רישיון להישאר שפוי

אין לי רישיון נהיגה. ככל שאני הולך ומתבגר המשפט הזה זוכה לתגובות שונות ומגוונות משומעיו. יש תוהים, יש צוחקים, יש מזלזלים, וכמובן שיש את אלה שמסבירים שוב ושוב מדוע חשוב כל כך שיהיה לך רישיון. האמת היא הרבה יותר מגוחכת והרבה פחות סקסית ממה שאפשר לדמיין.

פעם, כמו כל מתבגר, למדתי נהיגה. אפילו הייתי די טוב בזה, בכל זאת קורדנציה של פסנתרן מגיל חמש, כמה קשה יהיה כבר לשלוט במכונה מגושמת ומתכתית שכזאת. אבל חוסר העניין הבסיסי שלי לכל זה הכשיל אותי במבחן התיאוריה, אליו לא למדתי כלל. ולא פעם, כי אם פעמיים.

אם אי פעם, ואני מניח שזה קרה לכל אחד לפחות פעם, הרגשתם טיפשים וחסרי מוח, לא הרגשתם באמת טיפשים כפי שזה מרגיש אחרי מבחן תיאוריה בו נכשלתם, במיוחד אם ראיתם את הפרצופים שיוצאים משם כשצלחו את המבחן והנה עוד רגע יש לנו עוד רישיון אחד להרוג בכביש.

לא חזרתי יותר ללמוד נהיגה ואצל רוב האנשים חוסר הרישיון שלי נתפס כחוסר חופש או חוסר עצמאות. כן, אצל רוב האנשים אינני בן חורין מבחינה רישיונית שכזאת.

לימים (די מוקדמים) עברתי מחיפה לתל אביב ומאז שאני בתל אביב אין יום שאני לא צופה באנשים מיואשים, מטורטרים, מרוטים, כועסים, שוב מיואשים, ועל סף להיות מאושפזים מהחיפוש המתמיד אחרי מקום חניה. אף פעם אין כזה בעיר. זאת אומרת יש, אך הוא תמיד של זה שהגיע שנייה אחת לפניך ותמיד יהיה את ההוא שלפניך, ואם לא אז את ההוא שלפניו ואת זה ששומר להוא שהרבה לפני שההוא שלפניך היה שם בכלל.

אבל הפעם ששברה אותי יותר מכל היתה הפעם ההיא של אחרי הופעה בעיר.

באותם ימים יצאתי עם בחורה בעלת רישיון ורכב והיא אספה אותי חזרה הביתה. אבל למרות שההופעה היתה ממש ליד הבית, המרחק ממנו היה רב עד ייאוש בחיפוש האכזרי אחרי מקום להחנות. ואני, שהייתי עייף וחסר רישיון, לא עזרתי כלל והיא, שהיתה טרודה, טרוטה ועצבנית, כבר לא נראתה לי יפה ומושכת כשהיא כועסת ככה ומתוסכלת ככה. הבטתי בה ואמרתי לעצמי: "אני בחיים לא רוצה להיות ככה כועס וככה מתוסכל. זה לא בשבילי כועס ומתוסכל. ובגלל חניה? זה לא בשבילי רישיון".

כך שבינתיים אני מוותר על עצמאותי לטובת שפיותי השברירית גם כך, ומוותר על השעבוד של לרתום את עצמי לרכב. כי איך שאני רואה את זה, אלה הרכבים שנוהגים בנו ולא אנחנו בהם.

• דניאל סלומון הוא זמר ומוזיקאי