אז ונגר גאון. אז מה

אמרו לפני, ויגידו אחרי, שיחסים עם קבוצת כדורגל הם הדבר הכי קרוב למונוגמיה שגבר מסוגל לו. זאת זוגיות שאנחנו מקבלים לא רק כהשלמה פילוסופית אלא מבחירה, מרצון, ובידיעה שאולי דנו את עצמנו לחיי סבל (ע"ע מנצ'סטר סיטי, טוטנהאם או ניוקאסל), אבל כך רצינו. אנחנו חלק ממשהו שגדול מאיתנו ניצחנו או הפסדנו, אנחנו בקרב בני השבט.

אתה והקבוצה לנצח נצחים, נגד כל העולם. זאת מערכת יחסים אמביוולנטית שלעולם תחיה בתוכה בתחושה שאתה נותן יותר משאתה מקבל, שאתה מתוסכל, שאתה לוקח את זה יותר קשה ממנה. תחשבו על זה: אחד מכם, נניח, אוהד של קריסטל פאלאס. הוא מעולם לא לקח אליפות או גביע, נודד בין הליגות ויודע שלעולם לא ישחק בליגת האלופות. אז מה, עוזבים את הקבוצה?

המונוגמיה חלה גם על פנטזיות; אין אוהד אמיתי שמפנטז על קבוצה אחרת. מקסימום מביט בקנאה על שמחתם של אוהדי קבוצה בעלת מסורת או שרשרת הצלחות ומדמיין לרגע איך הם מרגישים, במיוחד כשמדובר ביריבויות עירוניות לא מאוזנות מבחינת הישגים: אברטון־ליברפול, מנצ'סטר סיטי־מנצ'סטר יונייטד, טוטנהאם־ארסנל.

מה כן? אתה יכול להיות מאוהב במישהי מתחום אחר. פוטבול, כדורסל, בייסבול או הוקי קרח.

מאחר שאהבתי השנייה בחיים היא הניו יורק ג'איינטס (זה פוטבול), ומאחר שכנגד כל הציפיות הקבוצה זכתה השנה בסופרבול, אין לי מה להתלונן. שנה מוצלחת. אז למה אני מטריח אתכם? מעצבים. הרבה עצבים. ומאהבה. אהבה גדולה שאף סופרבול לא ישווה לה. ומתסכול. מזעם קדוש על כך שלא קרה לארסנל, זוגתי לחיים האלה, מה שהיה צריך לקרות לה השנה למרות שהכתובת היתה על קיר האיצטדיון.

איזה כיף היה כשהיינו מופלאים

כשארסן ונגר הגיע לפני 12 שנים להייבורי, אחרי שנה משונה עם ברוס ריוק וקרוב לשמונה שנים עם ג'נטלמן ג'ורג', הלא הוא ג'ורג' גרהאם, הוא ירש תרבות, אתוס, דימוי ודוקטרינת כדורגל. מה לא אמרו עלינו: לאקי ארסנל, בורינג ארסנל, 0:1 טו דה ארסנל (שמה המלא של הקבוצה בפי אוהדיה האמיתיים הוא The Arsenal).

שנות ה־70 הסתיימו עם גמר הגביע הגדול מכולם, 2:3 נגד מנצ'סטר יונייטד בדקה ה־90 אחרי פריצה של 50 מטר מאת ליאם בריידי. שנות ה־80 הפכו לשחונות עד אותו יום שמיימי שבו החליט אלוהים להתערב בליגה האנגלית: המחזור האחרון, ה־26 במאי 1989. אנפילד. ליברפול־ארסנל. האחרונה צריכה לנצח בהפרש שני שערים, אחרת ליברפול, מהדורה של אימפריית רשע שקרסה במקביל לברית המועצות, ובניגוד לרוסיה לא באמת השתקמה מאז שהיא אלופה.

למי שלא ראה 16 פעמים את סצנת הסיום של גדול הסרטים בהיסטוריה, "אהבה על הדשא", נזכיר רק שבדקה ה־91 פרץ מייקל תומאס לבד, אחרי ריבאונד מוזר מהמגן. דממה באנפילד, העולם בהילוך איטי. תומאס שועט ונראה כאילו הוא מתקדם עם הליכון. לולאת זמן שבה המרחב קבוע והתנועה כמעט קפואה. רק השדרן של הבי.בי.סי צועק, "הכל עוד פתוח!". תומאס בועט מתחת לבטן של ברוס גרובלר, נשכב מעולף על גבו, ומבחינתנו אין צורך בעונה הבאה. יותר טוב מזה לא יהיה אף פעם. אבל טעינו: היה.

לקחנו עוד אליפות ב־1991 (עם הפסד אחר בלבד, ולמרות שהורידו לנו שלוש נקודות על קטטה במשחק עם מנצ'סטר יונייטד), את הגביע וגביע הליגה ב־1993, את גביע אירופה למחזיקות ב־1994, ואז ג'נטלמן ג'ורג' הסתבך עם כספי שוחד מסוכנים. ריוק הגיע, ועשה דבר אחד ענק: הביא את דניס ברגקמפ ופינה מקום לארסן ונגר, שאף לא אחד בהייבורי ידע מיהו. תמיד היו לנו כוכבי על: קליף בסטין, צ'רלי ג'ורג', בוב רדפורד, פרנק מקלינטוק, ליאם בריידי, אלן סנדרלנד, טוני אדמס, פול מרסון, איאן רייט. אבל מעולם לא היתה קפיצת איכות וסגנון כמו שהביא דניס ברגקמפ.

ונגר לא אהב את ה־0:1 ואת העובדה שאוהדי הקבוצות היריבות עזבו דקות אחרי שארסנל היתה כובשת, כי לא היה דבר כזה להבקיע נגד ארסנל (לכן נהג דייויד סימן לטפל בשיערו ולהתבדח עם אוהדים מאחורי השער, ולכן הוא גם קיבל גול מחצי מגרש נגד ולנסיה). אלא שוונגר, מה לעשות, ירש מגרהאם דבר שאי אפשר לשחזר: את ארבעת המופלאים, רביעיית ההגנה הטובה בהיסטוריה של הכדורגל האנגלי. נייג'ל ווינטרברן, לי דיקסון, טוני אדמס, מרטין קיאון, והמחליפים אנדי לינגהן וסטיב בולד. מפחידים, קשוחים, ברוטליים, מתואמים כמו רקדני בלט ומכוערים ברמות כאלה שבזמן קרנות, שחקני יריב לא נכנסו לתיבת החמש מהיראה ומהגועל. הרביעייה הזאת החזיקה מעמד אל תוך הדאבל של 97'־98', ולא באמת התפרקה אלא אחרי הדאבל של 2001־2002.

זוכרים את הסרט "ללכת עד הסוף", שבו קבוצת גברים מובטלים משפילד מעלה מופע ריקוד ובסופו עירום מלא? בחזרות ניכר חוסר הכישרון והקואורדינציה, עד שאחד מעלה את הרעיון שכולם מבינים: "תעשו את תרגיל האופסייד המתואם של ארסנל". את זה היה אפשר לחקות בסרט, אבל לא בכדורגל.

פילוסופיית ונגר הפכה לפילוסופיה הדומיננטית בעולם הכדורגל. כל עוד היא עובדת, אתה משחק את הכדורגל המושלם והיפה ביותר שיש ולועג לכל קבוצה שעומדת מולך: מנצ'סטר יונייטד, ריאל מדריד, יובנטוס, אינטר ומילאן. את כולן השארנו ללא נשימה. הבעיה מתחילה כשאף אחד לא אומר למגינים שבכדורגל מודרני וקשוח, שבו גם לקבוצות אחרות יש שחקנים מהירים ורבגוניים, גם אם מגן הוא למעשה קיצוני, מדי פעם יהיה יפה להישאר בהגנה. השיטה החזיקה מעמד כל עוד היה לנו את הקשר האחורי המושלם, פטריק ויארה. כשהוא עזב, ונגר חיכה שנתיים עד שמתיו פלמיני יבשיל. שנתיים ללא תואר, אם כי הגענו לגמר גביע האלופות.

איזה יופי זה מאמן עילוי

ארסן ונגר הוא גאון, והגאונות שלו איננה רק בהישגים. למרות הדאבלים של 1998 ושל 2002, למרות אליפות הבלתי מנוצחים של 2003־2004 (עונה שלמה ללא הפסד), ולמרות גמר האלופות נגד ברצלונה ב־2006 (שבו הובלנו 0:1 בעשרה שחקנים והפסדנו 1:2 בגלל ההחמצות של תיירי הנרי), לאלכס פרגוסון יש יותר הישגים בעשור האחרון. הגאונות האמיתית של ונגר היא בהפיכת שחקנים שלא הרבה שמעו עליהם לכוכבי־על (תיירי הנרי, מרק אוברמארס, פטריק ויארה, רוברט פירס, פרדי ליונגברג, אשלי קול, ססק פברגס, מתיו פלמיני, רובין ואן־פרסי, אלכס חלב, עמנואל אדבאיור) וביצירת משחק שמבוסס על מהירות ויכולת, מסירות ותנועה ללא כדור. התלכידים של ונגר משחקים לעיתים את הטוטאל־פוטבול העילאי.

"שוער, יא טמבל, זה חומה"

לריספקט המקצועי שנותנים לוונגר באנגליה, במיוחד בתקשורת הברוטלית, אין מקבילה. את פרגוסון מעריכים ומכבדים, את מוריניו העריכו, את בניטז לא לגמרי מעכלים. את ונגר מעריצים. מכנים אותו "לה פרופסור" ו"לה פילוסופר". הוא סופג ביקורות על היללות שלו נגד שופטים, בייחוד כשהוא מתחזה לסטיבי וונדר ולא רואה פנדלים נגד ארסנל או לא מבין איך מרחיקים את ויארה, אבל לעולם לא יגידו עליו מילה מקצועית רעה. knows Arsene, זאת התשובה השגורה בקרב האוהדים כשדברים לא מסתדרים. הרי הוא עילוי; הוא רואה דברים שאנחנו לא רואים, ומבין הרבה לפנינו. ככה סלחנו לו על עב"מים כמו אולג לוז'ני ופסקאל סיגאן, וכיום על פיליפ סנדרוס.

ונגר המציא את החוכמה "אנחנו לא קונים סופרסטארים, אנחנו מייצרים אותם". כשזה עבד, הוא באמת היה גאון. אלא שבשלוש השנים האחרונות הפכה המדיניות לאיזה ציווי דתי שוונגר לא מוכן לבצע בו התאמות. וכך, למרות שאנחנו יותר טובים מצ'לסי בשלוש דרגות ויותר ממנצ'סטר יונייטד בדרגה אחת, אנחנו רואים בטלוויזיה את טקס הענקת מגן האליפות באולד־טראפורד או בסטמפורד ברידג'. היו נסיבות מקילות (ארסנל לא קיבלה 500 מיליון יורו עמלות משוד לא אלים של מכרות אלומיניום ונחושת או מרבצי גז ונפט ברוסיה); יש תהליכי בנייה שבתוכם סירב ונגר לוותר על הכדורגל היפה וסירב לקנות שחקנים מוכנים ובשלים, בטענה שנוכחותם תפריע לפברגס, אדבאיור, קלישי וואן־פרסי להתפתח. למרות הצער והצלקת בלב, גם מכירת תיירי הנרי, גדול השחקנים שכיבדו בכישרונם ובאצילות משחקם את הייבורי (עד מאי 2007) ואת הליגה האנגלית אי פעם, היתה גאונית. אבל אחרי שלוש שנים של כמעט, לגיטימי לשאול על מצב הגאונות של האיש.

איזה מעצבן זה מאמן מקובע

קבוצה שזוכה בכל כך הרבה תארים ומשחקת את הכדורגל שפרשנים רבים מגדירים כיפה באירופה כשהיא בכושר, הייתכן שיעברו עליה שלוש שנים ללא אליפות? והאם שלוש שנים שחונות־תארים מצדיקות שינוי ביחס לפרופסור? לא. אבל אפשר לבקר אותו על מתיחת הפילוסופיה מעבר לתחום העלות־תועלת הסביר בעיני האוהדים.

במה הוא לא גאון? בזה שבאף עונה שאחרי אליפות, ארסנל לא באמת התמודדה שוב על התואר; בהתעקשות שלו לא לקנות כוכבים; בעובדה שאחרי עזיבות שחקנים אין מחליף באותה רמה למשך שנה־שנתיים, כי צריך לטפח את הילד המוכשר (שהוא באמת מוכשר, אבל אין לו החוסן המנטלי לשחק בשיטפון בחוץ נגד קבוצות תחתית שמעמידות עשרה שחקנים בין רחבת ה־16 לקו החצי, ומגביהות כדורים שרואים ממגדל הפיקוח של היתרו); ובספסל מלא בכישרונות מבחינת טכניקה וטקטיקה, שלא עושים גליצ'ים בקו ה־35 של היריבה כדי לחלץ כדור. משחק המסירות המושלם של ארסנל 10־25 מסירות בהתקפה אחת אמנם נראה נפלא בטלוויזיה, אבל מה עושים נגד עשרה קצבים כמו בירמינגהאם סיטי, או איך משחקים באחו בוצי כמו ה־JJB של ויגאן אתלטיק?

ומדי קיץ, כבר במאי, מתחיל הריטואל הקבוע: "ונגר לא יוציא כסף", "אם אמצא מציאה אקנה, אבל לא בכל מחיר", "מטרתנו לשמור על הסגל הקיים ולמנוע עזיבת שחקנים" ועוד שלל הצהרות גזבריות, כאילו שמטרת הקבוצה היא לחסוך בהוצאות.

ארסנל היא הקבוצה העשירה באנגליה יחד עם מנצ'סטר יונייטד. היא איננה נסחרת בבורסה, איננה שייכת לאדם אחד או לקבוצת משקיעים: היא אחרונת הקבוצות הבריטיות שבעלותן בידי חברה מוגבלת של בעלי מניות פנימיים, המצריכה אישור רוב לפני מכירת מניות לאדם חיצוני. האיצטדיון החדש, אשבורטון גרוב, נבנה בכמעט 400 מיליון ליש"ט, מתוכן 110 מיליון מאיחוד האמירויות תמורת השם "איצטדיון האמירויות" והחולצות שעליהן מתנוסס הציווי Emirates Fly. האמירויות מתמלא ב־60 אלף מקומות מדי משחק בית; אין לוונגר שום מניעה, ודאי לנוכח המעמד האלוהי שלו, להוציא 12־25 מיליון ליש"ט על שחקן שחסר לקבוצה כמו דוד וילה, חאתם בן־ארפה או פרנק ריברי.

כל אחד יודע שעוצמתה וחוסנה של קבוצה מצוי בעמוד השדרה שלה, אותו קו שמחבר בין השוער־בלם־קשר אמצע־חלוץ מרכזי. הקו הזה מבוסס אמנם על תפיסת כדורגל מיושנת מבחינת תנועה והחלפת מקומות, אבל תבדקו כל קבוצה מצליחה ותראו שזה עובד. פעם היה לנו את פט ג'נינגס־דייויד אולירי־ליאם בריידי־פרנק סטייפלטון. עשור אחר כך התפתח עמוד השדרה של דייויד סימן־טוני אדמס־פול מרסון־איאן רייט. אחר כך יאנס להמן־סול קמפבל־פטריק ויארה־תיירי הנרי. כיום חסרות שתי החוליות האחוריות מאחורי פברגס־אדבאיור: שוער ובלם. שניהם בינוניים. ומילא אלמוניה, אבל את העונה הזאת הפסדנו בגלל הגנה.

בראי ההיסטוריה, לקבוע שארסנל היא קבוצת אליפות שנדפקה בגלל הגנה זאת אפיקורסיות שרק ונגר אשם בה. אבל תשפטו בעצמכם: רבע גמר גביע האלופות, דקה 84, 2:2 שמעלה את ארסנל אחרי שאדבאיור מבקיע תודות לפריצה מסחררת של תיאו וולקוט. מה עושה קולו טורה הבלם? מנסה לכייס את דירק קאוט מליברפול, שנופל ברחבה כאילו פגע לו קסאם במצח. פנדל. כמו זה נגד צ'לסי, כשוויליאם גלאס רצה לבדוק בידיים אם הכדור של נייקי מנופח על פי תקן פיפ"א. אפשר להגיד: מקרה, טעות, קורה, זה כדורגל. אפשר גם להגיד: ארסן יודע הכל, מלבד בלמים.

איזה ייאוש זה קבוצה רכה

בואו נשים דברים בפרופורציות. מנצ'סטר יונייטד זוכה באליפות שנייה רצופה בזכות כושר מדהים של שחקן אחד, רונאלדו גדול המתחזים והמתבכיינים של יונייטד מאז שעזב אותה רוד ואן ניסטלרוי. לו רונאלדו היה נפצע כמו חמישה שחקני הרכב של ארסנל, הכל אולי היה נראה אחרת. אבל ליונייטד יש הגנה עם אופי אנגלי קשוח. ארסנל היא קבוצה רכה פיזית (אם כי פחות מלפני שנה־שנתיים).

"אני לא מאמין, לא הספקתי להחליף חולצה עם בלילי" 

לפני ארבע שנים, בעונת הבלתי מנוצחים, התעמת ואן־ניסטלרוי עם הגנת ארסנל כל המשחק. בדקה ה־88 באולד טראפורד הוא זרק את עצמו כהרגלו ברחבה, וקיבל פנדל מתנה. לפני הבעיטה ניגש אליו מרטין קיאון, שריד לחבורת הברזל המכוערת והמפחידה של העשור האחרון. קיאון, אחד השחקנים המבהילים והמכוערים בהיסטוריה, אמר לו כמה מילים. ואן ניסטלרוי נראה מבוהל בבירור, כמו הצבא ההולנדי ב־1940 מול הוורמאכט. שריקה, ריצה, בעיטה למשקוף והחוצה. אוהדי ארסנל משתוללים. קיאון וויארה ניגשים לוואן ניסטלרוי, ואז, כמו ברצח קנדי, מיטלטל ראשו של ואן ניסטלרוי מעוצמת הצ'פחה.

ארבע שנים קדימה, דקה 94 בסנט אנדרוז. ארסנל מובילה 1:2, ונשרק פנדל לטובת בירמינגהאם. הבלם ויליאם גלאס רץ החוצה, בועט בשלטי פרסומת ומתחיל לבכות.

זה כל ההבדל, מר ונגר.