שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    אמא חבקיני חזק
    יגאל סרנה יצא למסע בניסיון למצוא את זהותה האמיתית של אימו וחזר עם "יד ענוגה". הספר אמנם נוגע ללב אבל כשסופר יוצא לדרך עם השאלה "מהיכן באתי" כדאי שתהיה לו תשובה אמיצה

    הדימוי העולה לראש בקריאת "יד ענוגה" של יגאל סרנה, הוא של שרטט מפות – סרנה נועץ ראשי סיכות, מותח קוים זהירים ביניהם, ומנסה למצוא תבנית, או כל דבר שיעזור לו להבין משהו מהיבשת העלומה, הלא צפויה, שהיא אמו.

     

    סרנה מבקש לדובב את אמו על החיים שהיו לה לפני שנולד, לפני שנישאה לאביו; הוא מגלה את נישואיה הראשונים, את אחיו שנפטר בהיותו בן יום בלבד, את מסכת הנטישות של אמו. סרנה מספר על בן דודה של אמו, שכשהגיע לסטטן איילנד, שלח את התפילין בדואר בחזרה לאביו בפולין, ולא חדל מלהתייסר כל חייו כשלא הגיע מכתב בחזרה, מפני שלא נשאר מי שיענה.

     

    אנקדוטה קורעת לב זו היא מפתח להבנתו של דור שלם; גם אמו המציאה את עצמה מחדש בכל צומת דרכים, משילה עור ישן – לא מתוך חדווה, אלא מהרצון לשרוד.

     

    סרנה מנסה להתחקות אחר גלגוליה: הרומן "יד ענוגה" מגולל את סיפורה של "יולה" של המנדט הבריטי, היא "יוכבד" בתעודת הזהות, היא "יוכבל" בפי אביה החרדי שנספה עם כל היתר בשואה, והיא "אמא" לסופר. בין כל הזהויות המטולאות האלו, מנסה סרנה לתפור אישה אחת, הסבר אחד. לקראת סוף הרומן נראה שנכנע; לא התייאש, אלא נכנע אל מול ההבנה שאין הסבר, ובטח לא יחידי.

     

    "תמיד היינו בית של סודות. אפילו אותה מחלה קשה ראשונה של אמי, בילדותי, כשנעלמה פתאום, נשמרה בסוד. דברים שלא מדברים עליהם. נדמה לי כי מתוך תחושת ההסתרה הפכתי עם השנים לחוקר ובלש, צייד זיכרון התר בחיי זרים אחרי סודות ילדותו הוא". (עמ' 72)

     

    לאט, בזהירות, אוסף סרנה עדויות, ומבודד אותן – "לא היו לה חברות. נדמה שבעצם לא נזקקה", הוא אומר עליה בעמוד14, ומוסיף על זה בעמ' 19 "היא חיכתה לבית האבות והלכה לשם, בבת אחת" - את המשפטים הללו, הארוגים בטקסט ומהווים חלק ממשפט שלם, או פסקה ארוכה אחת, שולף הבן, צייד הזיכרון ומפריד אותם ברווחים עבים מן השאר; כמו שמסמנים בטוש זוהר משפט חשוב לקראת מבחן או דיון בית משפט.

     

    הוא מסמן אותם בשבילנו, מסמן אותם בשבילו – מנסה לבנות "קווים לדמותה". יודע כמו שאנחנו יודעים שזהו ניסיון הנידון לכישלון ; אמא לא מפענחים, כל סופר שניסה לעשות זאת, חזר אולי עם ספר אבל בלי פתרון. הסדקים עבים יותר מן המימצאים, החורים השחורים שואבים בכוח יניקה חזק יותר מן החלקים הבהירים והנינוחים שמנדבים עצמם. ואולי זה לא שסופרים לא מצליחים, אלא אלו הילדים הנצחיים שבהם שלא יתפסו אף פעם מי היא אִמם.

     

    סרנה, כמו סופרים רבים לפניו, מעיד על עצמו שאת הסיפור הזה הוא סוחב שנים רבות; יודע תמיד שיום אחד יצטרך לכתוב אותו, ובינתיים כותב הרבה אחרים. הוא משתייך לסופרים הישראלים שמגיעים לגיל מסויים, ונראה שכבר נמאס להם להחזיק בידיהם את סיפור המשפחה, לרוב סיפורה של האם. עמוס עוז, אלון אלטרס, לאחרונה גם רונית מטלון – המאמץ להחזיק את היד קפוצה, ובינתיים לכתוב על דברים אחרים, פחות קרובים, פחות רדיואקטיביים, נעשה בלתי נסבל.

     

    "עתה אני אביה, אני בעלה, אני בנה, אני האפוטרופוס היחיד של חייה המתאבכים. אין איש מלבדי לצדה מאחורי הפרגוד. אחוזה בקרש הצלה, לא לצוף ולא לטבוע, היא שטה אל המקום שבו היא הכי רוצה להיות. אל הכלום. לא לחזור. רק להירדם בלי כאב. לא להתעורר. אם אשב לצדה ואחזיק את ידה, אפרד ממנה כפי שרצתה תמיד". (עמוד 168)

     

    לזכותו של יגאל סרנה ייאמר ש"יד ענוגה" הוא רומן מעודן, אינו מספסר בזהות האם,
    נוהג בה עדינות וכבוד. זהו ספר חשוף מאוד, אבל אינו חושפני; והוא אף פעם לא נותן את התחושה הלא נעימה שמשאירים הספרים מחוטטי הקרביים, שלוכדים את הקורא להיות משתתף אנוס במופע סאדו-מזוכיזם. מן העבר השני – "יד ענוגה" הוא רומן זהיר מאוד, האיפוק שלו עומד בעוכריו; נוגע ללב אבל לא מטלטל.

     

    השתיקה וההשתקה שמלווה את התרבות היהודו-ישראלית הם נושאים שדוברו בכל כך הרבה אופנים, והנסיון למצוא מילים שיבטלו אותם הוא נושא קבוע כל כך בספרות הישראלית, שאין לנו ברירה כקוראים אלא להפוך בררנים מתמיד; וכאשר סופר, כל סופר, שואל שוב את השאלה שכולנו שואלים – "מהיכן באתי" – כדאי שתהיה לו תשובה מצויינת, אמיצה ובוהקת בהיותה יוצאת דופן. אחרת הרומן נותר - כפי ש"יד ענוגה" הוא לפעמים - תהליך תראפויטי אישי שמהדהד בחלקיו גם כאב אוניברסאלי, אבל לא ממריא לכדי ספרות מופת.

     

    • "יד ענוגה", יגאל סרנה, כתר, 169 עמודים

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    7 לילות
    מומלצים