חופשיה זה לגמרי לבד

זה היה בערך בגיל עשרים ושש וחצי. מצב חיי היה לא טוב. נמצאתי בשלבי פרידה מבעלי הראשון ועדיין לא שיקמתי את עולמי החברתי. יחסי עם הורי היו מתוחים ומצבי הכלכלי - גרוע. הייתי אמא לפעוטה, הרגשתי בודדת ועלובה.

באותה שנה התחלתי ללמוד שנה ראשונה בחוג לפסיכולוגיה. הוצפתי בתיאוריות אישיות, מפרויד יונג אדלר, ועד רוג'רס ופרום, ועוד ועוד ועוד. אולי מגוחך לספר אבל אני זוכרת שהמחשבה עלתה בי כאשר ישבתי בבית השימוש בדירה השכורה שלי ברחוב רופין 38: 'די! תפסיקי להאשים את אבא ואמא ולתלות בהם את האחריות לכל בעיות חייך. הם מה שהם, והם עשו ככל יכולתם. את תהיי מה שתעשי עם עצמך. אלה החיים שלך ורק שלך, ורק את יכולה לעשות איתם משהו לטובת עצמך.

באותו רגע הבנתי שאם לא אמשוך את עצמי בציצית שערי מתוך הסבל של חיי - אף אחד לא יעזור לי. המחשבה היתה מלווה בהבנה מיידית, שצצה באותו רגע בדיוק: 'העליבות שלי אינה דבר-מה שנראה כלפי חוץ. העולם שמסביבי רואה רק את הקליפה שלי. אני חייבת להשקיע באריזה החיצונית, כך שהיא, לפחות, לא תעיד על עליבותי. הבנה זו התניעה את התהליך שבאופן מהיר גרם לי להחליט לעשות ניתוח אף בכסף שלא היה לי, כך שחוטמי לא יהיה ארוך ולא ישווה לפני הבעת פנים חמצמצה-עגמומית.

תיקון אף לפני כמעט ארבעים שנה לא היה באופנה כמו היום. הייתי אז בטיפול פסיכולוגי. נסעתי בשני אוטובוסים למחלקה הפסיכיאטרית-טיפולי חוץ בתל-השומר. הטיפול סיפק קצת תמיכה, פורקן, ושם התנגדו לניתוח. אז עוד חשבו שאם לאדם יש בעיה עם תדמיתו העצמית - רק עבודה פנימית תפתור את הבעיה, שהרי התקווה לשינוי חיובי בעקבות שיפוץ חיצוני עלולה להפוך לאכזבה, ואי שביעות הרצון המובנית באישיות תנדוד למקום אחר. בכל זאת לוויתי כסף מכל חברי והלכתי לניתוח, אחוזת פחדים וספקות עצומים.

הניתוח היה הצלחה. הוא הפך אותי ליפה בעיני עצמי, ועימו באה ההבנה שעל

אף השינוי בחיצוניותי, ובלי קשר להופעתי - אני לא סחורה מבוקשת בשוק היחסים הזוגיים בגלל תכונות האישיות הלא-נשיות שלי, ואם אתלה את אושרי במציאת חבר לחיים אוי ואבוי לי. זהו המצב: גברים שאני חושקת בהם לא ירצו בי כבת זוג לחיים, ובאותה מידה - אינני מסוגלת להתפשר ולהיות מסוגלת לקיים יחסים לטווח ארוך עם גברים שאינם בדיוק-בדיוק מתאימים לי. ברגע שתפסתי שהסיכויים למצוא בן זוג לפי טעמי שואפים לאפס - החלטתי שאני מוכרחה לבנות את חיי כיחידה לא זוגית, כלומר: עלי ללמד את עצמי להיות מאושרת בלי בן זוג.

שלא תהיה טעות: בהמשך היו גברים שהתיידדו איתי, היו רומנים, יחסים עם רגעי שמחה ועצב, תקווה ואכזבה, אבל נצמדתי להבנה הישרדותית של ממש: עלי לבנות את חיי באופן עצמאי לגמרי מתוך הנחה שלעולם לעולם לא אחיה בזוגיות. והחלטה זו, אם תרצו, מתייחסת שוב לאותה הבנה ראשונית: אל תטילי את האחריות לאושרך על אף אדם בעולם.

(והעובדה שאני חיה היום בזוג היא תולדה של מפגש עם אדם יוצא דופן, מוטציה גברית נדירה, משהו כמו זכיה מקרית וחד פעמית במפעל הפיס).

• ורדה רזיאל ז'קונט היא פסיכולוגית ואשת רדיו
  

• לכל סיפורי הפעם הראשונה שהבנתי ש...