ויניל ורוד
שבוע הגאווה מעניק הזדמנות מצוינת לבחון את הדרך בה התמודדו כוכבי הרוק הבינלאומיים עם הנטיות המיניות שלהם. מסתבר שלא כולם היו פחדנים כמו ליטל ריצ'ארד. סקירה היסטורית
אחד שהשתייך לז'אנר המתחתנים היה ג'וני ריי, כוכב פופ גדול בשנות החמישים שהתפרסם בשירים סנטימנטליים. ריי הואשם פעמיים בשיא הקריירה שלו בשידול גברים: בפעם השנייה זה אפילו היה שוטר במסווה בבר של הומואים (מישהו אמר ג'ורג' מייקל?). ואם זה לא היה מספיק, במהלך הקריירה הלך והתחרש כמעט לגמרי (מישהו אמר בטהובן?). ב-1952 הוא נישא למרילין מוריסון, שצוטטה כאומרת שהיא "תיישר אותו".
לעומתו עלה לגדולה באותה תקופה אחד הגברים המוחצנים ביותר בעסקי השעשועים: ליטל ריצ'רד, זמר ופסנתרן מחונן מג'ורג'יה, שהופעתו כללה חליפות נוצצות, בלורית עצומה ושפמפם מוקפד. הלהיט של ריצ'רד, "טוטי פרוטי", הפך להיות אחד מאבני היסוד של הרוקנ'רול והתדמית הגנדרנית של ריצ'רד, כמו גם הכריזמה הבימתית שלו, רק סייעה להצלחתו.
אגב, למרות הגינונים הנשיים המודגשים, גם ריצ'רד לא מיהר לצאת מהארון, ורק בשנות השמונים, אחרי שנים שחזר לחיק הנצרות והוסמך לכמורה, סיפר בביוגרפיה חושפנית על נסיונו הארוך להתמודד עם נטיותיו המיניות.
חזר בתשובה והפך לכומר. ליטל ריצ'רד (צילום: Gettyimages Imagebank)
לאורך השנים למדו הכוכבים להשתמש במיניות מעורפלת כדי להגביר את הסקס אפיל שלהם. הבולט מביניהם הוא כמובן דיוויד בואי, עם המראה האנדרוגיני שטיפח בתחילת שנות השבעים: השמלה והשיער הארוך שהיו לו על עטיפת The Man Who Sold The World, שירים כמו "Queen Bitch" (שהוקדש בגלוי לחברו הזמר לו ריד), והשיא, כמובן, בתקופת זיגי סטארסאסט, עם האיפור הכבד והמין האורלי המדומה שהיה מבצע על הבמה לגיטרה של מיק רונסון הגיטריסט. כמו כל דבר בקריירה של בואי דמוי הזיקית, גם התדמית הזאת היתה פאזה שחלפה.
ב-1974 נעשתה מיני-היסטוריה, על ידי זמר אחד, דווקא לא ידוע במיוחד. סטיבן גרוסמן, אמריקאי צעיר, שהיה הזמר הראשון שהוציא בחברת תקליטים גדולה (מרקורי) אלבום שהיה בעל אוריינטציה חד-מינית מוצהרת. האלבום, Caravan Tonight, כלל שירי פולק-רוק מלודיים ורכים, והיו מבקרים שהשוו את גרוסמן לזמרים כמו קאט סטיבנס וג'וני מיטשל.
גלולה מתוקה
שיריו של גרוסמן היו כנים ביותר: השיר "Out" כלל את המילים, "אמא, אמא יקרה, יש לי משהו חשוב לומר. כן, אני יודע שלא תכננת שאצא ככה. אבל לא אכזבתי אותך אמא, ואני לא אוהב אותך פחות. כי בשבילי זה פשוט עניין של מה שמתאים לי ביותר... את יודעת שזה בסדר. אין שום דבר רע בלהיות גיי". ואילו בשיר "Many Kinds Of Love" פנה גרוסמן לאלוהים ואמר לו "יש דרכים רבות להגיע אליך, כמו שיש דרכים רבות לאהוב".
למרבה הצער, האלבום לא היכה גלים ולא זכה לתגובות במקומות שמעבר למגזינים כמו ה-Advocate, והוא ייזכר בעיקר בזכות הגימיק, שהדוגמנית טוויגי חידשה את שיר הנושא שלו. גרוסמן מת מאיידס בסן פרנציסקו ב-1991. את האלבום ניתן לשמוע כאן.
שנתיים אחר כך, בצד השני של האוקיינוס האטלנטי, יצר טום רובינסון תקדים משל עצמו במצעדי הפזמונים. רובינסון, רוקר צעיר שהצטרף לגל הפאנק שיצרו הסקס פיסטולז, כתב לכבוד מצעד הגאווה של לונדון בשנת 1976 את השיר "Glad To Be Gay". השיר מציע מבט מריר על הצביעות החברתית בבריטניה, שמאפשרת בחורות מעורטלות בעיתונים היומיים אך מגנה חוברות מהוגנות של "Gay News", על המשטרה האלימה וההומופובים המתנכלים.
הבי.בי.סי החרים את השיר, מה שרק גרם לאלבומו של רובינסון לנסוק במכירות. אגב, עניין החרם המשתלם חזר על עצמו גם בשנת 1984, כשלהקת פרנקי גוז טו הוליווד, שחצי מחבריה הומואים, הוציאה את "Relax" השערורייתי, וזכתה בזכות החרם של הבי.בי.סי ללהיט שהגיע למקום הראשון.
רובינסון, אגב, התחתן מאז, הקים משפחה והוא כיום פעיל בארגוני זכויות הבי-סקסואליים. למרבה האירוניה, הוא עכשיו עובד בבי.בי.סי בתור מגיש באחת מתחנות הרדיו.
פאזה אנדרוגינית. דיוויד בואי (צילום: איי פי)
אחד הקורבנות המפורסמים הראשונים של האיידס בעולם הפופ היה קלאוס נומי. נומי, זמר פופ-אופרה גרמני, נודע בהופעותיו התיאטרליות ובקונטרה-טנור הזך שלו, עם איפור שגרם לו להיראות ספק כמו פיירו הליצן וספק כמו חיזר, ויכולת לשלב בין חידושים לשירי פופ של מרלן דיטריך או לסלי גור לבין ביצוע יצירות של פורסל וסן-סאנס.
הוא הופיע כמלווה של דיוויד בואי והסתובב בחוגי האמנות הניו יורקית, לצד ז'אן מישל בסקיאה וקית' הרינג. נומי מת מאיידס בשנת 1983, אך סרט תיעודי מצליח שנוצר עליו בשנת 2004, The Nomi Song, הביא לו מעריצים חדשים.
מכל להקות האייטיז שנטלו לעצמן חירות יחסית בהבעת עמדותיהן והעדפותיהן (ע"ע פרנקי גוז טו הוליווד שלעיל), היתה ברונסקי ביט האמיצה ביותר. לשלישייה הבריטית הזאת היתה אג'נדה הומואית ברורה, מה שאולי גם סייע לה להגיע להצלחה מסחרית נאה.
על גבי הויניל של הסינגל הראשון שלה, לשיר "Smalltown Boy", חרטה הלהקה את מספר הטלפון לקו החם לתמיכה בהומואים ולסביות. השיר, וגם הקליפ הנלווה, עסקו בקושי להיות הומו בעיירה קטנה
ולא סובלנית. בקליפ נראה סולן הלהקה, ג'ימי סאמרוויל, מתחיל עם גברבר חסון במלתחות הבריכה, ואז נופל קורבן למכות הנמרצות של הגברבר וחבורתו.
בנוסף, לאלבום הבכורה שלה קראה ברונסקי ביט "Age of Consent" ("גיל ההסכמה" שבו נחשב אדם בגיר לצורך קיום יחסי מין בהסכמה משפטית) שביקש להוריד את גיל ההסכמה ליחסים הומוסקסואלים, שעמד אז על 21, לאותו הגיל של יחסים הטרוסקסואלים, 16. החדשות הטובות הן שמאז הושוו הגילאים בבריטניה.
אבל אם בוחנים את ההיסטוריה מגלים כי כבר לפני 36 שנה הזוג הקנדי, המנחה והזמר מישל ז'ירואר ונגן הליווי רז'ן טרמבלה, נישאו בנישואים החד-מיניים הראשונים בקנדה, והוציאו אלבום תחת השם Le Couple, שבו חידשו שירים של ז'ילבר בקו, אדית פיאף וז'אק ברל. אז כשאתם חושבים שהרבה דברים השתנו, ומוחאים כף לכוכבי פופ כמו אלטון ג'ון וג'ורג' מייקל, שלא רק מצהירים שהם גייז, הם גם נישאים לבחירי ליבם בטקסים מתוקשרים, תדעו שלהווה היה גם עבר עשיר וגאה.
