HIGH SCHOOL MUSICAL

זאת אומרת כולם, חוץ מטרוי בולטון ואביו, ג'ק, שהיו עדיין במשחק הכדורסל ושיחקו אחד על אחד. הם היו מכוסים זיעה, אבל היה להם כל כך כיף עד שהם לא רצו להפסיק.

עטיפת הספר

הכדור היה אצל טרוי, והוא עשה עבודה טובה בלעקוף את אבא שלו. אחרי הכל, טרוי היה חבר בנבחרת הכדורסל של בית הספר. ולא זו בלבד, הוא גם היה קפטן של הנבחרת. הוא ניחן בתנועות החלקות והאלגנטיות ובמרץ המתפרץ של כוכב אמיתי.

אבל ג'ק לא היה רק אבא של טרוי. ג'ק היה גם מאמן נבחרת הכדורסל. לכן מר בולטון גם נתן לבנו כל מיני עצות בזמן שהם שיחקו. 

"תמשיך לעבוד שמאלה, טרוי", אמר מר בולטון. "המגן שישמור עליך במשחק האליפות לא יצפה לזה. אתה תחסל אותו". טרוי הנהן כשהוא מתנשם ומתנשף. "אני אשחק שמאלה...", הוא אמר. "...הוא יצפה לאמצע, אתה תפנה דרומה, "הסביר אביו – והמאמן שלו. טרוי הנהן שוב. "ככה?" הוא הסתחרר מעבר לאביו, קפץ וצלל לצעד וחצי. הכדור עבר בשריקה חלקה דרך הסל. רק רשת! אביו חייך. "נהדר".טרוי חייך בחזרה.

אין דבר כיפי יותר מלשחק כדורסל כשהולך לך כמו שצריך! הם היו מסוגלים לשחק כל הלילה, אבל בדיוק אז נכנסה אמא של טרוי לאולם הספורט. היא לבשה שמלת ערב עם נצנצים, והיה ברור שיש לה בראש עניינים שונים לגמרי מכדורסל. "חבר'ה, הלו?" היא קראה. ברגע שלכדה את תשומת לבם, היא המשיכה. "באמת טסנו עד לכאן רק כדי לשחק עוד כדורסל?"

טרוי ואביו הציצו זה בזה בגנבה. הם ידעו שהיא לא באמת מצפה לתשובה, אבל הם בכל זאת ענו לה. בתיאום מושלם משכו שניהם בכתפיים ואמרו פה אחד, "כן". גברת בולטון נאנחה בכעס. "זה הערב האחרון של החופשה. המסיבה...? זוכרים?" למען האמת, שניהם שכחו לחלוטין ממסיבת ערב השנה החדשה שנערכה במקום הנופש, אבל הם גם ידעו שיהיה זה ממש לא חכם להודות בזה.

"כן, כן, המסיבה", מיהר מר בולטון לומר. "ערב השנה החדשה". הוא היסס ואז שאל, בחשש מסוים, "אנחנו חייבים לחבוש כובעים מגוחכים?" "בהחלט", היא השיבה בתקיפות. "ואנחנו אמורים להיות שם בתוך חצי שעה. טרוי, יש מסיבת ילדים למטה, במועדון הפריסטייל."

"מסיבת ילדים?" מחה טרוי. זה נשמע לו כמו איזה משהו תינוקי! "צעירים", תיקנה אמו במהירות. "ועכשיו לכו להתקלח".

באנחות כבדות מילאו טרוי ואביו אחר הוראותיה. טרוי העיף מבט אחרון באולם הכדורסל וחשב, משחק האליפות הוא בעוד כמה שבועות! אני אמור להתאמן ולא ללכת לאיזו "מסיבת ילדים" מטופשת! וחוץ מזה, כמה כיף זה כבר יכול להיות, לבלות עם איזו חבורת ילדים...

בינתיים, במקום אחר במלון, עמדה אם אחרת לקרוע את בתה מפעילות מרתקת שונה לחלוטין. גבריאלה מונטז היתה מכורבלת בנוחות ושקועה בתוך כורסה מרופדת באזור הישיבה. היא נהנתה מהשקט ומהשלווה – כל האחרים כבר היו במסיבה – ונשאבה לחלוטין לתוך ספר בשם לו רק הכרת אותי. זה היה הספר הכי טוב שהיא קראה מאז, ובכן מאז הספר האחרון ששאלה בספרייה, והיא כבר השתוקקה להגיע לסוף. על כל פנים, היא לא הצליחה להגיע לעמוד הבא. הספר נסחב מבין ידיה, והיא הביטה למעלה וראתה את אמה מביטה בה.

"גבי, זה ערב השנה החדשה," אמרה גברת מונטז. "די לקרוא". "אבל, אמא, כמעט סיימתי!" מחתה גבריאלה.

אמה הנידה בראשה. "יש מסיבת נוער", היא אמרה בתקיפות. "הכנתי את הבגדים הכי יפים שלך. קדימה".

גבריאלה הביטה בשמלת הערב הנוצצת של אמה ונאנחה. היא ידעה מתי מוטב לה להיכנע.

היא הנהנה, אבל שאלה, "אני יכולה לקבל את הספר שלי בחזרה?" אמה הושיטה לה אותו, וגבריאלה פנתה לחדרה כדי להחליף בגדים. אך ברגע שיצאה מטווח עיניה של אמה, פתחה את הספר והתחילה לקרוא בעודה צועדת. אולי היא חייבת ללכת לאיזו מסיבת נוער מטופשת, חשבה, אבל היא לא התכוונה לכבות את המוח עד הרגע האחרון.  

HIGH SCHOOL MUSICAL

במקום אחר באולם, ישבה גבריאלה לבדה, לבושה בשמלה שאמה הכינה בשבילה. יכולתי לחזור לחדר שלי ולקרוא, חשבה גבריאלה בכמיהה. גם בדיוק הגעתי לחלק הטוב בספר. אף אחד משניהם לא נהנה כלל. רוב הילדים באולם צפו בתחרות קריוקי שכבר התנהלה במלוא הקיטור מעל גבי במה מוגבהת. צמד בני עשרה סיים לשיר, והמנחה קרא בעליזות "מה אתם אומרים על זוג הגולשים?!"

הקהל הריע, והמנחה התחיל לסרוק את החדר בניסיון לאתר עוד מישהו שיהיה מוכן לשיר קריוקי מול אולם מלא זרים. הזרקורים חגו מעל הקהל, והמוזיקה התנגנה עוד יותר חזק, כדי להזרים אדרנלין בעורקיהם של החוגגים.

טרוי וגבריאלה חשו מבוכה עצומה. איכשהו – לא היה להם לגמרי ברור איך זה קרה – הונחו המיקרופונים בידיהם. הנה הם – תקועים. על הבמה. במרכז תשומת הלב. בלי שום דרך להימלט. לפני שמי מהם יספיק להתעלף או להקיא מפחד, המוזיקה התחילה להתנגן. טוב, הנה זה מתחיל, חשב טרוי בהשלמה. עדיף להוציא מזה את המיטב...

הוא התחיל לשיר, בקול חרישי ובזהירות. בקושי הצליח להוציא את המילים מפיו. זה כל מה שהוא יכול היה לעשות – לקרוא את המילים שעל מסך מכונת הקריוקי ולנסות להישאר בהרמוניה. הוא שר:

"חי בעולם משלי.

לא הבנתי שהכול יכול לקרות

כשאתה לוקח סיכון..."

לא נראה היה שמישהו בכלל שם לב אליהם. זה טוב, חשבה גבריאלה. ובסופו של דבר, אם הנער הזה מוכן להסתכן בהשפלה פומבית, כדאי שהיא תגלה רוח ספורטיבית ותנסה גם היא לשיר.

היא פתחה את הפה והתחילה לשיר. אף על פי שקולה היה רק מעט חזק יותר מלחישה, הוא היה מתוק וטהור. היא שרה:

"מעולם לא האמנתי

במה שלא יכולתי לראות

מעולם לא פתחתי את ליבי

לכל האפשרויות..."

טוב, חשבה גבריאלה. אני יכולה לעשות את זה. זה לא כל כך נורא. אוקיי, חשב טרוי. לפחות אף אחד לא זורק עלינו כל מיני דברים. הם אמנם היו לחוצים מכדי לשיר במלוא העוצמה, אך הם בכל זאת המשיכו לשיר לסירוגין את שורות הבלדה. לבסוף הם הביטו זה בזה, מקווים לשאוב עידוד ועזרה משותפים לאי הנעימות. כאשר ממש ראו זה את זה, חשו שניהם תחושה שמעולם לא התנסו בה בעבר.

טרוי חש בניצוצות חשמל מצמררים את עורו. גבריאלה הרגישה זרם לוהט חולף בתוככי גופה. הם חייכו והחלו, לראשונה, לשיר זה לזה. הם הגבירו את עוצמת הקול ושרו ביתר תעוזה ובביטחון עצמי רב יותר.

פתאום כל הנוכחים בחדר התחילו לשים לב: משהו מיוחד התרחש על הבמה! הילדים החלו להצטופף למרגלות הבמה, מקשיבים ומתנועעים לקצב המוזיקה. עכשיו התחילו טרוי וגבריאלה ליהנות. העצבנות נשכחה, והם חייכו אחד אל תוך עיני השני.

תוך זמן לא רב, הם התחילו לרקוד הלוך ושוב לאורך הבמה, בטוחים בעצמם כאילו הם מופיעים בזירה. בזמן שנעו לצלילי המוזיקה, לא הסירו את העיניים זה מזו. כאשר השיר הסתיים, הקהל מחא כף והריע להם בקולי קולות. טרוי וגבריאלה חייכו, חסרי נשימה וקצת המומים ממה שהתרחש זה עתה.

גבריאלה הנהנה. "גבריאלה".

אף אחד מהם לא הצליח למחוק את החיוך מהפנים. שניהם היו מרוגשים ומבעבעים מבפנים, כאילו העולם נעשה פתאום הרבה יותר כיפי.