שתף קטע נבחר
אתם שיתפתם
    זירת הקניות
    כשהחיים אינם מובנים מאליהם
    לחיים בצל מלחמה וטרור יש מחיר נפשי אישי וחברתי כאחד. דיון פומבי, השוזר את האיום על הקיום ובמקביל מזהה ומכיר במחיר המלחמה והחשיפה הממושכת לטרור, הוא תנאי הכרחי לשינוי וליציאה ממצב של אטימות חברתית. על הסכנות והשינויים החברתיים החיוביים המתפתחים בקרב קהילות הנתונות במשך תקופה ממושכת תחת אש

    "צבע אדום, צבע אדום", נשמע קול נשי בכריזה. אני פותחת את הדלת, מאיצה בסטודנטיות לצאת למרחב המוגן, ואחר כך סוקרת אותן. לאחר שאני רואה שהכל בסדר, אני שואלת את עצמי מתי התושבים ישמיעו קול זעקה, מתי סוף סוף תישמע המחאה? לאחר דקה או שתיים חוזרים לשיגרה. בשקט. כאילו דבר לא קרה.

     

    כראש המחלקה לעבודה סוציאלית במכללה האקדמית ספיר אני עסוקה בין השאר בשאלה מהם התהליכים החברתיים המאפשרים השתקה, התעלמות, הכחשה והדחקה של קשיים ושל סבל אנושי? מה מאפשר לבני האדם לקבל את הדין, להשתיק את הכאב ולהימנע מפעולה?

     

    לאורך השנים ניתנו הסברים שונים לשאלה מדוע החברה הישראלית אינה פועלת בצורה נמרצת ליצירת שינוי. השתיקה אינה רק סימן ומסמן של אדישות או של אסקפיזם, אלא עשויה להיות ביטוי להיות החברה הישראלית חברה החשה איום מתמיד על קיומה. מאמר זה תומך בהסבר הגורס, כי העדר קול הזעקה והעדר פעילות המחאה הם ביטוי לתגובה הטראומטית של תושבי אזור הנגב המערבי לחיים במשך תקופה ממושכת בצל הירי הכבד של רקטות הקסאם.

     

    רקטות הקסאם נורות בכל שעות היממה, והן מכוונות אל מקומות המגורים ואל מקומות העבודה ומוסדות החינוך. רוב התושבים ממשיכים לחיות באזור, שכן אין להם מקום מגורים חלופי (חלופה כזאת, לאור העובדה כי מדובר במצב מתמשך, משמעותה עזיבת מקום המגורים).

     

    סוג זה של איום אינו זוכה לאהדת הציבור הרחב מאחר שנוצר הרושם שהקסאמים אינם גורמים להרג או לפגיעה ממשית, ומאחר שהם פוגעים רק בחלק מתושבי הארץ. יותר מכך, תחושות המצוקה המתעוררות בעקבות ירי הקסאם אינן באות לידי ביטוי בדרישה למענים פסיכו-סוציאליים ובמחאה חברתית, אלא בדרישה לחזרה לשגרת היום יום. פשטני מדי יהיה לומר כי העדר המחאה נעוץ בעוצמות הנמוכות של הפגיעה הפיזית באנשים.

     

    אירועים טראומטיים מתרחשים במפתיע ותוקפים את הערכים הבסיסיים של הפרט. בשל הימצאותם מחוץ לטווח האירועים הרגילים הם עלולים להוביל לאובדן מהיר של משאבי הפרט, ועקב כך עלולה להתפתח מצוקה נפשית. מחקרים שנערכו על אוכלוסיות מבוגרים ברחבי העולם שחיו תחת אלימות פוליטית מצאו שחשיפה לטרור גרמה לחרדה, דיכאון, פוביות, פחדים, תחושת ביטחון נמוכה ושימוש רב יותר בחומרי הרגעה כמו טבק, אלכוהול, סמים ותרופות.

     

    אנשים שחיו תקופה ממושכת תחת טרור מדווחים על מה שמכונה "סימפטומים פוסט-טראומטיים". כלומר, חוויה חוזרת של האירוע הטראומטי, הבאה לידי ביטוי בחדירה בלתי רצונית של תמונות, זיכרונות או מחשבות הקשורים לאירוע בחלומות ובמצבי ערות. כדי לשלוט במצוקה ובמתח שמעוררים הסימפטומים החודרניים, הפולשניים, אנשים מדווחים על תגובות הימנעות: הם בוחרים להימנע מגירויים המעוררים זיכרונות הקשורים לאירוע הטראומטי (כמו מחשבות, רגשות, שיחות, פעילויות, מקומות או אנשים).

     

    בנוסף חווים האנשים חרדה ועוררות יתר, הבאים לידי ביטוי בקושי לישון, בעצבנות, בקושי להתרכז, בדריכות יתר ובאי שקט.

     

    חוויה חוזרת של האירוע הטראומטי

    במחקר שערכתי בשנת 2005 עם רחל דקל מבית הספר לעבודה סוציאלית באוניברסיטת בר אילן, והשתתפו בו תושבים משדרות ומיישובי עוטף עזה, מצאנו כי כמעט כל המשיבים (כ-90 אחוז) חוו באופן ישיר פגיעות קסאם, ורבים מהם דיווחו על רמות גבוהות של לחץ ומצוקה.

     

    המצוקה באה לידי ביטוי ברמות גבוהות של סימפטומים מסוג של חודרנות, עוררות והימנעות. הסימפטומים כוללים הופעת תמונות ומחשבות חוזרות על האירוע, תחושה של הימצאות חוזרת במקום האירוע, לחץ ומתח נפשי, אי שקט נוכח רעשים וגירויים בלתי צפויים, דריכות רבה, מתח הנלווה למחשבה מתי זה יקרה שוב, ובמקביל - מאמץ רגשי ומחשבתי להימנע מלזכור ולשחזר את האירוע, ואף קושי לראות ולחזות את העתיד בכל תחומי החיים.

     

    משמעות התגובות האלה היא השקעת מאמצים רבים כדי להימנע מכל פעולה המזכירה את מצב האיום. מחאה, לעומת זאת, פירושה הודאה במצב והכרה ברגשות כמו כעס וחוסר אונים. יש לזכור כי מחאה מתבססת על אמונה כי יש מי שיקשיב. הפרת השתיקה זקוקה לתמיכה מאחרים, שאם לא כן הזעקה מתפוגגת והופכת לקול שקל להתעלם ממנו או להכחישו.

     

    לפיכך, העדר המחאה של תושבי שדרות ויישובי הנגב המערבי הוא גם ביטוי לאכזבה ממערכות התמיכה הקרובות והרחוקות - האישיות, אך במיוחד הממוסדות - שאינן מקיימות את הבטחתן לדאוג לביטחון התושבים. הדחקה זו של הרגשות הקשים היא תנאי הכרחי להמשך חיים של שגרה גם במחיר השתקת הקולות הדוחפים להשמיע כעס, תסכול, אימה ואכזבה.

     

    צמחיה פוסט-טראומטית

    אך אין זו התמונה כולה. מצטברות עדויות רבות המצביעות על כך שבמקביל להתפתחות המצוקה, מתלווים לאירועים הטראומטיים גם שינויים חיוביים כמו תחושת קירבה לאחרים, פתיחת אפשרויות חדשות, תחושת כוח אישית, שינויים רוחניים ותחושה חזקה יותר של הערכת החיים. שינויים חיוביים אלה, המכונים "צמיחה פוסט-טראומטית", נמצאו במגוון אוכלוסיות שעברו אירועים טראומטיים כמו מחלות קשות, אסונות טבע ומלחמות.

     

    ההנחה היא כי המאבק עם הקשיים מביא לפיתוח מיומנויות חדשות ולהכרה בכוחות האישיים. במהלך ההתמודדות מתפתחות מיומנויות הן בעולם החיצוני (כמו לימוד הביורוקרטיה והתמודדות עימה) והן בעולם הפנימי (ויסות וניהול רגשות).

     

    לאורך הזמן מתפתחת תחושת ביטחון ושליטה, ובעקבות ההצלחה להתמודד עם הקושי מתעוררת תחושה של גאווה, ואף צומחת האמונה כי יהיה ניתן להתמודד עם קשיים עתידיים. במקביל מתפתחת ההכרה בחשיבות היחסים עם אחרים. החשיפה לאירוע טראומטי מעוררת צורך לדון ולדבר על האירוע, ואצל חלק מהאנשים גוברת המוכנות לשתף אחרים ברגשותיהם, לבקש ולקבל עזרה.

     

    לבסוף נמצא שינוי בתפישה הפילוסופית של החיים – הערכת הקיים, שינוי סדרי עדיפות, הנאה גדולה יותר בחיים, אי לקיחת החיים כמובנים מאליהם וניסיון למצותם.

     

    ואכן, כשליש מהמשתתפים במחקר דיווחו על שינויים חיוביים כתוצאה מהמתח הביטחוני. שינויים אלה כללו שינויים בתפישת העצמי, בתחום היחסים עם האחר ובתחום תפישת החיים. כשליש מהמשתתפים דיווחו על עלייה בתחושת החוסן הפנימית ועל עלייה בתחושת ערך החיים ומשמעותם, ורבים דיווחו על שינויים חיוביים ביחסיהם עם האחרים. אחד הביטויים לכך הוא תחושת השייכות הגבוהה שרבים מהמשתתפים מייחסים למקום מגוריהם. מצב זה אופייני לבני אדם המתגוררים באזורי אלימות ונדרשים להעזר זה בזה כדי להתמודד, במיוחד אם אחרים, כולל בני משפחה וחברים, מדירים את רגליהם מאזורי הסכנה.

     

    ממצא דומה, ולכאורה מפתיע, נמצא ביחס לתחושת השייכות למדינה. בניגוד לסברה השכיחה, כי רוב תושבי שדרות וסביבתה חיים בתחושה של "שכחו אותנו" או של "אנחנו פריפריה מרוחקת", רבים מהמשתתפים בסקר ביטאו תחושות חיוביות גבוהות כלפי המדינה. חשוב לציין כי תושבים שמרגישים יותר הזדהות עם המדינה ושייכות לה, מדווחים על פחות מצוקה פוסט-טראומטית.

     

    התחושה כי אני חי במקום טוב, בין אם היא נובעת ממציאות של "אין לי לאן ללכת" ובין אם היא ביטוי לאידיאולוגיה של אהבת הארץ, היא מרכיב של חוסן ועמידות. תחושות אלה מעידות על חוסנן של הקהילות, אך גם על השקעת מירב המאמצים בהישרדות ובהתמודדות עם האיום הממשי. ה"בחירה" של הנשאלים מצביעה על קיומן של הגנות המחזקות את האופטימיות ועל צמיחה פוסט-טראומטית, שאם לא כן צריך היה לקום ולעזוב את הקיבוץ המופגז ואת המדינה הלא בטוחה - ולא פחות קשה מכך, צריך היה לדון במשמעות של החיים המתמשכים מתוך בחירה בצל האיום על הקיום.

     

    תגובת החברה הישראלית

    תפקידן של ההישארות במקום ושל יצירת תחושת השייכות ליישוב ולמדינה הוא להשתיק את החרדה ולצמצם את המגע עם תחושות הנטישה והעדר התמיכה. פרדוקס זה משרת את האוכלוסייה בהתמודדותה עם הסכנה. כדי לדבר ולפעול נגד המצב הנוכחי יש הכרח להשתיק את הקולות התומכים בהישארות במקום - דבר הנתפש כ"בלתי נסבל" לאור המציאות הקשה.

     

    לאור האמור לעיל ניתן להבין כי להעדר קול המחאה באזור עוטף עזה יש תפקיד הישרדותי והסתגלותי. לכן אין לצפות כי מאוכלוסייה זו - הנאלצת להתמודד גם עם בעיות שגרתיות הנובעות מהשינויים במעמד ובמבנה הקיבוץ, משינויים כלכליים וכו' - לפעול גם למען שינוי מצב הביטחון. את האנרגיות צריכים התושבים לשמור לטובת ההתמודדות עם האיום הישיר.

     

    לכן יש מקום ולבחון מהי תגובתה של החברה הישראלית להימצאותו של אזור שלם בפריפריה תחת אש בשבע השנים האחרונות.

     

    המושג "חברה טראומטית" מתייחס למושגים הקושרים בין הפסיכולוגיה של הפרט והסוציולוגיה של החברה ובוחנים את אופני ההתמודדות ומנגנוני ההגנה שהחברה משתמשת בהם.

     

    מקובל לומר כי חברה טראומטית מאמצת אירוע טראומטי כסמל וכמיתוס לשם יצירת לאומיותה. אירועי טראומה לאומית מחזקים את לכידות החברה, לכידות הנדרשת כדי לשרוד במצבי לחץ ואיום פנימיים וחיצוניים ולשמור על הקיום. אל מול איום טראומטי החברה הטראומטית מגיבה ברגרסיה, כלומר בשימוש יתר בפיצול ובייחוס תכונות של אויב ל"אחר" באשר הוא, במקביל להיזכרות באירועי טראומה מהעבר המשותף. תהליך זה תואם את הצורך הבלתי פוסק להיות כל העת "על המשמר", במצב של עוררות וחודרנות, ולהאמין כי המלחמה הבאה או השואה הבאה נמצאות בפתח כל הזמן. מנגנוני הגנה אלה מונעים מהחברה לעבור תהליכי אבל הנדרשים כדי לעבד את הטראומה, ולא פחות חשוב - לעבד את משמעות החיים בצל אירועי מלחמה וטרור ממושכים.

     

    בנוסף לכל אלה, הספרות מצביעה על כך שחברות טראומטיות נוטות להכחשה והדחקה, הכוללות הכחשה של הטראומה. דבר זה עלול להגביר או להאריך את המלחמה, משום שלא אחת מוכחש מחירה.

     

    במקביל, חברות אלה מפתחות מחשבה אידיאולוגית המצמצמת את יכולת החקירה והעיבוד של האירועים הטראומטיים ומקבעת את החברה במצב הנוכחי. ואכן, מקובל לומר כי בחברה הישראלית מנגנון ההדחקה משומן היטב, וזאת לנוכח הסכנות המוחשיות שארבו ואורבות לכולנו.

     

    הבעיה היא שההדחקה אינה משקפת רק את הפרט באופן אינדיווידואלי, אלא משתקפת גם בלא-מודע החברתי. כלומר, קיימת הדחקה חברתית מול תופעות שיש בכוחן להרוס את המבנה החברתי. מדובר בחרשות ובעיוורון, או בשפה מקצועית - בהרחקה ובהכחשה מובנית וממוסדת.

     

    אלה נובעים מכך שהאיומים ממושכים, ויש בכוחם לערער את תחושות הביטחון והשקט הנפשי.

    כנגד הצפה רגשית הנלווית לידיעה כי החברה חווה שוב אירועים טראומטיים ניתן להבחין בדפוס תגובה חברתי לטראומה מסוג של הימנעות, שמשמעותו הסתגרות הפרט בתוך קפסולה כהגנה מפני העולם החיצוני.

     

    האינקפסולציה מבודדת את הפרט מהכלל, מפרקת את הסולידריות החברתית ואת המבנה החברתי, ומגבירה אטימות לכאב, לקושי ולסבל. אין מדובר אך ורק בהימנעות מקריאת עיתונים ומהקשבה למהדורת החדשות, אלא בניסיון להימנע מלקלוט גורמי איום וסכנות. כך אפשר להמשיך לחיות בתל אביב ובירושלים "בלי לדעת" שמתרחשת מלחמה בעוטף עזה ובשדרות ולהמשיך להתעלם מן הקיים והנוכח. אך גם בעוטף עזה ובשדרות, ככל שחולף הזמן מתרגלים לסכנה, והיא הופכת לנורמה שעלולה לצמצם את היכולת האוטומטית הטבעית להגיב לסכנה ולהתגונן מפניה.

     

    לחיים בצל מלחמה וטרור יש מחיר נפשי אישי וחברתי כאחד. דיון פומבי, השוזר את האיום על הקיום ובמקביל מזהה ומכיר במחיר המלחמה והחשיפה הממושכת לטרור, הוא תנאי הכרחי להיווצרות של שינוי וליציאה ממצב של אטימות חברתית.

     

    רק כאשר תצליח החברה הישראלית להיפרד מתפישות לא ריאליות ביחס לעצמה, לכוחה ולעתידה, היא תתחיל להתמודד עם מחיר החיים שגבו המלחמות והמאבקים ותכיר בעובדה שה"אחר" הוא למעשה גם ה"שכן". תהליכים אלה יאפשרו הקשבה למצוקות התושבים העומדים יום יום למעלה משבע שנים נוכח איום מתמשך, ראייתם כחלק אינטגרלי של החברה הישראלית, וכתוצאה מכך יצירת עתיד מציאותי שיאפשר תקווה והשלמה עם היותנו חברה הטרוגנית, חברה "ככל העמים".

     

    ד"ר אורית נוטמן-שוורץ היא ראש המחלקה לעבודה סוציאלית במכללה האקדמית ספיר. המאמר פורסם ב"ארץ אחרת", גיליון 42 

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    נפילת קסאם. מחיר חברתי
    צילום: זאב טרכטמן
    המאמר פורסם במגזין "ארץ אחרת"
    מומלצים