שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    צילום: ויז'ואל/פוטוס
    ארבעה בתים ואף אחד בכלל
    ביקור בארץ הוא תמהיל מוזר של רגרסיה לילדוּת, התמקחות על זמן פנוי וגעגועים לבית שנשאר מאחור. אבל איזה בית?

    מיני מאוס השתלטה לי על הבית. מנופחת וצוהלת, אורגינלית מהיורודיסני, עם ראש בקוטר ארבעים סנטימטר וסרט ורוד מנוקד בשיערה המתכתי. אנחנו עוד לא היינו ביורודיסני, אבל החברים שאיתם החלפנו דירה – בזמן שהם השתכנו אצלנו בדירה בפריז, אנחנו ישנו אצלם בתל אביב, רחוב אחד מהבית שלנו – היו גם היו, עמדו בתורים, קנו מה שצריך ומה שלא, והשאירו אצלנו את בלון המקסי של מיני; רשויות התעופה לא מתייחסות בסלחנות לגופים מעופפים אחרים במטוסים שלהן.

     

    אחרי שבועיים וחצי של ביקור משפחתי בארץ, חזרנו לבית מסודר מאוד, כשמיני הזאת משייטת לה עצמאית על התקרה, בכל פעם מגיחה ממקום אחר. היא המתינה במטבח והבהילה את הקטנה, הציצה מאחורי מתלה הכביסה העמוס וחנתה מאחורי הדלתות היוצאות למרפסת, מנופפת לי באוזניה הענקיות: לכי תוכיחי שזה הבית שלך, איפה הבית שלך בכלל.

     

    להחביא את הצרפתית

    בארץ נחתנו, בהרכב חסר, בבית הוריי. יש משהו רגרסיבי בלחזור לבית ההורים, כשבחדרים הצמודים ישנים עדיין האחים הקטנים שלי. אני ישנה, יותר מתהפכת מישנה, על מיטת נוער, לצידי בתי הגדולה במיטה שלה, זאת שהיה יקר מדי לשלוח לפריז, אז קנינו שם את תאומתה הזהה. הקטנה ישנה על מזרון מאולתר, גולשת מדי כמה חלומות לרצפה, לפעמים מתחפרת מתחת למיטת אחותה, לפעמים מתחת לספרייה. רק שלא ייפול עליה כרך המילואים של האנציקלופדיה העברית.

     

    בבוקר הקטנות מתעוררות והופכות את הסבתא שלהן למאושרת כשהן קופצות עליה. אחר כך הן ממלאות תפקיד שנולד בשבילן, לקפוץ על התיכוניסט, להעיר אותו. בחיבוקים ובנשיקות, וגם בכמה קפיצות על חלקים רגישים אצלו בגוף, הן מצליחות לעשות מה שאלף שעונים מעוררים לא מצליחים. להעיר אותו בחיוך. כמה כיף להן.

     

    אמא, מדברים כאן עברית, היא מגלה כשאנחנו מחכות לטיסה. תראי, גם האישה הזאת יודעת עברית, והיא הולכת לעדכן אותה: גם אני מדברת עברית. כן, אני יודעת גם צרפתית, היא מספרת לה, בביטחון החיוני הזה שנולד אצלה עם המעבר המסובך הזה. שכשמתחילים לבחון אותה, היא נאלמת. אני יודעת הרבה מילים, והרבה עדיין לא, היא מפרטת כשאין לה ברירה.

     

    הקטנה, עם שיער שממילא כל בוקר מחליף צורה, פעם בהיר וגלי ופעם בהיר וקפיצי, עם ברגים של ביסלי גריל, ופעם גם וגם, כבר מערבבת. לגננות בפריז היא מהנהנת ווי, לנו כן, ומדי פעם משעטנזת בווי-כן מתוק להפליא. אבל בגן הישראלי שבו התארחנו במשך הביקור מעורר הווי שלה צחוקים עזים, והיא מתבישת, כמו כלבלב אחרי תספורת, ותוך יומיים מחביאה את כל הצרפתית שלה. בשבועיים בגן הספיקה לחטוף שני וירוסים, להשתפר בעברית ללא הכר ולשלב את "לא בא לי" בכל עניין והקשר.

     

    הן גולשות לחיים בארץ כאילו לא עזבו כאן לפני חצי שנה וקצת. זה משמח, כי הסתגלנות החדשה הזאת נרכשה במעבר הלא קל לארץ אחרת, אבל ככל שהן נטמעות כאן במהירות, מתמסרות לחיבוקים החמים של הגננות, לרעש בגן שמכאיב לי מדי בוקר באזניים, מפחידה המחשבה על החזרה.

     

    פלאג אנ' פליי

    רגע. מה רע בקצת רגרסיה. כשאמא שלי עוזרת להלביש את הילדות בבוקר, ואחת מהן קוראת "אמא", לוקח לי זמן להסתובב לעברה, עד שהיא מבהירה: "אמא! לא אמא של אמא". וכשמאחרים, יש לי על מי לכעוס. על אמא שלי, איך היא לא העירה אותנו מוקדם מספיק.

     

    מוזר כמה שטבעי להיות כאן. פלאג אנ' פליי. הכל כל כך קל. אני קמה בבוקר, נוסעת באוטו המשפחתי, אותו דגם כמו זה שהיה שלנו, רך כמו חמאה, נוח לחנייה, לוקחת את הילדות לגן שהיה שלהן, צועדת במסלולים מוכרים כל כך. גם בבית החברים, אליו אנחנו עוברים אחרי שבוע, המיטה היא אותה מיטה. הצלחה דמיונית של איקאה, לפרמט ככה את העולם.

     

    בטוויסט ביזארי של המציאות, חברים שגרו בקומה הראשונה בבית הקודם שלנו, עזבו את העיר אחרי שאנחנו עזבנו, וחזרו אליה, לא ידעתי בדיוק לאן. כשאני עולה בפעם הראשונה לדירה החלופית שלנו, אני מזהה את השלט ההוא על הדלת: הם שוב השכנים שלנו מלמטה.

     

    בבית הקפה, אני לא צריכה לבקש הפוך קטן מהר וקצת חזק, כי איציק עדיין לא שכח מה אני אוהבת ואיך. הרחובות, המכולת, חנויות הבגדים, הספרים, הדיסקים. הכל שלי.

     

    עייפתי מהחופש

    אני לא זוכרת את פריז. בכלל. בטח לא את החיים שלנו שם. כולם שואלים, ואני צריכה לספר, אבל זכרון החיים שם הולך ודוהה. ל"ג בעומר הקרוב יותר מוחשי. וגם העומס והלחץ. הביקור הופך לסדרה ארוכה וצפופה של פגישות עבודה, וסידורים ומחויבויות חברתיות, צריך לריב ולהתמקח על הזמנים ועל התדירות ועל האיכות, ולמה אצלם פעמיים. במעומעם אני זוכרת שהחלופה הפריזאית שלנו לחיים היא של חופש, זמן פנוי ובדידות מזהרת.

     

    הילדות רצות בבית, כמו כדורוני כספית קטנים, טועות בדלת של השירותים, מגיעות למטבח במקום לחדר השינה. וצוחקות. אני מתעוררת ולא יודעת איפה אני נמצאת, אוספת סימנים כדי לפענח איפה אני ומה עושים היום. הכל כל כך ידוע ומוכר וזה בכל זאת כבר לא הבית שלי. די, עייפתי מהחופש הזה. נמאס לי לדווח בקצרה על חיינו, אלה שגם ככה אני לא זוכרת. רוצה כבר את הבית שלי.

     

    אבל כשאנחנו חוזרים הביתה - הגדולה כבר מתגעגעת לחברות שלה, אפילו למורה הקשוחה בבית הספר לילדים בני שלוש, שחוזר מנכ"ל לא יחלץ ממנה חיוך

    - אנחנו נוחתים בשארל דה גול, ואיש לא אוסף אותנו מהשדה. ז'קי בשישים אירו, שממתין בנאמנות עד שנמצאת אחרונת המזוודות, לא ממש נחשב. רק מיני הבינלאומית, עדיין מותג חזק יותר מאיקאה, מחייכת אלינו את חיוכה הרחב ונטול השיניים. לכי תוכיחי שזה הבית שלך.

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים