מת שמואל אלמוג, לשעבר מנכ"ל רשות השידור

פרופ' שמואל אלמוג, היסטוריון ועורך שכיהן כמנכ"ל רשות השידור בשנים 1969-1974, הלך לעולמו אתמול (ו') בלילה, מסיבוכים של דלקת ריאות. אלמוג, בן 82 במותו, הותיר אחריו אישה, שני ילדים ושלוש נכדות.

אלמוג נמנה עם הקריינים הראשונים של קול ישראל, ערך והגיש תוכניות והשתלב בחדשות כעורך בכיר ופרשן פוליטי. בשלב מסויים נטל חופשה מקול ישראל ושימש כשליח הסוכנות היהודית בדרום אפריקה. מאוחר יותר שב לרשות השידור ושימש כשליח קול ישראל באמריקה.

אלמוג היה המנכ"ל הראשון של רשות השידור שפיקח גם על שידורי הטלוויזיה, בנוסף לשידורי הרדיו. הוא מונה על ידי השר הממונה על ביצוע חוק רשות השידור דאז, ישראל גלילי. אלמוג זכור כמי שבנה את רשות השידור כגוף שידור ממלכתי אך עצמאי, שאינו מושפע מהלכי רוח פוליטיים.

"אני חסיד גדול של עצמאות פוליטית של רשות השידור, תוך הישענות על המוסדות המוסמכים שלה", הכריז בראיון ל"ידיעות אחרונות" ערב מינויו למנכ"ל. אמר וקיים. אלמוג היה זה שנאבק על שידור טלוויזיה בכל ימות השבוע, למרות התנגדות החוגים הדתיים שנתמכו על ידי הממשלה. יחד עם הוועד המנהל של רשות השידור הוא הוביל מהלך חוקתי נגד הממשלה, שבסופו העניק בית המשפט חותמת עצמאות לרשות השידור כרשות עצמאית, הרשאית לנהל את סדריה ללא התערבות ממשלתית וכי הממשלה חייבת להעניק גושפנקה להחלטות הוועד המנהל של רשות השידור. 

ב-1972 הורה אלמוג לנקדימון רוגל להכין קובץ הנחיות מקצועיות ואתיות שינחו את עובדי רשות השידור, מסמך הידוע כיום כ"מסמך נקדי". הוא פרש מתפקידו, לבקשתו, בסוף מרץ 1974.

אלמוג היה גם זה ששינה את שמו של הרדיו הממלכתי מ"קול ישראל" ל"שידורי ישראל" עד שמשה חובב, בהיותו מנהל הרדיו, החזיר את השם המקורי.

עיקר עיסוקו אחרי פרישתו מרשות השידור היה בעבודה אקדמית. אלמוג שימש כפרופסור לתולדות עם ישראל באוניברסיטה העברית, פרסם מספר ספרים על תולדות עם ישראל ובהם "יהדות זמננו", "ציונות והיסטוריה" ו"לאומיות, ציונות, אנטישמיות", ואף ערך ספרים של כותבים אחרים בתחום ההיסטוריה היהודית.

מרשות השידור נמסר: "רשות השידור מרכינה ראש עם פטירתו של שמואל אלמוג, מי שהיה המנכ"ל הראשון של רשות השידור אשר כללה את הרדיו והטלוויזיה ומשתתפת בצערה של המשפחה".

איש נערץ ואינטלקטואל

חיים יבין, שפרש לאחרונה מרשות השידור לאחר 40 שנה, אמר הערב: "זו פשוט

מכה. היינו ידידים טובים וקרובים. הוא למעשה יצר את הרשות. הוא היה בעיני איש נערץ, אינטלקטואל משכמו ומעלה, ויחד עם זאת ידע תמיד להגדיר נכון את המגבלות של הטלוויזיה והרדיו. הוא היה גם היסטוריון בעל שיעור קומה, קראתי בשקיקה ובעניין אדיר את הספר האחרון שלו.

"היכרתי אותו כשהיה כתב בארה"ב, ובאופן אינטנסיבי יותר כשערך את יומני משפט אייכמן וכתב שם טור יומי עם היבטים והעמקה היסטורית. הרי הוא ידע הכי יפה את כל היסטוריית העם בשנים האחרונות. בפרשה של 'מן היסוד' הוא לא היסס לצאת כנגד בן גוריון. הוא היה אדם ישר דרך, והוא ראה נכוחה שהטלוויזיה תצעד בדרכי אחיותיה בארה"ב, המסחריות, ותעסוק במוזיקה ובבידור אבל לא ביותר מזה. היה לו הומור מר ומחודד, אבל מלא אנושיות. בשבילי זו אבידה של חבר ומנהל ושל כל מה שטוב בשידור נקי, חסר פניות ואמיץ לב".