שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    מצעד הגאווה

    עירית לינור יודעת שבזכות הדעות הקדומות שיש לכם עליה, היא תצליח למשוך אתכם לקרוא את התרגום החדש שלה ל"גאווה ודעה קדומה". ראיון מתעתע עם עקרת בית גאה

    זה התחיל רע. "למה אני בכלל מתראיינת אצל בן?" שאלה עירית לינור בדקת הפגישה הראשונה שלנו. זה המשיך עוד יותר רע: "זה שהספר לא מדבר אליך, זו זכותך. אבל אני בזה לך ומרחמת עליך בו זמנית". וכל זה בגלל שהעזתי לומר שאליזבת בנט, גיבורת "גאווה ודעה קדומה" שיצא לכבוד שבוע הספר בתרגום חדש של המרואיינת, היא צעירה נודניקית. 

     

    חייבים לומר שהעובדה שלינור תרגמה את "גאווה ודעה קדומה", ספר שבמרכזו סיפור אהבה סטרייטית שמרנית בין גבר לאישה מלפני 200 שנה, מגלה יותר מכל על אישיותה האמיתית. והעובדה שהיא מצהירה: "זה הספר שאני הכי אוהבת בעולם" מוכיח כי הדימוי הציבורי של הפמיניסטית-השמאלנית-הנשכנית רחוק כמזרח ממערב מהאישה הזעיר-בורגנית האמיתית שהיא.


    לינור. "אני כבר באה בימים" (צילום: ירון ברנר) 

     

    "אתה לא מכיר את הפנטזיות שלי", היא אומרת, כשאני מצהיר כי האהבה שלה לספר מגלה את הפנטזיות המיסיונריות שלה, "חוץ מזה, בהנחה שלהיות 'ליברל' זה כשלא אכפת לך מה אחרים עושים כל עוד זה לא פוגע בך, אז אף פעם לא הייתי ליברלית. תמיד היו לי דעות אבל הדברים שאכפת לנו מהם משתנים עם הגיל, השנים, המצב ומה שקורה סביבי. אני לא יכולה להיות אחראית על מה שחושבים עליי. כל מי שמכיר אותי יודע איזה עקרת בית צפונית אני. אני כבר באה בימים, בת 47, והגיע הזמן להפסיק להסתכל עליי כדמות".

     

    אפשר להתווכח על ההיתממות של לינור בעיקר לאור ההיסטוריה וההיסטריה שיצרה בביצת התקשורת ב-20 השנה האחרונות, בראשם ההתקוטטות הציבורית עם הבמאי איתן פוקס שעיבד את "שירת הסירנה" לסרט מצליח והמכתב הגלוי למו"ל עיתון הארץ בו הצהירה כי היא מבטלת את המינוי לעיתון. "אתה מדבר איתי על בלגן שהיה לפני 14 שנה", היא אומרת, "אני לא מפחדת ממהומות אבל אין פה רצף, ואני לא הבנאדם היחידי שמביע את דעתו".

     

    "אריאל זילבר לא מפריע לי"

    להגיד על לינור שהיא "מביעה את דעתה" זה אנדרסטייטמנט. במהלך פיטפוט על השאלה איזה מין אישה היתה ג'יין אוסטן אילו היתה חיה ב-2008 היא עונה "אני לא חושבת על סופרים בתור דמויות", ומזכירה את צ'ארלס דיקנס, סופר קלאסי נוסף שלינור תירגמה ב"ניקולאס ניקלבי", ש"במובן האישי אני מניחה שלא הייתי סובלת אותו, אבל זה לא מפריע לי לאהוב את היצירות שלו".

     

    ההצהרה הזאת, שמפרידה בין דמויות ומותגים לבין האדם האמיתי, עובדת מצוין גם על לינור עצמה, והיא יודעת את זה. זו אולי גם הסיבה שהיא ממהרת להגן על אנשי תרבות שהוציאו מפיהם הצהרות מקולקלות. "אריאל זילבר לא מפריע לי", היא אומרת, "התבטאויות לא מזיזות לי. אנשים אומרים ויגידו שטויות וזה חלק מהזכות האנושית. אם נתחיל לשפוט אמנים לפני התבטאויות, לא תהיה אמנות. אבל הגישה הזאת היא קומיסריות סובייטית שהשמאל מפעיל אותה יותר מהימין, ובגלל זה אתם מתנכלים עכשיו לאריאל זילבר.


    "גאווה ודעה קדומה". גרסת הסרט 

     

    "הנקודה היא שאי-אפשר מצד אחד להתנכל לזילבר ומצד שני לשאול למה יורדים על משתמטי 'כוכב נולד'. אני נגד השתמטות ובעד שכולם יעשו צבא, אבל זה לא צריך להשפיע על הקריירה המוזיקלית שלהם. כי מי שרוצה להעביר כל אמן דרך מסננת אידיאולוגית יישאר בלי שחקנים, זמרים וסופרים, ואלה שיישארו ישעממו אותנו למוות".

     

    וההצהרה הליברלית הזאת באה מאישה שחסמה בקולה תמיכה ב"גן עדן עכשיו".

     

    "לגמרי. הסרט הזה ביקש מימון ממדינה שבה הוא תומך בהשמדתה. וכשאתה בא לבקש תמיכה ממדינה ציונית".

     

    את אומרת "ציוני" בכזה גאון.

     

    "ואתה אומר את זה כאילו מדובר בפרעושים ואתה מבקש ממני הסבר לגאווה שלי? אתה הביזארי, ואתה והחברים שלך שטלי פחימה נראית לכם קולית, אתם צריכים להסביר את עצמכם, לא אני. אני צריכה להסביר לך למה אני ציונית? 'מרצ' תמשיך לקבל מינימום מנדטים כל עוד לא תבינו שאתם אי מבודד והזוי. זו לא הבעיה שלי. אני ציונית כמו רוב האנשים שחיים פה. ציונות היא טבעית לכל אזרח מדינת ישראל. אני אוהבת אותה כי היא שלי ואני מעדיפה את זה על פני אנשים כמוך שנעים פה עם פרצוף חמוץ כאילו נדבק להם משהו לנעל, והם לא מצליחים להיפטר ממנו".

     

    חמוצים ופנטזיות

    האמת היא שאם מדברים על פרצופים חמוצים אז אפשר בגאון לומר שאליזבת בנט, גיבורת "גאווה ודעה קדומה", היא מלכת הפרצופים החמוצים. במפגש הראשון שלה עם מר דארסי היא שומעת אותו מדבר עליה באוזני חברו ואומר: "היא נסבלת אך לא נאה מספיק כדי לפתות אותי. וכרגע אין לי חשק לחלוק כבוד לנערות שגברים אחרים מזלזלים בהן". מאותו הרגע, ולאורך עשרות עמודים היא תתעמר, תזלזל ותוציא את דיבתו של האיש, שבקרוב מאוד יגלה שהוא מאוהב בה.

     

    "אני מרגישה מותקפת כשאתה אומר שהיא חמוצה", אומרת לינור ומתנהגת כאילו היא כתבה את הספר, "הוא מעצבן אותה. הוא היה מגעיל אליה בצורה בלתי רגילה. הוא מתנהג אליה חרא. הוא לא נחמד אליה. הוא אמר עליה שהיא לא יפה, וגם אז התגובה שלה זה לצחוק.

     

    "כל בחורה היתה רוצה להרגיש כמוה, כי הוא אנטיפט והיא לא נעלבת, ולא

    עושה את מה שרוב הנשים היו עושות, ושואלות 'מה אני יכולה לעשות כדי לגרום לגבר שלא סובל אותי, לאהוב אותי'. היא פנטזיה נשית כי היא שומרת על הכבוד העצמי שלה, לא מתבזה ושומרת על חוש הומור ורוח טובה".

     

    כשמבינים את החיבור של לינור לג'יין אוסטן בכלל ול"גאווה ודעה קדומה" בפרט, מבינים את פרץ התוקפנות מחד וההגנה מאידך שתוקף אותה כשנדמה לה שהיא צריכה להגן על דמויות הספר. לפני 20 שנה, אחרי שצפתה בעיבודים לטלוויזיה שנעשו לספר, היא גם קראה את הספר ומיד התאהבה בו. כשכתבה את "שירת הסירנה" ותהתה כמה מילים יש בספר היא בדקה וכתבה את אותו מספר מילים, ואפילו אותו מספר עמודים, שיש בספר בן ה-200.

     

    בניגוד לעיבודים הטלוויזיוניים והקולנועיים, רק בקריאת הספר פתאום הבנתי שדארסי הוא בן דמותו של נוח, הגבר המסוקס שאת יצרת ב"שירת הסירנה".

     

    "נורא קשה לי לדבר על הדמויות בספרים שלי, אבל אם נוח עבד בתור פנטזיה אז שיחקתי אותה. אבל בניגוד לנוח שעזב את טלילה והתנהג בצורה הפכפכה, דארסי הוא הגבר המושלם. אמנם החיזור הראשון שלו הוא מופת של גסות רוח והתנשאות ואיכס, אבל הוא מבין שיש לו בעיה עם גינוני הטקס ואין לו בעיה לעשות את הדבר הנכון בשביל האישה שהוא אוהב. הוא לא בורח ולא מתבכיין. הוא גבר".

     

    גם אם נקבל את ההצהרה של לינור שדארסי הוא ה-גבר צריך לקחת בחשבון שמדובר בגבר בן 200, שבוודאי אין שום קשר בנו לבין גברים בני זמננו. בדיוק כמו תרגום הספר שלמרות העלילה הקלילה שלו, דווקא השפה שלו ובחירת טון התרגום של לינור לא קלילים בעליל.

     

    למה לא הקלת על הקורא בשפת התרגום, למה השארת את מבנה המשפטים הבריטי המורכב?

     

    "אם הייתי יותר נועזת הייתי מתרגמת את הספר מחדש. מפרקת ומרכיבה מחדש את המשפטים, אבל לאורך כל העבודה שאלתי את עצמי איזה מנדט אני מרשה לעצמי לקחת. מבנה המשפטים של אוסטן זה סימן היכר ולא נראה לי לשנות את זה למען נהירות עברית. הייתי יכולה לתרגם את זה לעברית בת זמננו, אבל זו קלאסיקה הארד-קור וזה עובד יפה גם ככה ואני מרוצה".

     

    לתשובה הזאת אפשר גם להוסיף את העובדה שבמהלך עבודת התרגום, אותו עשתה בשביל הוצאות "כתר" ו"ידיעות ספרים", היא גם קיבלה הצעה מ"הוט" לכתוב ולביים מיני-סדרה עברית ראשונה שתהיה מבוססת על היצירה – שאין עליה זכויות יוצרים – של אוסטן, מה שהקל עליה את ההחלטה להישאר נאמנה לשפתה של הסופרת בספר, ולהשתגע בעברית-ישראלית במיני-סדרה.

     

    בניגוד לתחילת הראיון, סופו היה בטוב. אבל לא לגמרי. היא מצליחה להבהיר שהדעה עליה פחות חשובה בעיניה כמו אפשרות החשיפה של קלאסיקה-ספרותית לציבור הרחב, ולכן היא גם מתראיינת. זו גם הסיבה ששמה, בניגוד גמור לשמות שאר המתרגמים ספרים לעברית, מופיע על הכריכה ("זה ברור שאני אהיה על הכריכה, לא? למה זה לא ברור?").

     

    וזו גם הסיבה שהיא מצהירה ש"אם היה יושב מולך א.ב. יהושע, או עמוס עוז, או מאיר שלו, היית עושה ראיון שונה לחלוטין. אבל אני מקבלת את זה שיש שאוהבים אותי ויש ששונאים אותי. רוב העולם לא יודע מי אני בכלל. מי שיקרא את הראיון לא יקנה את הספר כי הייתי מקסימה אלא כי הוא יאמר לעצמי "אה, מעניין הספר.."

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    לינור. לא ליברלית
    צילום: ירון ברנר
    "גאווה ודעה קדומה". הספר האהוב עליה בעולם
    עטיפת הספר
    לאתר ההטבות
    מומלצים