צל כבד

יש דבר כזה ניצולי שואה? אני שואלת את הסופרת נאוה סמל והמלחינה אלה מילך שריף, ימים ספורים לפני קונצרט הבכורה ליצירה משותפת חדשה של השתיים במכון ללימודי השואה משואה. הן שותקות. זו השתיקה היחידה בשיחה. אחר כך תאמר סמל: "יש שורדים. אין ניצולים".

חמש שנים אחרי האופרה המטלטלת "צחוק של עכברוש", שיצרו השתיים

על פי ספרה של סמל, הן חוזרות לחטט בפצע עם היצירה "שם בעולם האחר" לטקסט שנכתב לפני שנים ארוכות וחיכה בסבלנות במגרה. "אני לא כותבת על השואה", מבקשת סמל, בת הדור השני, להבהיר, "אני כותבת על הישראלים, על צל השואה שמופיע כרכיב בנפש הישראלית שתופשת את עצמה כיהודי חדש, נקי מכתמי העבר ומאבדנים, אבל לא מצליחה להשתחרר. אני מחזירה את הצל אל הישראליות, מצב קיומי חמקמק וחידה שלא מפסיקה להעסיק אותי".

אם תשאלו אותה היא תאמר שהשואה היא רכיב קבע בתוך הישראליות ושאם אפשר היה לצלם ברנטגן את הנפש הישראלית, שיקוף השואה מופיע בה לבטח. "השואה היא תת אפידרמיס שקשור בתחושת אובדן, בתחושת חסרונה של תרבות שלמה שנתכלתה, בתחושה שאתה סוג של פיצוי בלי לדעת למה, בתחושה שרוח רפאים מציצה לך תמיד מעל כתפך", היא אומרת ובאותה נשימה מטיחה, "לכן בעיני זו אמירה פשטנית לומר שאני כותבת באובססיה על השואה. אני בכלל לא כותבת על השואה". 

סמל ומילך שריף. שיתוף פעולה מפרה (צילום: מרב יודילוביץ')

נקודת המוצא של מילך שריף, גם היא בת הדור השני, שונה בתכלית. "השואה היתה נוכחת בבית. ספגתי וינקתי אותה בצורה מאוד חזקה וכל החיים ניסיתי להתרחק מזה", היא אומרת, "הרבה שנים לא רציתי לדבר על זה, להתעסק בזה או לשמוע על זה. מי שגרר אותי פנימה היתה אחותי, שוש אביגל, בעקבות היומן של אבא שלנו שציווה עלינו להוציא אותו כספר". שנים ספורות אחרי צאתו לאור הלחינה מילך שריף את היצירה "ואולי השמים ריקים", המבוססת על יומנו של אביה.

"זו היתה הפעם הראשונה שהתמודדתי עם הנושא וחשבתי שבזה סגרתי אותו מאחורי", היא אומרת. אבל אז הגיע המפגש המקרי עם נאוה סמל ועם הרומן "צחוק של עכברוש" שהיה חזק ממנה. "הוא משך אותי פנימה לתוכו, גם הנושא וגם אופי הכתיבה העכשוויות שלו, העוצמה המצמררת שנגעה לי בדיוק באותם הנימים הדקים של הנפש.

שם זה התחיל, אבל לומר שאני מחפשת נושאים שקשורים בשואה בכדי לכתוב עליהם? זה ממש לא נכון. אם נאוה לא היתה פונה אלי עם הטקסט, זה לא היה קורה".

אבל זה קרה וקורה עדיין, גם ביצירה "שם בעולם האחר", גם ביצירה "הבלדה על שלושה נביאים" שתבוצע בשבוע הבא בבכורה עולמית בפסטיבל הבינלאומי למקהלות בעיר שצ'צ'ין שבפולין וגם באוטוביוגרפיה "שיר לאבי" שכתבה מילך שריף ורואה אור בימים אלה בגרמניה.

בעשר השנים האחרונות חברה סמל בוועד המנהל של משואה. "לפני 12 שנה בא אלי אבא שלי זכרונו לברכה, שהיה פעיל בוועד המנהל של משואה המון שנים ועשה איתי שיחה נוקבת", מספרת סמל, "הוא אמר שלא מספיק להיות סופרת שכותבת על צל השואה ועל הישראליות. הוא ביקש שארד מהאולימפוס ואתחיל לעבוד בזה. הוא גייס אותי לדבר ואחרי מותו זו היתה מעין צוואה לקיים. בשנת ה-60 למדינה הוחלט שנושא העצרת יהיה נקודת התפר שבין השואה להגעה לישראל. זה הזכיר לי טקסט ששכב אצלי שנים. הצעתי לאלה להלחין אותו כמתנה למוסד הזה שכל כך משמעותי עבורי". התוצאה, כאמור, היא יצירה מרגשת למקהלת ילדים, פסנתר וצ'לו.

על קו התפר

נראה שהשותפות הזו, ששתיהן רואות בה חסד, היא מעיין נובע של השראה הדדית. "בעולם של עוינות, יריבויות ותחרות, סוג כזה של שותפות והבנה אינו מובן מאליו", הן אומרות. הטקסט מסיע את המאזין על מסילה צרה בין היום למחר. "היה לי חשוב להדגיש את הרגע השברירי הזה של המעבר מעולם חרב ומצולק אל המחר", אומרת סמל, "יש רגעים כמו הרגע המזעזע הזה שבו אנשים שברחו משם עמדו על סיפון האקסודוס המגורשת והסתכלו על חיפה מתרחקת מהם.

הם ראו את החוף ולא יכלו להגיע אליו. יש רגעים אחרים שבהם אותם אנשים מצולקים שהתאספו פה שאלו את עצמם אם המקום הלא נודע והחדש הזה, שרחוק מלהיות אידיאלי, יספק להם אושר ויעמעם את הכאב. על קו התפר הצר הזה של מסילת המסע הביתה, נכתב הטקסט".

את המסילה עליה מדברת סמל שומעים היטב במוזיקה של מילך שריף. כל בית מסמן תחנה, נקודת עצירת הקרון והמשך הנסיעה עד לתחנה האחרונה. מוזיקה בתנועה מתמדת שנוסעת שוב ושוב את אותה הדרך בין אתמול למחר.

"לא יצרתי את היצירות האלה במודע מתוך מחשבה שצריך לעשות את זה, הן נבעו מצורך אמנותי אבל בדיעבד אני מבינה שמדובר במשהו גדול יותר", אומרת מילך שריף, "אם בכתיבת היצירה 'ואולי השמים ריקים' היתה בחירה שלי להתמודד בפעם הראשונה עם סיפור המשפחה הפרטי שלי, 'צחוק של עכברוש' בחר בי ונבע ממקום שחזק ממני. התגובות ליצירה הזו הבהירו לי שאני צריכה להמשיך בזה. 'שם בעולם האחר' הוא המשך טבעי וכעת ברור לי שיש בזה שליחות וזכות. עכשיו, המקום הזה שבעטתי בו בכל הכוח, נפתח. היום זה כבר לא מפחיד אותי יותר".

הפחד לגעת אולי התעמעם אבל הצל עדיין רודף. הוא ילווה בימים הקרובים את הנסיעה של מילך שריף לפולין. הוא מלווה באופן יומיומי את תהליך כתיבת הרומן החדש של סמל שמתרחש בכפר קטן בפיאמונטה שבאיטליה ועוסק במשפחה שהצילה יהודים בתקופת המלחמה.

"אני מרגישה כמו מסדרון לסיפורים שנכנסים בי פנימה ומבקשים שאספר אותם. ברוב המקרים אני מתנגדת להם בכל כוחי, לא רוצה בהם כיוון שאני יודעת שהמחיר שאשלם גבוה", אומרת סמל. גם עלילת הרומן, לדבריה, בחרה בה. "זה קרה לפני שנתיים כשהגעתי לכפר קטן באיטליה במסגרת סיור. הסתובבתי שם לבדי והרגשתי כמו מכת ברק ששיתקה אותי.

כשהמדריכה חזרה, שאלתי מה קרה בכפר הזה. היא סיפרה שהחביאו שם יהודים. הסיפור מצא אותי בלי שאחפש אותו ואני מוכרחה ללכת איתו, לתת לו הזדמנות. זו לא התמכרות, זה מעורר שאלות שמטרידות אותי כמו איזה מין עם יכול להמציא את עצמו מחדש ובאיזה מחיר".

האם השואה עצרה את הזמן? קשה להן לענות. "במישור הפרטי הרבה מאוד ניצולים שתקו כי חסר להם החיבוק. הם לא הכירו חיבוק בגלל הנסיבות והגיעו למקום עוין שגרם להם להתבייש בזרות", אומרת סמל.

"במישור הכללי אני חושבת שישראל כמדינה עדיין מתחננת לחיבוק הזה שחסר לה מהעולם ומהסביבה. הספק עדיין קיים. אלה ששרדו, שהשאירו מאחוריהם את הילדות, החזירו לעצמם את ילדותם האבודה בכך שהפכו לחלק ממשהו חדש, טרי, נאיבי. כל זה מקופל בתוך הטקסט שממש כמו המוזיקה לא מבטיח באופן ברור עתיד ורוד. שורדים הם אנשים מפוכחים מול העולם. הם כבר יודעים איזה עולם הוא זה. מה שמרשים הוא שחרף העובדה שהם מכירים בכך שהעולם בוגדני, הרסני ומפקיר את בני האדם שבו, הם עדיין רואים עולם שראוי לחיות בו".

ב-8 במאי יבצעו בפולין ארבע מקהלות מישראל, גרמניה, פולין וקנדה את "הבלדה על שלושה נביאים" שכתבו במשותף. למרות שהיצירה, שתושר בעברית, ערבית ולטינית, מדברת על משה, מוחמד וישו גם היא חוזרת אל הפצע, סוגרת חשבון. "כיוון שידעתי שהיצירה הזו תבוצע בפולין הכנסתי לתוך הטקסט תפילות אשכבה בשלוש השפות. 'אל מלא רחמים', הרקוויאם ותפילה לעילוי הנשמות. היה לי חשוב שברגע אחד יתכנס הקהל ליזכור משותף", אומרת סמל, כי בשבילה פה זה בעולם האחר.