הגמוניית אגמון

משפט מפתח: "לא לאבד את הייאוש, את התקווה כבר אבדנו" 

יעקב אגמון הוא איש של סתירות - קסם אישי מדבק מול כוחניות מרתיעה. יצירתיות אינסופית מול אידיאות פיקס עקשניות עד כדי ילדותיות. פשטות חברמנית מלאת חן מול מניפולטיביות מעוררת אנטגוניזם. סוג של בולדוזר, אגמון, לטוב ולרע.

האיש הזה, שהזיז הרים והניח יסודות לאינספור מפעלי תרבות ישראלית אדירים, נתפש אצל רבים כדורסני. לאורך השנים הצליח לצבור כמות שווה של מעריצים ויריבים, אוהבים ושונאים. אף אחד לא נשאר אליו אדיש. הוא אומר מה שהוא חושב בַּפּנים. הוא שם קצוץ על מוסכמות ולא הוא מהסוג שייתן למישהו להכתיב לו את סדר היום.  

עם גילה אלמגור. "זה סיפור אהבה" (צילום: ענת מוסברג) 

הרוך, שמור אצלו למשפחה. התשוקה היא המנוע שלו ולמנוע הזה יש הרבה כוחות סוס. "כשאתה דוחף לגיל שמונים, אפשר כבר לשפוט אותך לא על פי דעותיך, אלא על מעשיך", הוא אומר. ויש מעשים. אין כמעט צומת בחיי הבמה הישראלית שאגמון לא היה חלק ממנה.

אגמון הוא זה שעמד בראש חגיגות העשור למדינת ישראל. הוא שיזם והפיק את במות הבידור. הוא שניהל את תיאטרון הקאמרי של תל אביב, ייסד וניהל את תיאטרון בימות, ניהל את המועדון הסטירי ומועדון התיאטרון, הפיק את תחרות ארתור רובינשטיין הראשונה, הקים וניהל את תיאטרון בית ליסין, יזם והפיק את חג הכלייזמרים בצפת, ייסד את פסטיבל התיאטרונטו להצגות יחיד ואת פסטיבל עכו לתיאטרון אחר ועמד בראש התיאטרון הלאומי הבימה במשך עשור שנים. זה עוד לפני שהזכרנו את הפקות סרטים, תכניות תרבות ותקליטים, הנחיית תכניות תרבות בטלוויזיה ושידור התכנית "שאלות אישיות" בגלי צה"ל שסוגרת אוטוטו ארבעה עשורים.  

גם בימות הבידור זה הוא (צילום: הנס פין, לע"ם)

כל מה שעשה, עשה עם כל הלב. בכל פרשת דרכים, השאיר חלק מעצמו. בדרכים לא מעטות הותיר שרפות אבל גם לא מעט פרחים. "ההובי שלי הוא המקצוע שלי וכן, אני נהנה גם מהצגות רעות", הוא אומר, "אני לא אוסף בולים, אני לא עודר בגינה, אני יכול להתפעל מהפרחים אבל לא צריך להסחף. אני מראיין ברדיו כבר 40 שנה בלי הפסקה וכשאני נוסע לחו"ל, אני משאיר רזרבה כדי שלא יתפסו לי את הכסא. אני הרי מכיר את החברים".

שגרה משעממת אותו. קונצנזוס זו המילה הכי שנואה עליו ומה שמרגש אותו זה להשתחרר מהתובנה הצודקת ולהגיע למקום שבו הוא מאבד שליטה ונסחף. "ההיסחפות בשבילי היא המקום שבו אני יודע שאני מרגיש", הוא אומר. זה קורה לעתים רחוקות.

גם צמד המילים "לא מוסרי" עושה לו לזוז באי נחת בכסא המהגוני הכבד שבלשכתו. "הקודים המוסריים משתנים כל הזמן כמעט בכל התחומים", הוא אומר, "לא מוסרי כמו קונצנזוס הן מילים לא אובייקטיביות". אלוהים מבחינתו הוא בעיה. בני אדם הם המצאה מעניינת. ולמרות שהוא אינו חובב נוסטלגיה, יש בו געגוע לדרך שעבר.

כשהוא מדבר על גילה אלמגור, אשתו וחברתו הטובה ביותר מזה 44 שנה, הוא מסמיק כמו ילד, מחייך חיוך שממתיק סוד ומתכנס בעצמו. "זה סיפור אהבה", הוא אומר ואין צורך ביותר מזה. לא מעט סערות ידע. אך זו שממנה עדיין לא התאושש היתה חקירת משטרה בגין תלונה של עובדת בתיאטרון הבימה על הטרדה מינית שהסתיימה בסגירת התיק מחוסר ראיות. "אין לי הרבה חשבונות פתוחים", הוא אומר. יש לא מעט שחושבים אחרת.

על גבולות הוא אומר: "זה מה שהכי חסר לנו. אנחנו לא שמים לא גבול ולא מחסום

 לשום דבר. חוסר הגבולות הפיזיים מתבטא בכל אורח החיים בישראל. אין כמעט תחום שבו אנחנו לא עוברים את הגבול בקיצוניות". הוא אוהב לשתות. אוהב לצחוק. לא שוכח כישלונות. על תסכולים הוא מצהיר כי "התסכול הוא לגמרי פרטי. אני לא מעוניין לחשוף אותו כיוון שאמרות ותגובות ורבאליות, הן הנשק הפרטי שלך ועל ידי כך שמזהים באיזה נשק אתה משתמש, יודעים מי אתה. אני לא בטוח שאני רוצה שידעו".

המשך יפורסם בשבוע הבא

• צפו באסוציאציות נוספות עם קלוד ללוש, יורם קניוק, לוק בסון, זובין מהטה אתגר קרת, ואחרים