לצ (ע) ר כ ן

לא, לא נפלה טעות דפוס במה שנכתב על גבי שקיות הנייר החומות, התפוחות מקמח או ממלח, שנשלחתי לקנות בחנות הסמוכה; הממשלה, ובראשה בן-גוריון עטור השֵיבה, לא שחררה אנחה קולקטיבית מתוך השתתפות במצוקותיהן הכלכליות של עקרות הבית ישראל ולא דרשה מכל בתי הדפוס להדפיס, ליד המחיר בפרוטות, את המלה "לצערכן".

המחיר, לצערכן, 100 פרוטות. כך הסברתי לעצמי, לפני הרגע-שבו-הבנתי-ש, את מה שנכתב שם, כי את המלה "צרכן" לא הכרתי ולא שמעתי, בבית לא היה מילון עברי-עברי, ובסביבה לא היה את מי לשאול; המבוגרים היו מבוגרים, המורים היו מורים, ואף אחד לא העלה בדעתו להטרידם בזוטות.

הצטערתי על השגיאה המביכה שנפלה אצל הממשלה המספקת לנו תלושים ומוצרים בקיצוב בגלל המצב והצדק, מה עוד שטרחה והקפידה על הנון הסופית במלה "צ(ע) רכן" כדי לאותת לעקרות הבית הפוקדות את חנויות המכולת, שלבה-לבה להן. תהיתי היכן וכיצד יופיע, כמו בעמוד האחרי-אחרון בכל ספר, בדפוס קטן ומתנצל, תיקון השגיאה.

אחר צהרים קיצי אחד הצטופפו ילדים רבים על רחבת הכניסה המוגבהת שלפני החנות. מישהו הפיץ שמועה שמחלקים שם קרטיב לימון תמורת עשרה מקלות מסומנים של קרטיבים ישנים. נדחקתי לעמוד שם בין כולם, ופתאום - הייתי באוויר, הפוכה, מבוהלת, נופלת ונחבטת. לרגע נעתקה נשמתי. כשהתעשתתי גיליתי שאני שרועה על האדמה הדרוסה-קשה שלפני רחבת הכניסה המוגבהת, וילדים מצביעים עלי מלמעלה כאילו עשיתי משהו רע: היא נפלה! היא נפלה!

ניערתי את החצצים הדוקרים שפצעו את מרפקי ואת ברכי, עפעפתי את הדמעות וקמתי ועמדתי. כדי להימנע מן הלעג שבעיני הילדים, נשאתי עיניים למעלה, אל האותיות האדומות שעיטרו את הכרכוב של החנות כשבראשן צדי רבתי, וקראתי בלא קול: צר-כ- ניה.

זה היה הרגע שבו גיליתי שהקשר בין צרכניה לצרכן דומה לקשר שבין עגבניה לעגבן, שהוא, כך פירשתי לעצמי, זללן של עגבניות. באותו הרף רגע גם הבנתי שלא תבוא שום התנצלות ממשלתית; כל מי שקונה בצרכניה ישלם את המחיר שנקבע לצרכן בלי אנחה ובלי הנחה. חוץ מן הספקולנטים, שהם יצורים לובשי שחורים, המתגנבים בלילות בלי ירח לשוק השחור וקונים בכסף שחור ומלכלך כמו נייר-קופּי סחורה שחורה משחור שיש לה טעם וריח של תפוח אדמה שרוף.

כעבור כמה שנים עבר עלי רגע מכונן דומה באחד משיעורי ההנדסה. אני זוכרת את עצמי מאזינה, נים-ולא-נים, לקולה החדגוני של המורה, ופתאום ניצתת: המורה היבשושית הפיקה מעצמה ציור לשוני מפתיע; היא דיברה על שתי צלעות והזווית הקלועה ביניהן.

התבוננתי בלוח: על הרקע השחור צויר בגיר לבן מקור פעור של ציפור או ראש מחודד של עיפרון. מתחת לזה הוסיפה המורה בכתב חוצלארצי ברור ברבור נאה, המאזן בועת סבון אחת על קצה זנבו בעוד בועת סבון, קטנה יותר, מרחפת מעליה.

המורה אמרה: הזווית הקלועה היא בת עשרים מעלות - אבל שום דבר בשרטוט

לא היה בו כדי להסביר מה גרם לזווית ההיא להיקלע לשם, והאם היא אמורה, בהמשך השיעור, על פי חוק הנדסי רב תעוזה ודמיון, לרכך צלעות, לשלב קווים ולהיקלע לצמה.

תלמידים, לרשום - אמרה המורה וכתבה על הלוח משפט שסיפר על גזר גורלן של שתי צלעות וזווית הכלואה ביניהן. זה היה הרגע שבו פקעה הבועה והבנתי שאני, כמו הזווית, כלואה בשיעור שבו שני קווים מקבילים לעולם לא ייפגשו, אפילו לא אחרי הצלצול הגואל.

•  גבריאלה אביגור רותם היא סופרת
  

• לכל סיפורי הפעם הראשונה שהבנתי ש...