לתפוס את הרגע

דמיינו שיש לכם 100 דקות למצוא רגע אחד בחיים ששווה לחיות רק אותו לנצח. או שפשוט תלכו לראות את ההצגה "100"

100 רגעים מפרידים בין המוות לנצח. 100 רגעים בהם נאלצות חמש דמויות, שכלואות בין הזמנים, למדוד את חייהם, לשקול מחדש את יחסיהם עם העולם וסביבתם ולשלות מכל אלה את הזיכרון היחיד שילך איתם מפה והלאה, שאותו יחיו מעכשיו ועד עולם.

ההצגה "100", שמציגה בימים אלה על במת תיאטרון תמונע בתל אביב, מציפה שאלות קיומיות כדיון פילוסופי על מהות החיים ומשמעות או אי-משמעות הפעולות שאנו מקיימים במהלכם. את המחזה, שהציג לראשונה בפסטיבל אדינבורו והתמקם מאוחר יותר בתיאטרון הסוהו בלונדון, כתבו במשותף ניל מונהגן, דייני פטרל וכריסטופר היימן על בסיס הסרט היפני "After Life" של הבימאי הירוקאזו קורידה. את הטקסט תרגם לעברית רן שחף שגם מביים את ההפקה.

"זו שאלה מעניינת, איזה זיכרון אדם רוצה לחיות לנצח ומוכן לוותר בשבילו על כל שאר הזיכרונות בחייו", אומר רן שחף שמצא את המחזה ברשת האינטרנט, התלהב והחליט לתת לו פרשנות משל עצמו. באמצעים פיזיים ותוך שימוש בעולם שכולו דימויים תיאטרליים יצירתיים במיוחד, מחייה אנסמבל השחקנים בהצגה זיכרונות ורגעים של הדמויות תוך חיפוש אחר הרגע היחיד והמשמעותי שבו מגולמת תמצית חייו.

"100". סקיצה של רגעים

למה שמישהו ירצה בכלל להיצמד לזיכרון אחד ולהיתקע איתו לנצח?

"זו שאלה היפותטית שהמחזאי העלה והיא מציפה סימני שאלה על הכל - ממהות החיים, הקיום שלנו והבחירות שאנחנו עושים. זה משחק מחשבה, אם תרצי".

לא בטוח שלתפוס ולקפל חיים שלמים לשנייה אחת, מאורע אחד, זיכרון בודד, זה אפשרי בכלל. מה שבטוח לגמרי הוא שההתמודדות עם השאלה והחיפוש אחר התשובה, העסיקו רבות את השחקנים ויעסיקו גם את הקהל שייצא מההצגה.

"אותי העסיקה השאלה כמה זמן אנחנו מבזבזים מתוך כל הזמן שיש", אומר שמי בן מאיר, שמגלם בהצגה את המושך בחוטים, זה שאמור להעביר את הדמויות מהמוות לנצח, "המסקנה היא שאנחנו מבזבזים הרבה מאוד זמן יקר ולכן אפשרי שהתמצית מצויה ברגעים בודדים".

שרה אגמון, שמגלמת בהצגה בחורה צעירה וחסרת דאגות שחיה את הרגע, הגיעה למסקנה הפוכה. "כל החיים הם רגע אחד גדול, האושר לא מתמצת את עצמו לרגע יחיד", היא אומרת.

רן שחף מקווה שההצגה תגרום לאנשים להיעצר לרגע ולחשוב. "בחיי היומיום אנחנו לא לוקחים לעצמנו אף פעם את הזמן הזה לחשוב על מה חשוב ומה פחות. אנחנו עסוקים בדברים אחרים", הוא אומר, "פה, אנחנו נפגשים עם אנשים שבלית ברירה נאלצים לחשוב על זה ולהתמודד. זה הופך את הקהל למרכיב אקטיבי כי הוא יידרש לשאלות כמו האם הצלחה היא הישג וזה מה שאנחנו לוקחים איתנו הלאה? או אולי זה האכזבות והגילויים הנשגבים שאנחנו מגלים לאורך החיים שהם הדבר המשמעותי. אני חושב שהתשובה פחות חשובה מהחיפוש לעומק ובתוך הרגעים הקטנים. זה מאתגר".

בהצגה, שבה משחקים במקביל גם ניר מנקי וזיאד בכרי, הדמויות לבושות בבגדי שחור ולבן העיצובים בקווים נקיים ומתנהלות בתוך חלל שהוא ואקום שמסותת ונתחם תוך כדי תנועה באמצעות מטר-רץ שאוחזת כל אחת מהדמויות.

"הרעיון הראשוני היה קו נקי שיוצר קונטרה, כמו סוג של סקיצה שילך ביחד עם עולם המטרים שיצרנו כי בסופו של יום הכל הוא בעצם סקיצה של רגעים", אומר רן שחף על הבגדים שעיצבה טלי ניימן, "אי אפשר לתפוס את הרגע אז אנחנו מסמנים אותו בלבד. המטר בהצגה הוא אלמנט שמדבר על מידה ומידתיות. אנחנו מודדים את הזמן ומודדים את המרחק בין אנשים. סביב האלמנט הזה בנינו עולם שלם".