רקוויאם לשלום
"לשיר עד כלות" הוא בסך הכל כתב אישום חד צדדי ונרקסיסטי של מירי אלוני נגד האשמים במצב הקריירה שלה - הקהל, הילדים שלה, המפיקים שנרתעו ממנה מאז רצח רבין, כולם חוץ מהאשמה הראשית - מירי אלוני . את הסיפור הזה אריאנה מלמד לא קונה
לכל אדם שמורה הזכות האנושית לספר את סיפור חייו כרצונו. כשהנמען של הסיפור הוא צופה טלוויזיה, כשהוא בוחר להיפתח לסיפור חייו של הזולת, מיד מוקנית לו זכות לומר – את הסיפור הזה, כפי שהציגו לי כאן, אני לא קונה.
הנה כך חולפת תהילת עולם, ועוד מעט מירי אלוני בת ששים, והיא נאלצת לזמר לפרנסתה במדרחוב בנחלת בנימין, ומשם היא רוצה לשוב אל מרכז התודעה, כי לכולם יש זכות לקאמבק. והיא רוצה מאוד באיחוד של "אחרית הימים" וגם של "להקת הנחל" בערב חד פעמי ב"צוותא" בו ישולבו כמה מאמני הרחוב עימם היא חולקת מדרכות בתל אביב. חבריה מפעם לא כל כך רוצים. זה עצוב, אבל כך בדיוק מתנהל העולם האכזר והמפואר בו בחרה אלוני לחיות. הצרה עם הסרט "לשיר עד כלות" היא, שאלוני מאמינה אחרת.
כבר בתחילת הדברים היא יודעת מי האשמים בדעיכת הקריירה שלה, במצבה הכלכלי, בהחלטות האיומות שנאלצה לקבל בעשור וחצי האחרונים. אנחנו אשמים. כלומר, כל מי שנרתע מנוכחותה של אלוני על במה מכובדת אחרי ששרה את "שיר לשלום" באותה עצרת בה נרצח יצחק רבין. שוב ושוב תחזור על הטענה הזאת במהלך הסרט ואיש לא יתעמת איתה. אף אחד לא אמר לה – אבל רגע, היו בעצרת עוד זמרים שהקריירות שלהם דווקא נסקו מאז, נגיד אביב גפן?
יצחק רבין, מירי אלוני ושמעון פרס בעצרת הרצח (צילום: מיכאל קרמר)
איוולת אנושית פשוטה
בימים שבהם עוד לא ידענו מהם סלב ומיהו טאלנט, בימים שבהם בנות להקת הנחל נעלו נעלי גולדה עם גרביים צחורות ומקופלות, אלוני היתה פורצת דרך. הבלונד המחומצן והאף המתוקן והליפסטיק התוחם שלה היו חידושים מרנינים באוירת ההצטנעות הכללית שנכפתה על אמני התקופה.יכולותיה בבלוז ורוק, שהודגמו יפה כל כך בלהקת "אחרית הימים", היו מדהימות במקום שבו זמרות נתבקשו לשיר בשקט ורק שירי ארץ ישראל. היא החצינה קול גדול, מיניות מתפרצת, עוצמות כובשות. שום דבר מן הימים ההם לא הגיע אל "לשיר עד כלות", ולא נעשה בו כל נסיון להסביר לבני הארבעים ומטה מדוע היתה חשובה כל כך לדור מסוים, מדוע וכיצד היתה ליקירת העיתונות ומדורי הרכילות, ומה קרה מאז.
מה שקרה הוא בעיקר בחירות גרועות של אלוני. לא טרגדיה, לא עוול, רק איוולת אנושית פשוטה. היא חברה תחילה לאיש אלים ש"ניהל" אותה באורח שערורייתי. מדי פעם הגיעו הדים לצהובונים של אז, והם לא היו נעימים: אלוני הצטיירה מתוכם
תזכורת
שרה עד כלות
אור ברנע
מירי אלוני מוציאה שיר חדש שנכתב לזכר אימה. "המסר בשיר הוא שלמרות כל הקושי, כולנו בסופו של דבר רוצים לשיר עד כלות", היא אומרת. האזינו
האלים יצא מחייה ובמקומו הגיע אחד, תמהוני במקרה הטוב, שגסות הרוח שלו הולכת ונמשכת משנות השמונים אל תוך הסרט הזה: הצופה המנומנם ביותר בשעת חצות יכול היה להבחין בכך, ובדמיון הפאתטי של הסרט לפרק מעלילות משפחת אוסבורן, רק בלי הטירוף החינני שלהם.
אלוני לא מבחינה. היא שקועה בקרנבל ססגוני של האשמות כלפי חבריה סרבני-האיחוד, וגם ילדיה כפויי הטובה - מה היא עשתה להם בסך הכל? הרי נאלצה לנדוד לברלין כדי להתפרנס, וכך פקידות הסעד המרושעות העבירו את הילדים ל"בית הילד" בתל אביב, ובאמת לא היתה לה ברירה, ונכון שהיתה אמא טובה?
ונכון גם שהיא קורבן לנכלוליות של אחותה המרשעת שנישלה אותה ואת אחיה מירושתם? איך נישלה ומה עשתה לא נדע, וגם לא ניתן בסרט פתחון פה לאחות הזאת ומה שהיה בו הוא התנפלות ציבורית חסרת אחריות נותרה ללא תגובה - אבל זה בטל בששים לעומת השימוש הציני, אולי לא מדעת, שאלוני עושה בילדיה, כולל הבן שאינו מוכן לראות אותה.
יותר מכל היא הצטיירה בסרט הזה כאישיות נרקיסיסטית לעילא. זה קורה לפעמים לאנשים שהמנוע שלהם מוזן מאהבת הקהל והם רואים בה חזות הכל. כשחייהם מסתבכים, כשתהילתם חולפת, האשמת הקהל במצבם היא חלק מן המנגנון הנפשי שמאפשר להם להמשיך ולהתבונן במראה ולראות בה רק את מי שהיו פעם, כשהיו יפים וצעירים ואהובים עד מאד.
נוגע ללב? כן. בעיקר ברמת האירוניה הדרמטית, בעיקר בעובדה שאלוני אינה מסוגלת להתבונן נכוחה בחייה, והסרט הזה, שאמור היה לסייע לה בחלומות הקאמבק, לא יועיל במאום. זו דרכו של עולם, ובלונד מחומצן שהיה הלהיט של פעם התחלף עכשיו בסגידה לסגול תוכי. עצוב לגלות שאלוני היא היחידה שעדיין לא מבינה זאת. כשחוסר ההבנה הזה נפרש על פני שעה שלמה של טלויזיה, העצב הופך לשעמום.
"לשיר עד כלות", ערוץ 2, שלישי, 23:00
אלוני. מה את רוצה מאיתנו?
צילום: דלית שחם
מומלצים
