שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    החיילים מתים בדרך

    שדה האמנות הישראלי ממעט לשתף פעולה עם ימי הזיכרון הממלכתיים, והיוצרים המוכרים, כדוגמת יגאל תומרקין, משה גרשוני ואחרים, בחרו להתייחס רק לחללים הפרטיים. ענת מסד, בתערוכה חדשה, דווקא כן בחרה לעסוק בזיכרון הלאומי

    טקסי הזיכרון, ימי זיכרון והפן הממלכתי שלהם, לא זכו מעולם לשיתוף פעולה מצד שדה האמנות. ההיבט הציבורי המונוליטי, שהוכתב מלכתחילה על ידי מוסדות, דחה כל אפשרות לדיון ממשי על זיכרון והנצחה. בנוסף, העיתוי הקרוב שנוצר בישראל בין יום השואה ליום הזיכרון, הכתיב אשכול שלם של מושגים ותובנות שאין לערער עליהם ושהפכו עם השנים למשנה סדורה ולאג'נדה חינוכית.

     

    האפשרות לטפל בזיכרון ובהנצחה מצד האמנות נוצרה, רובה ככולה, כחלק מאמירה של הפרט כלפי הניסוח הממסדי של השכול. ככל שנקפו שנות המדינה ומלחמותיה, הפך הדיון האמנותי ביקורתי יותר, ושאלות קשות שעלו מחוץ לשדה האמנות, בנוגע לנחיצותן של מלחמות שונות, קיבלו את ביטוין באמנות. 

     

    אפשר לסמן את הפסל "הוא הלך בשדות" של יגאל תומרקין משנת 1967 כתגובת-נגד משמעותית ראשונה לאתוס שנוצר על ידי ספרות דור תש"ח. תומרקין יצר יציקת ברונזה על גופו ויצר דמות גבר בלי ידיים, בנעלי צבא גבוהות, פנים קרועים, חלקים צבועים אדום ובטן פתוחה שמתוכה בוקעים קני רובים וכדור תותח. הפסל היה תגובה לכל מלחמה באשר היא, אבל הקשר שלו למלחמת ששת הימים, ששיכרון הניצחון שלה הבליע את המחיר, היה ברור.

     

    אורלנד והחיילים

    דמות החייל-הקורבן חזרה גם בסדרה של משה גרשוני בתחילת שנות השמונים, שבה הוא התייחס לטקסטים עממיים קאנוניים והפך אותם על פיהם. העבודה משנת 1981, "תשיר, חייל", היא אחת מתוך סדרה של ציורים שהכילו פניות לחיילים ("חייל שלי", "שלום חייל", "כל ה'יצחקים'''), ומצוטטות בה שורות משיר של יעקב אורלנד: "...אשרי ההולכים קדימה, אשרי הנופלים על יד", ובמקום אחר: "עלי נא עלי, שלהבת שלי, בדם חללייך הדליקי נא אור". כל הסדרה צוירה באדום ובצהוב שקופים למחצה, דמויי נוזלי גוף.


    "תשיר חייל", עבודה של משה גרשוני 

     

    מגרשוני אפשר למתוח קו לארז ישראלי, שעבודת הגמר שלו במדרשה לאמנות הציגה דגם מוקטן של ג'יפ צבאי שצפר בלי הפסקה. בתוך הג'יפ ישב חייל שראשו שמוט אל ההגה. עבודות מאוחרות יותר של אותו אמן נוגעות באופן ישיר יותר באבל ובאובדן.


    עבודה של ארז ישראלי מתוך "התרוקנות"

     

    בתערוכה "מלאכה בנים" במוזיאון חיפה הוא הציג את העבודה "שדות פרחים", שבה שדה של פרחי פרג אדומים עשויים משזירת חרוזים קטנים. במיתוס הכנעני האלה עשתורת הופכת את דמו הניגר של אהובה אדון, שנהרג בצייד, לשדה פורח של פרחי פרג אדומים. גם בתערוכה "התרוקנות", המוצגת עכשיו במוזיאון תל אביב, הוא עוסק בגוף החייל המת ובאבל הפיסי, הטעון פאתוס, עליו.


    מתוך "תם הטקס" של ענת מסד 

     

    רחוק מהמרכז, בקיבוץ ברעם שבגליל, נפתחה בשבת תערוכה של ענת מסד, "תם הטקס". התערוכה הזאת היא שלישית בטרילוגיה שראשיתה ב-2003 ונקראה: "נא לבוא בחולצות לבנות"'. ענת מסד עוסקת בטקסים הנהוגים עד היום בקיבוצים ובמה שנשאר מתנועות הנוער, טקסי חניכה עם כתובות אש וסיסמאות, שמכנסות צעירים אל לב האתוס הלאומי.

     

    בתערוכה בשנת 2003 מסד הציגה צילומים של כתובות אש, תיעוד למיצג שערכה לפני כן בקיבוצה, כפר מסריק. באחת מהן בערו המילים: "ארצה, שיקסע", בשנייה התהפך הציווי התנכ"י: "הזורעים בדמה בדמעה יקצורו" ובשלישית: "כאן לא בוכים שיקסע". בנוסף הופיעו עוד כתובות אש עם סימלי מגן דוד, צלב קרס והמספר החקוק על זרועה של אמה.


    מציבות קטנות. יצירתה של ענת מסד 

     

    "היה לי צורך להעמיד את המבט האישי, של ניצול השואה, בעיקר דרך קול של אשה, מול האתוס הישראלי," אומרת מסד. "גם בתערוכה השנייה, 'שמור למשפחה', עבדתי עם טקסטים. היצגתי ציורי שמן קטנים על בד, שבהם כתבתי משפטים כמו: 'שם בוכים, כאן לא'. או: 'ארצה, שיקסע'. בנוסף, חזר ברוב הציורים המשפט 'שמור למשפחה'. דף הנייר המודפס, המונח על כסאות פלסטיק בשורות הראשונות בכל טכסי הזיכרון, שקיבל בציורים אופי של מציבות קטנות".


    דגלנים בחושך. מתוך "תם הטקס"

     

    ההקשר המשפחתי-ביוגרפי קיים פחות בתערוכה הנוכחית של מסד. תם הטקס, אבל תמיד יבוא עוד טקס. הפעם כתובת האש הופכת ללהבה, לזיקוק של כל המילים האפשריות לכלל לפיד. בסדרה אחרת בתערוכה היא מציגה דימוי של נושא דגל, החוזר 22 פעמים על גבי דיקטים קטנים, וענף הזית, המקשט את סמל מדינת ישראל, מופיע בתערוכה כתוחם את שורת הדגלנים. "זהו דימוי שנמצא בין זר ניצחון לזר אבלות", היא אומרת, "מהסוג שמניחים למרגלות אנדרטאות. ובכל זאת יש בו משהו מלכותי. הזרים מצוירים על דיקטים גדולים, בזהב-ברונזה, משהו יותר אימפריאלי. אני מרגישה מאוד מחוברת לציור הארצישראלי. זוהי לא עבודה פוסט ציונית. יחד עם זה, כסיפור ביוגרפי, זה מתנגד לכל דבר שהוא הרמטי".

     

    • "תם הטקס", ענת מסד, מוזיאון בר דוד לאמנות ויודאיקה, קיבוץ ברעם

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    "הוא הלך בשדות" של יגאל תומרקין
    ענת מסד
    מתוך התערוכה
    לאתר ההטבות
    מומלצים