנט.

מה נהיה: בשתי מילים - מצורף חינם: חרוז! - תזמון ומימון. ב־1968, כשקובריק רק התחיל לעבוד על התסריט שלו, עברו שני עשורים מאז שנעשה סרט על הקיסר מקורסיקה. אבל עד שנמצאו דרכים להפוך את "נפוליאון" מאפוס בתקציב בלתי אפשרי לאפוס בתקציב אפשרי־בקושי (אחת מהן היתה הצעה של ממשלת יוגוסלביה לספק חיילים לתפקיד הניצבים תמורת חמישה דולר ליום פר ראש, ללמדכם שלגוש הקומוניסטי היו את היתרונות שלו), המסך הופצץ בלא פחות מארבעה סרטים שעסקו בנפוליאון - הבולט היה "ווטרלו" מ־1971 - ואף אחד מהם לא עשה כסף. זה הספיק כדי לקרר לגמרי את הבעלים הטרי של אם.ג'י.אם, קירק קרקוריאן, שהאולפן שלו היה גם ככה על סף פשיטת רגל.

ב־71' חצה קובריק את הכביש לאולפני וורנר, שדווקא האמינו ב"נפוליאון", אבל העדיפו להוריד קודם מהראש פרויקט קטן בשם "התפוז המכני". קובריק היה אמור להתנפל מחדש על האפוס הצרפתי מיד אחרי שמלקולם מקדואל סיים להתנפל על כל מיני בריטיות עתידניות חפות מפשע, אבל בשלב הזה החליט ג'ק ניקולסון שהוא לא מעוניין יותר בתפקיד, ואילו איאן הולם - מעשה שטן - נבחר לשחק את נפוליאון בסרט טלוויזיה בריטי (שהתקבל, אגב, בהתלהבות השמורה ליצירות כמו "פיק אפ"). בערך בשלב הזה עבר הפרויקט מהילוך "כבר באים" ל"נראה מה יהיה".

קובריק המשיך לדבר על "נפוליאון" ב־1975, אבל ההערכות שהוא השמיע בעיתונות - תקציב של 50־60 מיליון דולר וסרט של יותר משלוש שעות - לא היו בדיוק החומר שממנו נוצרים חלומות של מנהלי אולפנים. מאז ועד שקובריק עצם לרווחה את עיניו ב־1999, אף אחד מהם לא הרים את הכפפה.

מה הפסדנו: רבאק, את ניקולסון בתפקיד נפוליאון. אפשר ממש לדמיין את זה, "ויו לה גוד־דאם פראנס".

מה הרווחנו: אל תתפסו אותי במילה, אבל יש מצב שאת "נפוליאון" של קובריק, הגם שהוא ייאלץ להפיק אותו מהקבר. כמה וכמה במאים - ביניהם מרטין סקורסזה ורידלי סקוט - ניסו במהלך השנים להחיות את התסריט של קובריק, וזה עוד עשוי לקרות. מה גם שהיום לא צריך לשנע 50 אלף יוגוסלבים כדי לשחזר את הצבא הצרפתי; מספיק לשנע 50 מיליארד פיקסלים.

"לב המאפליה" של אורסון וולס

מה תוכנן: וולס היה בן 24 כשג'ורג' שייפר, הבוס של האולפן המנוח RKO, החתים אותו ב־1939 על חוזה לבימוי הסרט הראשון שלו. הרעיון של וולס היה אדפטציה של "לב המאפליה" מאת ג'וזף קונראד - הספר שיהפוך כעבור כמעט 40 שנה ל"אפוקליפסה עכשיו" של פרנסיס פורד קופולה. ובדיוק כמו קופולה, שהעתיק את ההתרחשויות בנובלה של קונראד מאי־שם בקונגו לאי־שם במלחמת וייטנאם, וולס תכנן לעשות מהן משל על המלחמה העדכנית דאז. אתם יודעים, זאת שבדיוק התחילה ושנגמרת ב"השנייה".

מה נהיה: לא נהיה. וולס יצא לדרך עם חתיכת משקולת על הרגל: החוזה שלו קבע במפורש שהסרט הראשון שלו לא יכול להיות "פוליטי או שנוי במחלוקת". ההיסטוריה אמנם מלמדת ששייפר לא באמת הקפיד על הסעיף הזה ("האזרח קיין", הסרט הראשון שוולס כן עשה בסופו של דבר, היה שנוי באחושרמוטה מחלוקת עם מקור ההשראה שלו, איל העיתונות וויליאם רנדולף הרסט), אבל הבוס גם לא התלהב ממשל קולנועי על מלחמה שארה"ב עדיין נמנעה מלהיכנס אליה. ובעיקר, שייפר לא התלהב מהתקציב. ההערכות דיברו על מיליון דולר וקצת עודף; החוזה של וולס דיבר במפורש על גג של חצי מיליון. ולסעיף הזה דווקא התכווננו ברצינות ב־RKO.

וולס הצליח לצמצם קצת את התקציב באמצעות שכתובים מאסיביים של התסריט, אבל היה לו דד־ליין מעל הראש: הוא היה אמור לסיים את הסרט עד ה־1 בינואר 1940, והאולפן אישר את התקציב המעודכן רק בדצמבר 39'. בשלב הזה הימר ה"הוליווד ריפורטר" ש"לב המאפליה לעולם לא ייעשה", וצדק לגמרי. כלומר, אם לא סופרים את העניין הפעוט הזה של "אפוקליפסה עכשיו".

מה הפסדנו: אם לשפוט על סמך העבודה של וולס ב"האזרח קיין" - את אחד הסרטים הגדולים אי פעם.

מה הרווחנו: די הרבה, האמת; הרי אם וולס היה נופל עם "המאפליה", ייתכן שלא היינו מקבלים את "קיין". מצד שני, אם הוא היה מצליח איתו כמו עם "קיין", אפילו מגלומן כמו קופולה לא היה מעז לעשות לו רימייק כעבור 40 שנה. ואגב "אפוקליפסה", וולס היה הבחירה הראשונה של קופולה לתפקיד קולונל קורץ. אבל הוא סירב, אז הרווחנו גם את מרלון ברנדו ממלמל "הזוועה. הזוועה".

"דון קישוט" של אורסון וולס, ובעצם גם של טרי גיליאם

מה תוכנן: ב־1955 התחיל וולס לצלם סרט בשם "דון קישוט", ובשנים הבאות גרר את הצוות שלו למקסיקו, ספרד ואיטליה בכל פעם שהצליח לקושש כמה לירות. ב־1985, כמה שנים לפני מותו, הוא עדיין דיבר ברצינות על טחנות רוח.

בשנת 2000, כמו וולס לפניו, התחיל טרי גיליאם לצלם גירסה משלו - "האיש שהרג את דון קישוט". התקציב עמד על 32 מיליון דולר, מהגבוהים שגויסו אי פעם באירופה. זה נגמר עם כמה סלילים של פילם וסרט דוקומנטרי בשם "אבודים בלה־מנשה", שהראה מה קורה להפקות ענק כשהן מתות.

מה נהיה: במקרה של וולס, בעיקר לא נהיה כסף; אף אולפן לא רצה לממן סרט על החבר של סנשו פנשה. וולס עצמו הגדיר את דון קישוט (הדמות, וגם הסרט) כ"אובססיה אישית", ומה שהוא עשה איתו באמת נשמע פחות כמו הפקה מסודרת ויותר כמו וריאציה של הפרעה אובססיבית־קומפולסיבית: עם מותו הוא השאיר מאחוריו 300 אלף רגל של פילם, שלא אוחסנו באותו מקום או אפילו באותה מדינה. ב־1992 הופצה גירסה "משוחזרת" של הסרט, אבל היא לא היתה יותר מאוסף של סצנות מקוטעות. נכון שאפשר להגיד אותו דבר גם על "בלתי הפיך", אבל זה עדיין לא הופך את "דון קישוט" לסרט שכן נעשה.

וגיליאם? טוב, הוא אכל את מה שאבא שלכם מכנה "חזוק". כבר ביום השני של הצילומים בספרד בא שיטפון ולקח איתו פחות או יותר את כל הסט ("זה היה כמו עונש מאלוהים על כל דבר רע שעשיתי מימי", אמר גיליאם. "הרגשתי כמו איוב"). ביום החמישי חלה והושבת השחקן ז'אן רושפור, שגילם דמות שולית בשם דון קישוט, וההפקה נעצרה לגמרי. מימון נוסף שצץ בדקה ה־90 איפשר להמשיך בצילומים, אבל רושפור לא התאושש, והכוכב השני - ג'וני דפ - שמע שיש יותר כסף וביקש חתיכה. עד שהעניין הזה הסתדר, המממנים סגרו את השיבר והגישו לחברות הביטוח שטיפלו בסרט תביעה על סך 16 מיליון דולר. היום שייך התסריט של "האיש שהרג את דון קישוט" לכמה חברות שמפיקות לא סרטים, אלא פוליסות.

מה הפסדנו: שני סרטים ראויים, הגם שזה של גיליאם בטח לא היה יוצא ראוי להגדרה "שפוי".

מה הרווחנו: אולי - רק אולי - את הגירסה של גיליאם, שב־2006 הביע אופטימיות לגבי האפשרות שתימצא הדרך לחדש את הצילומים. אבל כפי שתקראו מיד, לאופטימיות של גיליאם יש נטייה להיות לא הכי זהירה.

Watchmen של טרי גיליאם, ובעצם עוד בערך מיליון סרטים של טרי גיליאם

מה תוכנן: ב־1988, אחרי שסיים את הסרט המוזר אך הגרוע "הרפתקאות הברון מינכהאוזן", גיליאם היה אמור לביים את Watchmen. השם הזה אולי לא אומר לכם הרבה, אבל תמלמלו אותו ליד כל חובב קומיקס אמריקאי - מדובר ברומן הגרפי היחיד שהופיע ברשימה "100 הרומנים הגדולים בשפה האנגלית מאז 1923" של המגזין "טיים" - ותראו מה קורה לחננות כשהם מתרגשים, ותצטערו שמלמלתם את זה. הקונספט הוא מין היסטוריה אלטרנטיבית של אמריקה, שמקרבת אותה למלחמה גרעינית עם ברית המועצות (העסק מתרחש באמצע האייטיז, כשעוד היה דבר כזה); המפיק המיועד של הגירסה הקולנועית היה ג'ואל "נשק קטלני"־"מת לחיות"־"המטריקס" סילבר; והתקציב המתוכנן, כפי שהגדיר אותו גיליאם, היה "ממש ענק".

מה נהיה: נאדה, זה מה. גיליאם אמנם הגיע למצב של תסריט כמעט גמור, אבל סילבר לא הגיע למצב של יש כסף. זה לא מנע מגיליאם להמשיך לדבר על הפרויקט אפילו ב־1996, אבל במילים שלא מומלץ להשמיע ("אי אפשר לעשות את זה בסרט של פחות משלוש וחצי שעות"), ואין שום סיבה לחשוב שזה הולך לקרות אי פעם.

הקטע הוא שזה נכון לגבי עוד 15־20 סרטים שגיליאם היה אמור לעשות. מ"שודדי הזמן 2" ועד גירסה־בטוח־יותר־טובה של "מדריך הטרמפיסט לגלקסיה", מ"אלקטרה" לפני שטבחו בו בכיכוב ג'ניפר גארנר ועד "גודזילה" לפני שעשו לו אותו דבר עם מתיו ברודריק, גיליאם לא עשה שני סרטים על כל אחד שהוא כן. אם זה מנחם אתכם, אז הסרט הבא שלו (The Imaginarium of Dr. Parnassus קוראים לזה) דווקא כן אמור לצאת, למרות מותו של השחקן הראשי הית' לדג'ר. אבל כל זמן שלא ראיתם טריילר או משהו, צאו מנקודת הנחה שמילת המפתח כאן היא "אמור".

מה הפסדנו: המון סרטים טובים של במאי שיכול להיות ענק כשהוא מקפיד לקחת את התרופות שלו, ר' "מונטי פייתון והגביע הקדוש", "פישר קינג" ו"12 קופים".

מה הרווחנו: ובכן, המון סרטים שגיליאם אולי לא היה הופך אותם ליותר טובים, אבל בטוח היה הופך אותם לפחות שפויים.

"קליידוסקופ" של אלפרד היצ'קוק

מה תוכנן: באמצע שנות ה־60, אחרי "פסיכו", היצ'קוק רצה ללכת עוד יותר רחוק לתוך הצד האפל עם סרט על רוצח/ אנס סדרתי שיצולם כולו מנקודת המבט של הפסיכופת דנן. זה היה צריך להיות הדבר הכי קודר שהאיש ביים מימיו, כולל סצנות רצח גרפיות. מאוד גרפיות: "היץ'" התכוון להמחיז כמה רציחות שהתרחשו באותן שנים באנגליה, כולל חיסול באמצעות אמבטיית חומצה. וכשנזכרים מה האיש עשה עם סתם אמבטיה ב"פסיכו", יש יסוד סביר להניח שזה היה יוצא לא רע.

מה נהיה: בשלוש מילים, הבני זונות בחליפות. אולפני MCA, שהיצ'קוק היה קשור אליהם עסקית באותן שנים, טענו שהגיבור "מכוער מדי" והרגו את הסרט לפני שהוא נולד. כל מה שנשאר ממנו זה שעה אחת של פילם עם כמה ניסויי מצלמה שערך היץ' לקראת ההפקה ולפני ההפלה.

מה הפסדנו: מה, אתם עושים צחוק? את "פסיכו" עם חומצה!

מה הרווחנו: אולי את "הציפורים", הסרט שהיצ'קוק כן עשה אחרי "פסיכו". אבל בואו נהיה כנים, מה עדיף: ברנש שרוצח או ירגזי שכועס?