הביעור מתחיל בתוכנו

הסיפור המסורתי המרכזי של חג הפסח נוגע לכאורה למנהגי האכילה: איסור החמץ וביעורו. בספר שמות נקבעה המצווה: "שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם...לא יראה לך חמץ ולא יראה לך שאור בכל גבולך". כיום "חמץ" הוא כל מאכל שבתי הדין העדתיים המנפיקים את תווית הכשרות לפסח מחליטים שהוא לא כשר לפסח.

במהלך חג הפסח אסור להחזיק חמץ, להימצא בקרבתו ואפילו להרהר בו. לשם כך צריך לבער - כלומר לשרוף את שרידיו מהבית ולבצע תרגיל מחשבתי-הגותי לביטול החמץ מהזיכרון ומהתודעה. וליתר ביטחון, אם איזה גרגיר של חמץ-ספק-חמץ חמק מהתבערה, אומרים ערב החג: "כל חמץ ושאור שיש ברשותי, שלא ראיתיו ולא ביערתיו, יִבּטל ויהיה הפקר כעפר הארץ".

אלא שבכך לא בטל החמץ; כשלעצמו הוא הרי לא מזיק או פסול וזלילתו מחוץ לחג הפסח אינה פעולה אסורה. להיפך: בתום החג מוחזרים כל מוצרי החמץ לבתינו. התפריט שב להיות נורמאלי. ביעור החמץ לא דומה, לכן, לביעור של נגע חברתי או כלכלי מזיק. הנגע צריך להיות מסולק לתמיד על מנת שלא יחזור. התנזרות מהחמץ ארעית וחולפת.

על פניה, אם כן, מצוות ביעור וביטול חמץ נטולת תועלת כלכלית וחברתית בהיותה כה מוגבלת ודחוסה בזמן. אף על פי כן, היא יכולה לתרום לשיפור דמותה ואופייה של ישראל. הבה נתנתק מההגדרה מסורתית של "חמץ" ונתייחס אליו במשמעותו הישראלית היומיומית: חטא, עוול, עוון, הרגל פסול, משגה החוזר ונשנה. ביטולו וביעורו של חמץ כזה, ולו ל-170 שעות בלבד, עשוי להיות נקודת מפנה התנהגותית, זרע ראשון להתנתקות מהעבר.

גם בהשבתת הממשל הכלכלי לשבוע של פסח יש אלמנט מבריא של ביעור חמץ. שר האוצר יתענג על הפרידה הזמנית מהסמכויות שיריביו מבקשים לקרוע ממנו ואפשר שימצא בכך יתרונות רבים. נגיד בנק ישראל יתענג על שלוות שווקי ההון הישראליים הנסגרים בצהריים ואפשר שימליץ לקצר לתמיד את יום העסקים הבנקאי בחצי .

וכך בעת ההימנעות מה"חמץ" – מעשיית המובן-מאליו במציאות הכלכלית הישראלית, יהרהו רבים באופציות שלא העלו קודם לכן על דעתם.

הייתי למשל רוצה לבער מהמגזר העסקי את השכר הפנטסטי של חלק מבכיריו ולהגדירו כ"חמץ": המנהלים תאבי הכסף החמיצו את ההזדמנות להיות מנהיגי עסקים אמיתיים, המקרינים דוגמא אישית. תשאלו: מה הטעם לבער חמץ שכזה לשבוע ימים בלבד? תשובתי: ב-170 שעות ייחשפו המנכ"לים ליופיו של ויתור-מרצון על עודף השררה ועודף התגמול וייתכן שיפנימו אותו. ואהבת לשכירך כמוך, יאמרו, ולא רק לשבוע.

או שחיתות. נניח שבמאמץ איתנים יצליח המנגנון הציבורי בארץ לבלום את השחיתות לכל הפסח. שבעה ימים קצרים לא יעשו בו עסקאות אפלות של תן וקח, שמור לי ואשמור לך, אקדם אותך ותקדם אותי. שבוע ימים לא יוטו המכרזים ולא יסופקו הג'ובים הנחשקים למקורבים. המרחב הציבורי יראה לשבוע טהור ונקי.

ברכה לבטלה? לא בהכרח. כשהמושחתים יגלו עולם חדש של יושר ויושרה, מי יודע, אולי יתאהבו בו? אולי תעלה בהם המחשבה להתנתק מהרגליהם הרעים?

או הדולר. מדינה יכולה לבחור להשתמש במטבע מקומי משלה, כמו השקל, או במטבע חיצוני כמו האירו (המשותף לתריסר כלכלות אירופה) וכמו הדולר. ישראל בחרה בשקל, אבל כל הזמן פוזלת לעבר הדולר, נצמדת אליו חלקית, מחבקת ודוחה אותו לסירוגין. ההצמדה חצוית-הלב הזו רעה ליציבות, רעה לצמיחה ורעה לביצועי המשק. לו רק ניתן היה לבער אותה אחת ולתמיד, לו רק ניתן היה לבטל מהתודעה שלנו את התרגום הכמעט - אוטומאטי של כל מחיר משקלים לדולרים - היינו יוצאים מרווחים.

הבה נתחיל בך בפסח, נבער את הדולר מקרבנו ונתאמץ לשכוח משער החליפין המשתולל ליומיים של חגים ולחמישה ימים של חול המועד. נגלה-נא את השלווה הכלכלית שבמעבר, אפילו זמני, מהדולר אל השקל - וייתכן שבעקבות ההתגלות העזה הזו נסרב לחזור אל העולם הדואלי והמקולל דולר/שקל.

צריך לחשוב אפוא על ביעור החמץ כעל התנסות ראשונה ולכן חשובה, פורצת-דרך בהימנעות ממעשים לא נכונים, לא רצויים. כעל חוויה מטהרת, מזקקת ובעיקר מתקנת: ביעור חמץ במשמעות של תיקון עולמנו הכלכלי, או לפחות תחילת תיקונו בתוכנו.

לבלוג של סבר פלוצקר לחצו כאן