נא להדליק פלאפונים

מאות אלפי אופנוענים, גברים קשוחים, מקועקעים, בבגדי עור, חצו את אירופה כדי לצפות בתערוכה שהוצגה במוזיאון הגוגנהיים בבילבאו שבספרד. כמה חודשים קודם לכן שרפו את כבישי ארה"ב אופנוענים מכל יבשת אמריקה במטרה לראות את אותה תערוכה בניו יורק: "אמנות האפנוע" תערוכת ענק שמומנה על ידי BMW וסקרה את ההיסטוריה של האופנוע מ-1868. 

מי שהגה את התערוכה היה תומס קרנס שבשבועות האחרונים עזב את משרתו כמנהל מוזיאון הגוגנהיים. בעשרים שנות כהונתו היה קרנס אחד השחקנים הראשיים במהפכה המתחוללת בעולם האמנות. ביוזמתו פתח מוזיאון הגוגנהיים הניו יורקי סניפים בכל רחבי העולם ויזם תערוכות ענק שמומנו ופרסמו באופן ישיר ועקיף על ידי גופים כלכליים.

עבודה של אלדד רפאלי מתוך תערוכת נוקיה 

המהפכה הגיעה גם אלינו. השבוע נפתחה במוזיאון לאמנות ישראלית רמת גן תערוכת "מובייל מולטי ארט" שמומנה כולה על ידי יצרנית הטלפונים הנידים נוקיה. "פנו אלינו מחברת נוקיה והציעו פרוייקט" מספר מאיר אהרונסון, המנהל האמנותי והאוצר של מוזיאון רמת גן.

אהרונסון לא היסס לרגע וחטף את ההצעה. 15 טלפונים משוכללים הועברו למוזיאון. "נתתי את המכשירים לאמנים מובילים וביקשתי מהם לצלם אמנות בפלאפונים שלהם. התערוכה ממומנת על ידי חברת נוקיה ומקדמת את המוצר שלה באופן ישיר ועקיף. אנחנו שולטים בתכנים, אין לי שום בעיה עם זה", הוא אומר.

נזק או תועלת

לאהרונסון אולי אין בעיה עם זה, אך סוג זה של תערוכות מעורר סערה בעולם האמנות. נעמי אביב, אוצרת עצמאית לאמנות עכשיות אומרת, "המוזיאונים סיימו את תפקידם ההיסטורי כמשמרי ומתווכי התרבות הגבוהה. התערוכות הללו משחיתות את טעם הקהל וגורמות יותר נזק לאמנות מאשר תועלת. מדובר בארוע בידורי, לא תרבותי. יש פילים בשדרות רוטשילד בתל אביב ונוקיה במוזיאון רמת גן ואין שום הבדל ביניהם. אין ערך אמנותי לתערוכות אלו. האמנות לא תרוויח מתערוכה כזאת. האמנים אולי ירוויחו פלאפונים משוכללים בתמורה אבל זה כמו לחלק חרוזים לאינדיאנים".

אהרונסון אומר שמדובר בתפיסה שונה. תפיסה שטופחה אצלו ואצל קרנס כאשר למדו השניים, לדבריו, בסטייט יוניברסיטי ניו יורק. "יתכן", אומר מאיר, "שהושפענו מאותם מרצים. יש כאלו שחושבים שמוזיאון זה מקדש. אני שייך לאלו שחושבים שמוזיאון חייב להיות מחובר לחיים היומיומיים. ניהול מוסד ללא כוונות רווח לא אומר בהכרח שזה צריך להיות מוסד מפסיד, כושל או עני. זה צריך להיות מוסד שיודע איך לכלכל את מעשיו".

תזרים מזומנים

אבל המטריה הרעיונית תחתיה עומדים אהרונסון וחברו לספסל הלימודים – קרנס, ספגה קיטונות של זעם אפילו בניו יורק. היו מי שאמרו שלבחירות של קרנס בתערוכות יש, לכאורה, קשר לצורך הדחוף של הגוגנהיים במזומנים. הגוגנהיים הציג תערוכת ענק על האצטקים שנדדה בעולם ומשכה אליה המונים.

המבקרים לא הצליחו להבין מהו ערכה האמנותי של התערוכה; אבל העלו השערה, שאולי, בחירת הנושא התמוהה קשורה לעובדה שהתערוכה נתמכה על ידי גדולי התורמים במקסיקו ולמשא ומתן שניהל קרנס לפתיחת סניף גוגנהיים בגוודלחרה, בדיוק באותה תקופה.

והיתה גם התערוכה של ג'ורג'יו ארמני שעוררה את זעמם של המבקרים. התערוכה משכה אליה המונים שבשביל רובם מיכאלאנג'לו הוא צב נינג'ה. ההמונים מלאו את חללי המוזיאון כשהם מתפעלים מהיצירות של מעצב האופנה ארמני. גם אם יצירות אופנה של גדולי מעצבי האופנה ראויים להיקרא אמנות, הבעיה היתה שהתערוכה מומנה על ידי מגזין האופנה In Style, וג'ורג'יו ארמני תרם לגוגנהיים סכום פעוט של 7 מיליון דולר.

"תחשבו על מוזיאון כמו על חברת הפקות של סרטים" אמר קרנס בראיון והסביר כי לשיטתו המוזיאון בסך הכל מחפש דרכים להפיק קו פרודוקציות עם משקיעים מרחבי העולם.

משקיעים וקו פרודוקציות נשמעים יפה בעולם הקולנוע אבל בגלקסיה האמנותית עדיין מתקשים לעכל את הבשורה. "מי שמנהל היום את המוזיאונים אלו אנשי עסקים", אומרת נעמי אביב, "זה הופך את שוק האמנות למאוד ציני ובעיקר לא נקי. אין שום תערוכה שמוצגת כי היא שווה את התצוגה אלא כי יש לה תקציב. היום כל אחד יכול להשיג תערוכה אם הוא מגיע עם הרבה כסף".

אהרונסון דוחה את הרעיון שתערוכות נעשות אך ורק משיקולים כלכליים. אמנם גם לשיטתו תערוכת האופנועים כמו זו של הטלפונים הניידים היא תערוכה פופוליסטית ומסחרית, אולם לדבריו העיסוק בשניהם הוא חלק מהחיים ולכן רלוונטי למוזיאון".

"העניין הוא לא האם ראוי או לא ראוי להציג אופנוע", אומר יונה פישר, שהיה האוצר לאמנות ישראלית במוזיאון ישראל מיום הקמתו, זכה בפרס ישראל על תרומתו לאמנות הישראלית והיום אוצר מוזיאון אשדוד.

"היום", אומר פישר, "ברור שכשמדובר בפרסום תמיד תמצא הדרך להפוך מה שיכול היה להראות תמוה ללגיטימי. תמיד תמצא הדרך איך לעשות פרסומת ולהגיד – זה לא פרסומת. יש בזה מידה לא קטנה של התחסדות"

שלוחות תרבותיות

לדברי פישר אפילו מוזיאון כמו הלובר נדרש לעשות מאמצים גדולים יותר מבעבר כדי להצדיק את עצמו, על אחת כמה וכמה מוזיאונים אחרים. אחת מהדרכים היא הקמת שלוחות של המוזיאון ברחבי העולם. בילבאו היתה עיירת נמל ישנונית עד אשר נפתח בה מוזיאון הגוגנהיים. המוזיאון, ששוכן במבנה האוונגרדי עתיר הטיטניום שבנה פרנק גרי, הפך את בילבאו לאתר תיירות בינלאומי. מאז אין כמעט עיר נכשלת בעולם שלא חולמת שיבואו מהגוגנהיים ויצילו אותה. אפילו מצפה רמון שלנו עשתה בזמנו מאמצים למצוא חן בעיני החברים מהגוגנהיים.

קרנס, מנהל הגוגנהיים, פיזר את שמו הטוב של המוזיאון לא רק לספרדים. הוא פתח סניפים בלאס ווגאס, ברלין, ונציה ואבו דאבי. באבו דאבי, שמקווה גם היא להפוך למרכז תרבותי, תוצג תרבות קצת שונה ממה שהיה מוכר לנו עד היום כי כחלק מהעסקה הוסכם שבמוזיאון לא יוצגו יצירות שיגרמו אי נחת ליושבי המקום. או במילים אחרות לא יהיו בחורות ערומות וגם ישו עם הצלב שלו יצטרך להשאר ביבשת אחרת. דהיינו יצירות משל רנואר, פיקאסו ועוד כמה וכמה חברים יקרים לא יוצגו שם. "מטרתנו היא לא להתעמת או להתנצח, אלא לעסוק בחילוף תרבויות", ענה קרנס בשאלות לעיתונאים בענין זה.

עבודה של שי בן אפרים מתוך תערוכת נוקיה

אויב מבית

לאורך כל הדרך היה לקרנס מתנגד אחד בשם פיטר לואיס. לואיס התנגד לתוכניותיו של קרנס להפוך את הגוגנהיים למותג בינלאומי. עד לקרע בין השניים ב- 2005 בעקבותיו עזב לואיס את מקומו כיו"ר מועצת המנהלים של הגוגנהיים. המאבק בין השניים הגיע לשיאו כשלואיס אמר שקרנס הפך את מה שהיה מוזיאון רגיש למוסד נבזי. הוא האשים את קרנס ששבר את האמון באמנות, והפשיט את המוזיאון מהמוניטין שרכש לו במשך דורות על ידי אמנים ואוצרים.

נעמי אביב מאשימה את אהרונסון, ממוזיאון רמת גן, האשמות דומות. "למוזיאון רמת גן היה פוטנציאל ומומנטום אבל הוא נשבה בטיפולו הוולגרי של אהרונסון שהגיע הזמן שיפנה את מקומו", היא אומרת.

"התגובה של נעמי אביב מאוד מובנת לי", אומר אהרונסון, "לאחר שדחיתי את פניותיה לאצור תערוכות במוזיאון ואמרתי לה שכל עוד אני אהיה במוזיאון היא לא תאצור תערוכות שם, ולכן אני יכול להבין גם את ההגדרה כוולגרי וגם את שאיפתה ותקוותה שאעזוב את המקום".

אביב לא נשארת חייבת: "אין לי כל שאיפות לאצור תערוכות בחלל, נפלא אמנם, אבל שמבחינה אמנותית נתפס כבר כבר מינן בזכותו של אהרונסון".

אמנם אהרונסון לא מראה סימני תזוזה אולם קרנס הפסיד באופן זמני במאבק ועזב כאמור

לאחרונה את תפקידו בגוגנהים. אבל ההשפעה הגדולה שלו ברורה: רוב המוזיאונים החשובים בעולם למדו בשקדנות את תורתו של קרנס. הלובר, המוזיאון הלאומי הצרפתי פותח סניף באבו דאבי, וקיבל בנוסף תרומה מביליונר סעודי כדי לפתוח אגף מיוחד לאמנות איסלמית. רק השבוע פורסם שזהה חדד, הארכיטקטית הנודעת תתכנן את הגוגנהיים הרמיטאז' שיפתח בליטא.

קשה שלא לפנטז על סניף של הלובר בתל אביב אולם יונה פישר חושב שהסיכוי שהגוגנהיים או איזשהו מוזיאון אחר יפתחו סניף בישראל קטן. אבל דווקא מהמוזיאון לאמנות ישראלית ברמת גן יוצאת בשורה היונקת היישר מבית מדרשו של קרנס – "אנחנו כבר מזמן", מספר אהרונסון, "הצענו לפתוח סניף של המוזיאון שלנו בשדרות." אהרונסון עדיין מחכה שמישהו שם ירים את הכפפה.

ובעוד נדמה שהכל עוסקים בקידום תערוכות ענק ובמגמות התרחבות עסקה נעמי אביב במה שהיא מאמינה. היא ליקטה חמרים וכתבה הקדמה ל"הכד מטנסי", בהוצאת עם עובד, שמאגד מאמרים על אמנים ואמנות שכתב מאיר אגסי. "מאיר אגסי עסק כל חייו בערכים הגבוהיים שהתרבות האנושית מייצרת. הוא היה אדם ואמן שלא רצה ולא היה מסוגל לשתף פעולה עם השיטה", אומרת אביב.