שתף קטע נבחר

אב שכול: "רק בצבא לדרוזים יש שוויון"

כשקצין העיר הגיע לחטיבת-הביניים בג'וליס, המורה נוואף נבואני כבר ידע שהנורא מכל קרה. רק אחר-כך הגיעו הסיפורים על בנו תמיר, שנפל בניווט בדד בנגב כחייל בסיירת מטכ"ל. "עוד מעט לא יהיה כאן מקום", הוא אומר בבית-הקברות של הכפר, ומבטיח: למרות פקיעין וחוסר השוויון, המוטיבציה לשירות בשמיים

היום הראשון של 2008 התחיל כיום רגיל עבור נוואף נבואני, מורה בחטיבת-הביניים ביישוב הדרוזי ג'וליס שבגליל המערבי. הוא נכנס לכיתה ט' ללמד מתמטיקה, ובשעת ההפסקה שימש מורה תורן בחצר. מכשיר הטלפון הנייד שבכיסו צלצל. בחור צעיר ביקש לדעת מה שלום תמיר בנו, חייל בסיירת מטכ"ל, שהיה באותה עת בסדרת ניווטים.

 

"לא הייתי מוטרד באותה תקופה, ידעתי שתמיר בניווטים. דאגתי יותר לאחיו, שהיה באימון של חטיבת הנח"ל", משחזר נוואף. בתום השיעור הוא הבחין שאותו בחור התקשר בשנית. ואז התקשר גם בנו הגדול. "אבא", הוא אמר לו, "מתקשרים אליי חבר'ה ושואלים על תמיר. קרה משהו?". נוואף ניסה לברר עם מפקד הצוות, אך לא נענה. הוא כבר ידע שאנשי קצין העיר עושים דרכם אליו. "נכנסתי לעוד שיעור, אבל כבר לא הייתי מאופס. חששתי שמשהו רע עומד לקרות. כשבאה אחת המורות וקראה לי לחדר המנהל, רעדו לי הרגליים. ראיתי את קצין העיר ואחרים, וידעתי שהגיעה הבשורה הנוראה מכל". 

 

שעות ספורות קודם לכן, לא הצליחו מפקדיו של תמיר לאתר אותו במכשיר הקשר, אותו נשא כשיצא לניווט בדד בהר הנגב. כאשר לא אותר, הוזעקה יחידת החילוץ של חיל-האוויר, שאנשיה מצאו את גופתו בתחתית הצוק. למחרת הובא למנוחות בכפרו. ארבעה קברים צבאיים יש כעת בחלקה הקטנה, השייכת למשפחת נבואני בבית-הקברות בג'וליס. כשהוא מסייר ביניהם, חש נוואף גאווה של פורץ דרך. הנה קרוב המשפחה שהיה הדרוזי הראשון בצנחנים, הנה בני דודים נוספים שנפלו במלחמות ישראל. הנה קברו של תמיר. "אם חס וחלילה נצטרך לכרות עוד קבר", הוא אומר, "כבר לא יהיה פה מקום. 23 חללים יש לכפר מאז 56', אבל בית-קברות צבאי עוד אין. זה בתהליך".

 

לא מצטער גם עכשיו

דרכו של תמיר אל סיירת מטכ"ל לא הייתה קלה. באמצע כיתה ט' הוא החליט להצטרף לפנימייה הצבאית שבבית-הספר הריאלי בחיפה, ולמרות האיחור בהרשמה, הצליח להדביק את הפערים. אחר-כך צלח את המבחנים והגיבוש לסיירת. "אמרתי לו - לא משנה איפה תהיה, באיזו סיירת, רק חשוב שתהיה בין הטובים", מספר האב השכול. "סמכתי עליו, הוא היה בחור חזק ואחראי. מאז גיל 12 נהג לעבוד בקיץ ולפרנס את עצמו כמעט לבד. עבד אצל קבלן, היה עולה על פיגומים של ארבע קומות. אמרתי לו שלא ייספר הרבה לאחרים על זה שהוא בסיירת, אז באמת הוא לא סיפר. רק הייתי שואל אותו כל פעם אם הוא בריא, אמר לי שכן, שהוא עומד באימונים כמו שצריך".

 

רק אחרי הטרגדיה האישית שעבר, התחיל נוואף לשמוע סיפורים על בנו. "המפקד שלו מהטירונות בא וסיפר על שריפה שפרצה באוהל. כולם באו בצעקות לקרוא למפקדים. תמיר, עם שמיכה, עמד וכיבה את האש. לקחו אותו אחר-כך לבית-חולים כי הוא שאף עשן. אבל כזה הוא היה. השירות בסיירת היה טוב בשבילו. זה לא רק מקום שמפתח את יכולות הלחימה, אלא גם את השכל. אני לא הצטערתי שהוא הלך לשם. גם עכשיו אני לא מצטער. אל תשכח שאנחנו מאמינים בגורל, שהכל כתוב מלמעלה - ואף אחד לא יכול לשנות את זה. זה מרגיע את האדם".

 

על קיר הבית בג'וליס תלויות תמונות רבות של תמיר. מתקופת הפנימייה הצבאית, מהשלבים השונים במסלול. על אחד הקירות תמונת שמן גדולה ושיר בערבית. הבן שהלך מבקש מאמו שלא תכעס על לכתו, שלא תבכה הרבה. שאם השכנים ישאלו, תגיד להם שהוא עוד יחזור. "כמובן שהוא לא יחזור", מוסיף נוואף, כשהוא מתרגם את השיר לעברית.

 

אירועי פקיעין לא פגעו במוטיבציה

שלושה חיילים בני העדה הדרוזית בגליל נפלו בתוך פחות משנתיים. ביומה הראשון של מלחמת לבנון השנייה נהרג ואסים נזאל, בן היישוב יאנוח, באחד ההאמרים שהותקפו באירוע החטיפה. עד שעות הערב המאוחרות היה חשש כי הוא אחד החטופים. בינואר נהרג נבואני במהלך הניווט, ואילו בחודש שעבר נהרג סייף ביסאן, מהיישוב ג'ת, בקרב עם מחבלים סמוך לכיסופים. למרות זאת, בקרב הציבור הדרוזי מדווחים על מוטיבציה גבוהה במיוחד - יותר מ-85 אחוז מתגייסים מקרב הצעירים בג'וליס, ויותר מ-65 אחוז מהם ליחידות קרביות.

 

נוואף נבואני טוען שזו המורשת של העדה והמשפחה. "הצעירים רואים את המבוגרים ורוצים להיות כמותם. רק במשפחה שלנו יש כיום 23 קצינים בצבא, שניים מהם סגני-אלופים. הצעירים רואים ולומדים". שניים מבניו הבוגרים של נוואף, כמאל וסארי, משרתים בצבא הקבע כקצינים בדרגת סגן. הבן הצעיר, כך מקווה האב, ילך אף הוא בדרכי אחיו ואולי יתקבל לסיירת. במלחמה האחרונה, אז בדיוק התגייס תמיר לצבא, היו ארבעה מבני המשפחה מגויסים - חלקם במילואים, חלקם בקבע וחלקם בסדיר.

 

גם המתחים האחרונים - ובראשם אירועי המחאה האלימים בפקיעין - לא מעיבים, לטענת האב השכול, על המוטיבציה. "משרד הביטחון וצה"ל הם המקומות היחידים בארץ בהם יש באמת שוויון מלא לדרוזים", הוא אומר. "חייל דרוזי יכול להגיע לכל יחידה בצה"ל". הוא מתנגד להפגנות וכוחניות, אך את הפערים קורא לצמצם, ואת נושא המגרשים לחיילים המשוחררים - לפתור. "אף אחד לא משלה את עצמו שביום אחד ייסגרו כל הפערים. אבל שרי הממשלה צריכים לעשות שיעורי בית, לדעת מה חסר ולעשות הכל כדי שנקבל את הדברים".

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
סמ"ר תמיר נבואני
צילום רפרודוקציה: עידו בקר
מומלצים