סוכריות בטעם אשליות

פריז לא סובלת מביטחון עצמי נמוך מדי. על פי רוב היא מאוד מבסוטית מעצמה, כפי שהיא. ויש על מה. אבל מדי פעם, אפילו למטרוניתא המכובדה הזאת, העשירה והיפה, המטופחת לעילא, שנעליה נהדרות ומעיל הפרווה שלה מחמם ומפואר, שאוכלת תמיד טוב ולעולם במידה - מדי פעם אפילו לה מתחשק להיות לרגע מישהי אחרת.

ניו-יורק למשל. או אולי אפילו אנטוורפן או ברלין, או כל עיר אחרת, שאיננה מחויבת כל הזמן לשלמות הזאת, שפריז מחויבת לה; להעז לנסות לנטוש זמנית את השאנל חמש המנצח תמיד לטובת ניחוחות אחרים, מסקרנים, ריחות של הרפתקה, לא עוד פעם של הרומנטיקה היפהפייה והנהדרת הזאת.

דווקא ברובע ה‭,16-‬ שהוא אפילו יותר עשיר מסתם בורגני, יש לא מעט מטרים רבועים של ניויורקיזציה פריזאית. דווקא שם זה מצליח לקרות באופן מאורגן וממוסד, ועדיין להיות מרענן ומרתק. פאלה דה טוקיו הוא מרכז ליצירה עכשווית, שנהנה מתצפית מרחיבת לב ובטן על הסן ולאייפל הוא יכול לראות את הלבן בעיניים.

אם מקדישים כמה דקות בלתי ענייניות בעליל רק כדי לעמוד על אחד הגשרים שם באזור ‭,debilly)‬ פונט דה ל'אלמה או פונט ד'אינאה‭,(‬ להביט לכיוון הזה של הנהר (מסנוור‭,(‬ ואז לכיוון השני (גם מסנוור אבל כל כך יפה‭,(‬ מרגישים את פריז, כולל משב הקור, והאוויר הצח שאין לדעת מאין הגיע בעיר הדי מפויחת הזאת, עם הנהר והסירות והגשרים האחרים שחוצים אותו. זהו רגע שבו פריז היא לא עיר לפריזאים, אלא אחות לגרנד קניון או מדבר סהרה, אחד מפלאי עולם, משהו שהיופי שלו מצטבר כל כך עד כדי שקשה להכיל, ובוודאי קשה להאמין שזה מעשי ידי אדם.

ללכת לאיבוד ביער של עצי גומי. "דלת המרתף" (צילום: כנרת רוזנבלום)

מוזיאון של מגניבות

יאללה, לפאלה. טוב, אין ברירה אלא להשתמש במילה הזאת: הוא כולו מגניבות, הפאלה הזה. אפילו את המעילים שם לא מאכסנים במלתחה המקובלת אלא בלוקרים - מה לעשות - די מגניבים, שמפעילים לבד. עיצוב הפנים, הריהוט של הקפטריה ואפילו חנות המזכרות מגניבים, והקהל - נו, מגניב, בטח שמגניב. והתערוכה הנוכחית, אם אפשר לקרוא לה ככה, היא כל מיני דברים - היא מעניינת, משונה, לפרקים יפה וגם תמוהה למדי, אבל דבר אחד בטוח: היא מגניבה.

"דלת המרתף" של לורי גראו ‭(Loris Greaud)‬ היא מיזם אמנותי שאפתני, אומר הטקסט שמלווה את התערוכה. גראו ניסה ליצור את הסטודיו של האמן כמקום שמייצר חלימה, וזאת הפעם הראשונה שאמן בן פחות משלושים משתלט על הפאלה דה טוקיו. את התערוכה מלווים טקסטים משונים, חצי שיריים, שכתובים ליד תווים, וכל זה מואר בצבעים משתנים שמקשים על הקריאה; מה שמרמז אולי שגראו עצמו לא באמת התכוון שנקרא את הטקסטים. דווקא אחרי שמסיימים, הטקסטים לא הופכים מובנים יותר, אבל המוזיקה המשונה שלהם מוסיפה עוד נדבך למשונות הכללית של התערוכה.

במיצג העצום הזה - שיגרום הנאה רבה גם לילדים - יש יצור רובוטי שחור מרובה צינורות, ששוכן בתוך אמבטיה, אפשר ללכת בו לאיבוד בתוך יער של עצים מגומי מוקצף, שביניהם זורח ירח ענקי שמחליף צבעים, להשתאות לנוכח מנורות שמטפטפות חושך במקום אור, ולהיבהל רגע מקרבות פיינטבול אמיתיים שמתרחשים בפנים. והכי שוות הן שתי המכונות לממכר ממתקים, שמציעות סוכריות בטעם האשליה - סוכריות צבעוניות באריזה שקופה מעוטרת בפסים צבעוניים. חברתי ההרפתקנית רונית השקיעה 2 יורו והעזה לטעום אותן. לא עוד ספוילרים, בשביל לגלות את טעמה של האשליה תצטרכו להשקיע את שני היורו שלכם בעצמכם (עד 27 באפריל‭.(‬

זה לא מאוד פריזאי מצידו לחשוף ככה את האשליות בעיר שכל כך שוקדת על טיפוחן. גם החצר האחורית של הפאלה, ברחוב הקטן שיורד משדרות וילסון לכיוון הנהר, היא משהו אחר. היא חולקה לגינות זעירות, שנמסרו לתושבים ולעובדי הפאלה כדי שיגדלו שם תבלינים ופרחים וקצת ירקות. מעל כל ערוגה תלוי שלט עם שמו של הגנן, ופרטים על חלומות הגינון שלו. בפריז, שבה גם הצמחים עומדים דום לפי פקודות עובדי העירייה ומוחלפים מדי עונה לפי תוכנית אב סדורה, מקום ציבורי שבו כל אחד יכול לגדל מה שמתחשק לו הוא כמעט אנרכיה.

מלון בן חדר אחד

הפאלה, מצידו, בחר להצמיח דווקא על ראשו תפרחת משונה מאין כמוה, שבאמצעותה הוא מעז להתלוצץ על חשבונו של עוד מוסד פריזאי מקודש: בית המלון. על הגג שלו הציבו צמד האמנים השוויצריים ‭,L/B‬ סבינה לאנג ודניאל באומן, חדר שנראה כמו קרון מטרו מנוסר, אבל יש לו, ככל הנראה, את הנוף היפה ביותר בעולם. זהו מלון אוורלנד, בעל החדר היחיד, שמעוצב סבנטיזי לגמרי, הכל כולל הכל, עד לתקליטים - ויניל, במקרה שעוד מישהו זוכר - שעומדים לרשות האורחים.

אפשר לדבר על כל השאלות הסוציולוגיות, פסיכולוגיות, אורבניות, שעומדות בבסיס השהות במלון בן חדר אחד, שהתצפית ממנו מהממת, אבל הוא חשוף מאוד לתצפיות של עיניים סקרניות בעצמו. אבל אי אפשר להתכחש לזה, שמלון אוורלנד בוודאי נהנה מהנוף היפה בעולם. ‭333 ,www.everland.ch)‬ או 444 יורו ללילה, למקומות, היכון צא. מאוד קשה להשיג מקום ואפילו הזמנת החדר היא סוג של משחק‭.(‬

אני מצדי, יכולה רק להיכנס שוב לסטודיו החלימה של גראו, ולנסות לייצר חלום על שינה בחדר המלון של אוורלנד, או להסתפק בסיור המודרך בו, שנערך מדי יום בצהריים (צריך להזמין מקום מראש‭.(‬ אבל האמת, בחלומות שלי מככבת שינה בחדר השינה היחיד שלי, הצופה למסדרון - וכשיש תנאים לראוּת טובה אז גם לסלון - בתנאי שייתנו לנו לישון עד אחת עשרה.