מרגלים מבית

"אתם בטוחים שאתם רוצים לעשות את זה?"

לפעמים אתה רץ מעבר לצוק. כמו בסרטים המצוירים, שבהם הארנב שועט בכל הכוח וממשיך לרוץ אף על פי שכבר עבר את קצה הצוק, ואז הוא מביט למטה ויודע שיצלול אל התהום ואין שום דבר שיוכל לעשות כדי למנוע את זה.

אבל לפעמים, אולי ברוב הפעמים, זה לא ברור עד כדי כך. יש חושך ואתה מתקרב אל קצה הצוק אבל מתקדם באטיות, לא בטוח לאיזה כיוון לפנות. צעדיך זהירים ובכל זאת עיוורים בלילה. אתה לא יודע עד כמה התקרבת אל הקצה, איך האדמה הרכה תוכל להישמט מתחת לרגליך, איך תוכל למעוד קלות ופתאום להישאב אל תוך החשכה.

ברגע הזה ידע מייק שהוא וטיה הגיעו אל הקצה – הרגע שבו המתקין הצעיר והזרוק, עם השיער שנראה כמו מאורת עכברים, הזרועות נטולות השרירים ומרובות הקעקועים והציפורניים הארוכות והמלוכלכות, הביט לאחור לעברם ושאל את השאלה הארורה בקול מבשר רעות שלא התאים לגילו הצעיר.

אתם בטוחים שאתם רוצים לעשות את זה...?

אף אחד מהם לא היה שייך לחדר הזה. בטח, מייק וטיה ביי (כמו ב"ביי-ביי") היו בבית שלהם – קוטג' מפואר שנראה כמו כל האחרים בפרבר גלן רוק. אבל החדר הזה הפך לשטח אויב עבורם, אסור בתכלית האיסור. מייק הבחין שלמרבה ההפתעה יש שם עדיין לא מעט שרידים מן העבר.

גביעי ההוקי לא פונו אמנם מהשטח, אבל בניגוד לימים שבהם השתלטו על החדר, הם נראו עכשיו שחוחים ושכוחים אי שם בקצה המדף. הפוסטרים של כוכבי ההוקי, ג'רומיר ג'אגר וכריס דרורי, היו תלויים עדיין על הקיר. אבל הם דהו בגלל חשיפה לשמש או סתם הזנחה.

מייק הפליג בזיכרונות. הוא נזכר איך אדם בנו היה קורא את הספרים מסדרת צמרמורת ואת ספרו של מייק לופיקה על ספורטאים-ילדים, שגוברים על קשיים ומכשולים אינסופיים. הוא היה לומד את מדור הספורט בעיתון כמו שתלמיד ישיבה מתעמק בגמרא, ובמיוחד את טבלאות ההוקי. כשהלכו לאצטדיון מדיסון סקוור גרדן, אדם התעקש שיחכו ליד יציאת השחקנים ברחוב 32 ליד השדרה השמינית כדי שיוכל לקבל חתימות.

הכול נעלם – אם לא מהחדר הזה, אז מחיי בנם. אדם נגמל מהדברים האלה. זה נורמלי. הוא כבר לא ילד ולמען האמת גם לא נער, והוא מתקדם בצעדי ענק – מהר מדי וחזק מדי – אל הבגרות. אבל החדר שלו מסרב להתקדם בעקבותיו. מייק שאל את עצמו אם זה קשר מיוחד לעבר, אם אדם עדיין מוצא נחמה בילדות. אולי משהו באדם עדיין נכסף לחזור אל הימים שבהם רצה להיות רופא, כמו אביו היקר, כשמייק היה הגיבור של בנו.משאלות לב חסרות כיסוי, מן הסתם.

המתקין הזרוק – מייק לא זכר את שמו, ברט או משהו כזה – חזר על השאלה: "אתם בטוחים?"

טיה שילבה את זרועותיה. פניה היו נוקשים ולא הסגירו דבר. היא נראתה למייק מבוגרת יותר, אבל לא פחות יפה. לא היה שום היסוס בקולה, רק שמץ של כעס.

"כן, אנחנו בטוחים".

מייק לא אמר מילה.

החדר של בנם היה חשוך למדי ורק מנורת השולחן הארוכה דלקה. הם דיברו בלחש, אם כי לא היה שום סיכוי שמישהו ישמע או יראה אותם. ג'יל, בתם בת האחת-עשרה, היתה בבית הספר. אדם, בנם בן השש-עשרה, היה בטיול כיתה שכלל לינה מחוץ לבית. הוא לא רצה להצטרף לטיול, כמובן – דברים כאלה היו עכשיו "דפוקים" מדי בשבילו – אבל היציאה היתה חובה וגם העצלנים שבחבריו יהיו שם, כך שכולם יוכלו לקטר ביחד על כמה זה דפוק.

"אתם מבינים איך זה עובד, נכון?"

טיה הנהנה בראשה לחיוב, בהתאמה מוחלטת למייק שנענע בראשו לשלילה.

"התוכנה הזאת תתעד כל תנועת מקלדת שהבן שלכם יעשה", אמר ברט. "בסוף היום, המידע נשמר ודו"ח יישלח אליכם במייל. הוא יראה לכם הכול – כל אתר שהבן שלכם נכנס אליו, כל מייל שנשלח או התקבל, כל הודעת מסנג'ר. אם אדם יעשה מצגת שקופיות או יכתוב מסמך word, תראו גם את זה. הכול. אם תרצו, תוכלו לצפות בו בזמן אמיתי. אתם רק צריכים ללחוץ על הכפתור הזה כאן".

הוא הצביע על כפתור קטן עם המילים "מעקב חי!" באדום זועק. עיניו של מייק סקרו את החדר. גביעי ההוקי לעגו לו. מייק הופתע מכך שאדם לא סילק אותם. מייק שיחק הוקי בליגת המכללות בעת לימודיו באוניברסיטת דרמות'. הוא הוחתם על ידי הניו יורק ריינג'רס, שיחק שנה בקבוצת הרטפורד ואפילו זכה להשתתף בשני משחקים במסגרת הליגה הלאומית.

הוא העביר את אהבת ההוקי לאדם. אדם התחיל להחליק על הקרח כבר בגיל שלוש. הוא נעשה שוער בליגת הילדים. שער ההוקי החלוד עדיין עמד בכניסה לבית, והרשת שלו היתה קרועה מהרוחות ומאיתני הטבע. מייק בילה הרבה שעות מאושרות בזריקת כדורים לבנו. אדם היה מצוין – פוטנציאל ודאי של כוכב בליגת המכללות – ואז, לפני שישה חודשים, הוא פרש. פשוט כך. אדם הניח את הציוד ואמר שהוא עם המשחק הזה גמר.

האם שם הכול התחיל?

האם זה היה הסימן הראשון לנסיגה שלו, להתרחקות שלו? מייק ניסה להתעלות מעל ההחלטה של בנו; ניסה לא להיות כמו כל כך הרבה הורים שאפתנים ולוחצים, שבעיניהם יכולת ספורטיבית שקולה להצלחה בחיים. אבל האמת היא שהפרישה של אדם מהמשחק פגעה קשות במייק. בטיה היא פגעה קשה יותר.

"אנחנו מאבדים אותו", אמרה.

מייק לא היה כל כך בטוח בזה. אדם חווה טרגדיה עצומה – התאבדות של חבר – ובהחלט היה בו גם זעם של מתבגרים. הוא שקט ונתון למצבי רוח משתנים. הוא העביר את כל זמנו בחדר שלו, בעיקר מול המחשב המקולל הזה, במשחקי פנטזיה או בהתכתבות במסנג'ר או במי יודע מה. אבל זה הרי נכון לגבי רוב הנערים המתבגרים, לא? הוא בקושי דיבר עם הוריו, התייחס אליהם לעתים נדירות, וגם אז רק בחרחורים ונהמות. אבל שוב – עד כמה זה חריג או יוצא דופן?

המעקב הזה היה רעיון שלה. טיה עבדה כעורכת דין לענייני פלילים במשרד ברטון וקרימשטיין במנהטן. באחד התיקים שטיפלה בהם היה מעורב מלבין כספים בשם פייל היילי. היילי נתפס על ידי האף.בי.איי אחרי שצותתו לתכתובות האינטרנט שלו.

ברט המתקין היה איש המחשבים במשרד של טיה. מייק הביט עכשיו בציפורניו המלוכלכות. הציפורניים האלה נגעו במקלדת של אדם. זה מה שמייק הצליח לחשוב עליו. האיש הזה עם הציפורניים המטונפות והדוחות נמצא בחדר של הבן שלהם ומתעסק ברכוש הפרטי יקר הערך של אדם.

"אני כבר גומר", אמר ברט.

מייק נכנס לאתר של "הזכות למעקב מקוון" וראה את התמריץ הראשון באותיות גדולות ועבות:

האם העובדים שלך גונבים ממך?

זכותך לדעת!

"הוא הבן שלנו", אמרה טיה.

"אני יודע. את לא חושבת שאני יודע?"

"אתה לא מודאג?"

"בוודאי שאני מודאג. אבל..."

"אבל מה? אנחנו ההורים שלו". ואז, כאילו היא קוראת שוב את המודעה, אמרה, "זכותנו לדעת".

"זכותנו לפלוש לפרטיות שלו?"

"כדי להגן עליו? כן. הוא הבן שלנו".

מייק נענע בראשו.

"זאת לא רק זכותנו", אמרה טיה והתקרבה אליו. "זאת גם האחריות שלנו".

"ההורים שלך ידעו כל מה שאת עושה?"

"לא".

"על זה מדובר כאן".

"תחשוב על ההורים של ספנסר היל", החזירה.

דבריה הממו אותו וגרמו לו לשתוק. הם הביטו זה בזה.

היא אמרה, "אם הם היו יכולים לעשות את זה שוב, אם בטסי ורון היו מקבלים את ספנסר בחזרה..."

"אל תיכנסי לזה, טיה".

"לא, תקשיב לי. אם היתה להם הזדמנות לעבור הכול שוב, אם ספנסר היה חי, אתה לא חושב שהם היו רוצים להשגיח עליו יותר מקרוב?"

ספנסר היל, חבר ללימודים של אדם, התאבד לפני ארבעה חודשים. זה היה מזעזע, כמובן, והחדשות היכו באדם ובחבריו בעוצמה הרסנית. מייק הזכיר לטיה את העובדה הזאת.

"את לא חושבת שזה מסביר את ההתנהגות של אדם?"

"מה, ההתאבדות של ספנסר?"

"כמובן".

"במידה מסוימת כן. אבל אתה יודע שהוא כבר התחיל להשתנות לפני כן. זה רק האיץ את הכול".

"אז אולי אם ניתן לו יותר מרחב..."

"לא," אמרה טיה בטון ששם קץ לכל דיון או ויכוח. "הטרגדיה הזאת אולי הופכת את ההתנהגות של אדם ליותר מובנת, אבל לא לפחות מסוכנת. אם כבר, זה בדיוק ההפך".

מייק חשב על דבריה. "אנחנו צריכים לספר לו", אמר.

"מה?"

"לספר לאדם שאנחנו מפקחים על ההתנהלות שלו באינטרנט".

היא העוותה את פרצופה. "מה הטעם בזה?"

"ככה הוא ידע ששמים עליו עין".

"זה לא כמו להצמיד לך שוטר כדי שלא תיסע מעל המהירות המותרת".

"זה בדיוק זה".

"אז הוא פשוט יעשה את מה שהוא עושה בבית של חבר או בקפה אינטרנט או איפה שזה לא יהיה".

"אז מה? את צריכה ליידע אותו. אדם מכניס למחשב הזה את כל המחשבות הפרטיות שלו".

טיה צעדה צעד אחד לקראתו והניחה יד על חזהו. אפילו עכשיו, אחרי כל השנים האלה, היתה למגע שלה השפעה עליו. "הוא בצרה, מייק," היא אמרה. "אתה לא רואה? הבן שלך בצרה. יכול להיות שהוא שותה או משתמש בסמים או אלוהים יודע מה. תפסיק לקבור את הראש בחול".

"אני לא קובר את הראש בשום מקום".

בקולה נשמעה כמעט תחינה. "אתה רוצה את הפתרון הקל. מה אתה מקווה? שזה פשוט יעבור מעצמו?"

"זה לא מה שאני אומר. אבל תחשבי על זה. זאת טכנולוגיה חדישה. הוא מכניס לשם את כל המחשבות והרגשות הכי אישיים שלו. היית רוצה שהורייך ידעו עלייך הכול?"

"זה עולם שונה היום", אמרה טיה.

"את בטוחה בקשר לזה?"

"אנחנו הרי לא נפגע בו. אנחנו ההורים שלו. אנחנו רוצים בשבילו את הטוב ביותר".

מייק הניד שוב בראשו. "את לא רוצה לדעת כל מחשבה של מישהו," אמר. "יש דברים שצריכים להישאר פרטיים".

היא הסירה ממנו את ידה. "אתה מתכוון סודיים?"

"כן".

"אתה אומר שלאנשים יש זכות לשמור סודות?"

"בוודאי שיש להם זכות".

היא נעצה בו מבט משונה, שלא מצא חן בעיניו.

"לך יש סודות?" שאלה טיה.

"לא לזה התכוונתי".

"אתה מסתיר מפני סודות?" היא שאלה שוב.

"לא. אבל אני גם לא רוצה שתדעי כל מחשבה שעוברת לי בראש".

"ואני לא רוצה שאתה תדע כל מחשבה שעוברת לי בראש".

השורה הזאת השתיקה את שניהם, וטיה צעדה לאחור.

"אבל אם אני צריכה לבחור אם להגן על הבן שלי או לשמור על הפרטיות שלו," אמרה טיה. "אני בוחרת להגן עליו".

הדיון בנושא – מייק לא רצה לקרוא לזה ויכוח – נמשך כחודש. מייק ניסה לשדל את בנו לחזור אליהם. הוא הזמין את אדם לקניון, לקומת משחקי הווידיאו, אפילו לקונצרטים. אדם דחה את ההזמנות. הוא לא חזר הביתה עד השעות הקטנות של הלילה, בניגוד מוחלט לדרישות הוריו.

הוא הפסיק לרדת מחדרו לארוחת הערב המשפחתית. הציונים שלו הידרדרו. מייק וטיה הצליחו להביא אותו לפגישה אחת אצל פסיכולוג. הפסיכולוג חשב שייתכן שמדובר בדיכאון. הוא הציע אפשרות של טיפול תרופתי, אבל לפני כן רצה פגישה נוספת עם אדם. אדם סירב בתקיפות.

כשהם עמדו על כך שיחזור לפסיכולוג, אדם ברח מהבית ליומיים. הוא לא ענה לטלפון הנייד שלו. מייק וטיה יצאו מדעתם מרוב דאגה. בסוף התברר שאדם רק התחבא בבית של חבר.

"אנחנו מאבדים אותו", חזרה טיה על טענתה.

ומייק שתק.

"בסופו של דבר אנחנו רק השומרים שלהם, מייק. אנחנו מקבלים אותם לתקופה קצרה, ואז הם עוזבים לחיות את חייהם. אני בסך הכול רוצה שהוא יישאר בריא ושלם עד שניפרד ממנו ונשחרר אותו לדרכו. אחר כך הכול יהיה תלוי בו".

מייק הנהן. "טוב, בסדר".

"אתה בטוח?" היא אמרה.

"לא".

"גם אני לא. אבל אני לא מפסיקה לחשוב על ספנסר היל".

הוא הנהן שוב.

"מייק?"

הוא הביט בה. היא חייכה אליו את חיוכה העקום במקצת, החיוך שראה בפעם הראשונה ביום סתיו קר באוניברסיטת דרמות'. החיוך שחלחל אל תוך לבו ונשאר שם.

"אני אוהבת אותך", היא אמרה.

"גם אני אוהב אותך".

וכך הם החליטו לרגל אחר בנם הבכור.