כתבים מצייצים - לכל הציוצים >

יגואר XF - קצת מאוחר מדי?

רגע אחד לפני שיגואר - יחד עם לנד רובר - עוברים לבית הודי חדש, משחררת היצרנית הבריטית מכונת נהיגה מצוינת, שמסוגלת לתת פייט שווה כוחות לתוצרת הגרמנית. שחר הזלקורן נהג בה, ומאד התרשם

שחר הזלקורן, מונאקופורסם: 09.03.08 , 15:02

עד לתחילת המאה ה-20, הייתה אנגליה המעצמה החשובה בעולם. היו לה מושבות בכל קצוות תבל, צי הוד-מעלתה שלט בימים, והתה בחלב שהוגש בלונדון היה מר בדיוק במידה הנכונה. פחות מ-100 שנה לאחר מכן, כל מה שנשאר מתהילת העבר הוא דיוויד בקהאם, הנסיך הארי, והופעות איחוד של הספייס גירלס. וינסטון צ'רצ'יל ודאי היה אומר על זה "מעולם לא חבו מעטים כל-כך, מעט כל-כך, לקומץ טיפשים גדולים כל-כך".

המצב בתעשיית הרכב האנגלית חמור יותר, בעיקר בגלל ש"תעשיית הרכב האנגלית" היא בעיקר מושג מן העבר. רולס-רויס ומיני נמצאות בבעלות ב.מ.וו, בנטלי נקנתה על-ידי פולקסווגן, רובר נרכשה על-ידי הסינים, ועכשיו טאטא ההודית עומדת לרכוש את השליטה ביגואר ולנד-רובר מפורד. "אלוהים אדירים", חושבת לעצמה המלכה, "הילידים משתלטים על הממלכה".

ורגע לפני שהילידים יירכשו גם את ארמון באקינגהם, יגואר מציגה מכונית חדשה: ה-XF, מחליפת ה-S-טייפ. אי אפשר להפריז בחשיבותה - לא רק בגלל שכדאי לאנגלים להוכיח לבעלי הבית החדשים מהודו שכדאי להשקיע בהם, אלא בעיקר בגלל שקשה להאמין כי ליגואר יהיו עוד הזדמנויות רבות לעשות קאמבק.

אז האם ה-XF יכולה לנער את האבק מעל יגואר, ולהחזיר אותה למרכז הבמה? מפגש עם המכונית החדשה גילה אמת מעניינת: האנגלים מעולם לא היו כל-כך גרמניים. מבולבלים? כדאי שתמשיכו לקרוא.

יגואר ללא יגואר

ה-XF היא היגואר הראשונה שלא דומה ליגואר. ואם אתם אנגלים, זו שבירת מסורת מרעישה כמעט כמו החלטה לשחק קריקט עם חצאית טוטו ורודה. "זו ההופעה הראשונה של שפת העיצוב החדשה של יגואר", מצהירים במחלקת העיצוב בגאווה. ולפחות במבט ראשון, השמחה - אם קיימת - נראית מעט מופרזת.

הבעיה העיקרית היא החרטום: שילוב הסבכה הקדמית והפנסים נראה מעט גמלוני ולא ממש הרמוני, כאילו ההנחיה למעצבים הייתה "תעצבו משהו קצת ישן וקצת מודרני". והתוצאה: משהו קצת מוזר. למרבה המזל, מאחורי החרטום יש מכונית, והיא נראית נפלא. הצללית יפהפייה, והאחוריים כמעט מושלמים.

תא הנוסעים מרשים, כצפוי מיצרנית בעל מסורת ארוכה של ייצור מכוניות יוקרה. אולם, במקום לזרוק המון עץ ועור מסביב, ולקרוא לזה "עיצוב אנגלי מסורתי", יגואר בחרה לשלב את העץ והעור עם אלומיניום ופלסטיק איכותי. התוצאה נאה מאוד, מודרנית וייחודית.

וכדי להעניק ל-XF אופי וייחוד - וגם כדי להצטייר כמודרניים וטכנולוגיים כמו היריבות הגרמניות (אודי, ב.מ.וו ומרצדס), יגואר בחרה לצייד את מכונית הסאלון בשלל גימיקים משעשעים. למשל, כפתור ההתנעה מואר באור אדום, שמהבהב "בקצב הלב". (זו לא בדיחה, אלו דברי ההסבר של אנשי היצרנית). ולמשל, פתחי האוורור סמויים מן העין, ונחשפים רק לאחר הפעלת מערכת בקרת האקלים. ויש עוד: כדי להדליק את האורות בתא הנוסעים, מספיק להעביר יד בסמוך לנורה המבוקשת. חיישני קירבה מזהים את היד הקרבה, ומדליקים את האור.

אבל לא הכל מושלם. למרות בסיס גלגלים ארוך (291 ס"מ), המרחב במושב האחורי אינו מרשים - נוסעים גבוהים יגלו שמרווח הראש מוגבל למדי, וגם המרחב לרגליים אינו נדיב במיוחד. גם המושבים הקדמיים אינם מרשימים, ומציעים תמיכה צדית שמיועדת יותר ללקוחות אמריקניים עבי-כרס, ופחות לאירופים שיצאו זה עתה מחדר הכושר.

אמריקה, יוק!

למרבה השמחה, המושבים הקדמיים הם הדבר היחיד שמיועד לאמריקנים. הביצועים וההתנהגות של ה-XF אירופיים למהדרין, ומיועדים לעשות דבר אחד בלבד: לאיים על המתחרות הגרמניות, ב.מ.וו סדרה 5, מרצדס E-קלאס, ואודי A6. והאיום הזה בפירוש מוחשי.

אחרי נהיגה של כמה מאות ק"מ, חלקם בכמה מהכבישים התובעניים באירופה, אי אפשר שלא להעריך את ה-XF, במיוחד אם זוכרים שהיא מגיעה מיצרנית קטנה ובעלת ממון פיתוח מוגבל. שם התואר המתאים להתנהגות שלה הוא "מלוטשת": ה-XF מאוזנת, בעלת תגובות מהירות ומדויקות, ומהנה לנהיגה. התשלום הוא בנוקשות, במיוחד במהירויות נמוכות, שיותר ממזכירה את היריבות הגרמניות. אולם, הודות לכיול מוצלח של הבולמים, הנוקשות הזו אינה מתפתחת לכדי חוסר נוחות - לפחות בכבישים אירופיים.

ומה עם הביצועים? ארבעה מנועים מוכרים מציעה יגואר ל-XF החדשה: 2.7 ליטר טורבו-דיזל (207 כ"ס), V6 בנפח 3.0 ליטר (238 כ"ס), V8 בנפח 4.2 ליטר (298 כ"ס), ו-V8 בנפח 4.2 ליטר עם מגדש-על (416 כ"ס). לכל המנועים משודכת תיבה שישה הילוכים אוטומטית מצוינת ומוכרת, הכוללת גם מצב הפעלה ידני ושליטה באמצעות מנופים מאחורי ההגה. אגב, במקום ידית הילוכים סטנדרטית, יגואר "המציאה" חוגה חדשנית השולטת על התיבה. בשביל מה זה טוב? ההסבר הרשמי הוא שזה פינה הרבה מקום, וכעת מוצעים לנהג ולנוסע שלושה מחזיקי כוסות (שזה יותר משניים).

גרסת הדיזל מאכזבת מעט: הביצועים אינם מרשימים במיוחד בסטנדרטים של היום (7.7 שניות ל-100 קמ"ש), והאופי העצל-משהו של המנוע אינו מתאים ל-XF הספורטיבית. מהצד השני של ההיצע, גרסת ה-V8 בעלת מגדש-על (הנקראת SV8), מציעה המון כוח וביצועים מצוינים (5.4 שניות ל-100 קמ"ש).

אולם הגרסה שאתם באמת רוצים היא ה-V8 ה"רגילה": היא אולי לא חזקה במיוחד, אבל התנהגותה מאוזנת יותר מזו של גרסת ה-SV8, והיא מציעה צליל מנוע מענג יותר. אפשר לציין גם שצריכת הדלק שלה טובה יותר, אבל סביר להניח שלא זה שיקול הרכישה שיוביל את לקוחות ה-XF.

המחמאה הגדולה

ה-XF היא מכונית מרשימה, שמציעה את כל מה שיגואר תמיד מכוונת לתת ללקוחותיה: מרחב (Space), מהירות (Pace) ועידון (Grace). למעשה, המחמאה הגדולה ביותר שאפשר לתת ל-XF היא שיגואר הצליחו לייצר מכונית שמרגישה "גרמנית": איכותית, מהנה ויוקרתית. וזה הישג לא קטן עבור יצרנית שמעל ראשה עומד סימן שאלה כלכלי גדול ומאיים.

גם המחיר "גרמני": מחיר ה-XF בישראל מתחיל ב-440 אלף שקל עבור גרסת ה-3.0 ליטר, ומאמיר עד 860 שקל אותם יידרשו לשלם לקוחות שיחשקו בגרסת ה-SV8. גרסת ה-4.2 ליטר המצוינת עולה 580 אלף שקל "בלבד". מחירים אלה מציבים אותה כמעט ראש-בראש מול הגרסאות המקבילות של היצרניות הגרמניות.

השאלה הגדולה היא האם תצליח היבואנית למצב את יגואר (סוף-סוף) כחלופה אמיתית לב.מ.וו ומרצדס. זו לא משימה פשוטה - וזה לא קרה עד היום - אבל עם ה-XF, יש להם סיכוי טוב מאי-פעם.

יגואר XF

מנוע	V8 עם 32 שסתומים
נפח / סוג דלק	4,196 סמ"ק / בנזין
הספק מרבי	298 כ"ס ב-6,000 סל"ד
מומנט מרבי	41.9 קג"מ ב-4,100 סל"ד
הנעה / תיבת הילוכים	אחורית / אוטומטית, שישה הילוכים
מרכב	ארבע דלתות, סדאן
אורך	496 ס"מ
רוחב	187.7 ס"מ
גובה	146 ס"מ
בסיס גלגלים	290.9 ס"מ
משקל	1,749 ק"ג
נפח תא מטען	500 ליטר
100-0 קמ"ש	6.5 שניות
מהירות מרבית	250 קמ"ש
תצרוכת דלק (ממוצע יצרן)	6.9 ק"מ לליטר
פליטת פחמן דו-חמצני	264 גרם לק"מ
מחיר לגרסה שנבחנה	580,000 שקל
כריות אוויר	6 (קדמיות, צדיות, וילונות)
בקרת יציבות?	כן (לחצו כאן להסבר)
כוכבי בטיחות: נוסע/ילד/הולך רגל	טרם נבחן