שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    מה שאדם רוצה לעשות באשתו
    העם מקשיב לעצמו ולתאוותיו ואלהים ומשה מרגישים שהם מאבדים שליטה. זה יגמר בבכי, זה יגמר בקברות התאווה. אז כן, אני בעד תאוות, אבל מה הגבול בין הפנטזיות לבין מימושן? חבריי לבית המדרש של הטוקבקים הצטרפו לדיון התלמודי

    מי מפחד מתאוות?

    מקום של כבוד ניתן לתאווה בפרשה שלנו – חמש הופעות של המילה בפרשה וכולן בסיפור שזכה לכינוי המפואר, שהיה גם לשם מקום, 'קברות התאווה' (יא ד-לד):

     

    במדבר פרק יא

    וְהָאסַפְסֻף אֲשֶׁר בְּקִרְבּוֹ הִתְאַוּוּ תַּאֲוָה וַיָּשֻׁבוּ וַיִּבְכּוּ גַּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמְרוּ מִי יַאֲכִלֵנוּ בָּשָׂר: ... וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל ה' ....מֵאַיִן לִי בָּשָׂר לָתֵת לְכָל הָעָם הַזֶּה כִּי יִבְכּוּ עָלַי לֵאמֹר תְּנָה לָּנוּ בָשָׂר וְנֹאכֵלָה:... (טז) וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה ... וְאֶל הָעָם תֹּאמַר הִתְקַדְּשׁוּ לְמָחָר וַאֲכַלְתֶּם בָּשָׂר ... לֹא יוֹם אֶחָד תֹּאכְלוּן וְלֹא יוֹמָיִם וְלֹא חֲמִשָּׁה יָמִים וְלֹא עֲשָׂרָה יָמִים וְלֹא עֶשְׂרִים יוֹם: עַד חֹדֶשׁ יָמִים עַד אֲשֶׁר יֵצֵא מֵאַפְּכֶם וְהָיָה לָכֶם לְזָרָא יַעַן כִּי מְאַסְתֶּם אֶת ה' אֲשֶׁר בְּקִרְבְּכֶם וַתִּבְכּוּ לְפָנָיו לֵאמֹר לָמָּה זֶּה יָצָאנוּ מִמִּצְרָיִם:.... וְרוּחַ נָסַע מֵאֵת ה' וַיָּגָז שַׂלְוִים מִן הַיָּם וַיִּטֹּשׁ עַל הַמַּחֲנֶה כְּדֶרֶךְ יוֹם כֹּה וּכְדֶרֶךְ יוֹם כֹּה סְבִיבוֹת הַמַּחֲנֶה וּכְאַמָּתַיִם עַל פְּנֵי הָאָרֶץ: וַיָּקָם הָעָם כָּל הַיּוֹם הַהוּא וְכָל הַלַּיְלָה וְכֹל יוֹם הַמָּחֳרָת וַיַּאַסְפוּ אֶת הַשְּׂלָו הַמַּמְעִיט אָסַף עֲשָׂרָה חֳמָרִים וַיִּשְׁטְחוּ לָהֶם שָׁטוֹחַ סְבִיבוֹת הַמַּחֲנֶה: הַבָּשָׂר עוֹדֶנּוּ בֵּין שִׁנֵּיהֶם טֶרֶם יִכָּרֵת וְאַף ה' חָרָה בָעָם וַיַּךְ ה' בָּעָם מַכָּה רַבָּה מְאֹד: וַיִּקְרָא אֶת שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא קִבְרוֹת הַתַּאֲוָה כִּי שָׁם קָבְרוּ אֶת הָעָם הַמִּתְאַוִּים. מִקִּבְרוֹת הַתַּאֲוָה נָסְעוּ הָעָם חֲצֵרוֹת וַיִּהְיוּ בַּחֲצֵרוֹת:

     

    והנה מקור נוסף בו אכילת בשר מוגדרת כתאווה (דברים יב, כ):

    כִּי יַרְחִיב ה' אֱלֹהֶיךָ אֶת גְּבוּלְךָ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָךְ וְאָמַרְתָּ אֹכְלָה בָשָׂר כִּי תְאַוֶּה נַפְשְׁךָ לֶאֱכֹל בָּשָׂר בְּכָל אַוַּת נַפְשְׁךָ תֹּאכַל בָּשָׂר:

     

    התבוננות על התאוות המקראיות מלמדת על קשר קמאי משולש: תאווה – אוכל – בגידה באלהים (בראשית ג, ו-ז):

    וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל וְכִי תַאֲוָה הוּא לָעֵינַיִם וְנֶחְמָד הָעֵץ לְהַשְׂכִּיל וַתִּקַּח מִפִּרְיוֹ וַתֹּאכַל וַתִּתֵּן גַּם לְאִישָׁהּ עִמָּהּ וַיֹּאכַל. 

     

    סיכום ביניים של התאוות

    תאווה היא בחירתם של אדם, חווה, או קהילה שלמה, ללכת בעקבות משאלות החושים והגוף, לעשות 'מה שבא להם'. הבחירה לעשות 'מה שבא לנו' נתפסת כבגידה באלהים כיוון שיש בה הבעת אי אמון בידיעתו של האל מה טוב לאדם, וכיוון שיש בה בחירה להקשיב לקול האישי ולא לצווי הממסד.

     

    מתקנאים בצלחת האלהית

    אלהי המדבר אוכל בשר (והרבה) - את בשר הקרבנות הקרבים על המזבח. גם הכהנים נהנים פה ושם מהבשר, ורק המוני העם (האספסוף?) לא זוכים למאכל האלהי, עליהם להסתפק במן.

     

    העם שואל לעצמו פירורים מהצלחת האלהית (תודו, מוזרה טענתו של משה שיקשה עליו להשיג בשר לעם, אם אפשר להשיג שפע בשר למשכן). הבעיה האמיתית היא לא אספקת הבשר, הבעיה האמיתית היא ההקשבה לתאווה, הגילוי של הרצון העצמאי, הגעגוע למזון אמיתי, הרצון להתענג, הלגיטימציה להתענג. העם מקשיב לעצמו ולתאוותיו ואלהים ומשה מרגישים שהם מאבדים שליטה. זה יגמר בבכי, זה יגמר בקברות התאווה.

     

    גבולות התאווה

    ועכשיו, בהתאם לתפיסת עולמי, הייתי אמורה להקדיש את המשך הטור לתקיפת הממסד 'קובר התאוות' ולשבחי ההקשבה וההיענות לצו התאווה. אבל דיון תלמודי קצר וקשה (אחד מהמקומות הרבים שאי אפשר לסווגם כהלכה או כאגדה) קושר גם הוא בין תאוות, בשר ועמדות ממסדיות והוא מעורר אותי למחשבות גם על גבולות מימוש התאווה.

     

    מה שאדם רוצה לעשות באשתו  

    תלמוד בבלי מסכת נדרים דף כ עמוד ב

    כל מה שאדם רוצה לעשות באשתו עושה - משל לבשר הבא מבית הטבח, רצה לאכלו במלח - אוכלו, צלי - אוכלו, מבושל - אוכלו, שלוק - אוכלו; וכן דג הבא מבית הצייד.

    אשה אחת באה לפני רבי, אמרה לו: 'רבי, ערכתי לו שלחן והפכו'. אמר לה: 'בתי, תורה התירתך, ואני מה אעשה לך.'

    אשה אחת באה לפני רב, אמרה לו: 'רבי, ערכתי לו שלחן והפכו'. אמר: 'במה זה שונה מדג'

     

    הקביעה: 'כל מה שאדם רוצה לעשות באשתו עושה' (מההמשך נלמד שהכוונה לרצונות מיניים) מלווה במשל המדמה את האשה לבשר או לדג ואת הגבר לסועד. ממש כמו 'קברות התאווה', אלא שהפעם הממסד הגברי מתאווה והממסד הגברי-הלכתי – מאפשר.

     

    ומה יש לי נגד מימוש תאוות מיניות?

    זהו, שאין לי. אבל סיפורן של שתי נשים שבאו לבקש הגנה מהרבנים: 'ערכתי לו שולחן' שפירושו בתלמודית, נערכתי ליחסי מין 'רגילים', 'והוא (בעלי) הפכו' כלומר, הפך אותי, מוביל למחשבות על גבולות מימוש התאווה.

     

    הרבנים, כל אחד בדרכו, מסרבים להגן על לנשים: 'בתי התורה התירתך ומה אעשה לך' אומר בחמלה רבי, ושולח את האשה חזרה אל הגבר ההופך. 'במה את שונה מדג' קובע בגסות רב, ושולח גם הוא את האשה להתהפך בקברות התאווה. אני לא יודעת איזו משתי התגובות חמורה בעיני. יש לי פחד גדול מחמלה מעושה, ולפעמים אני מעדיפה גסות רוח ישירה על פני העמדת פנים בנוסח רבי.

     

    שיעור במימוש תאוות

    כן, אני בעד תאוות. אני חושבת שהדבר החשוב והקשה ביותר בחיים הוא לדעת למה אנחנו מתאווים, מה אנחנו באמת רוצים לעשות. הממסד, החל בממסד ההורי בימי הילדות הראשונים, מחנך אותנו שהוא יודע טוב מאתנו, מה טוב בשבילינו. הממסד מחנך אותנו לקבור את תאוותינו (זוכרים את ההורים שלא מרשים לאכול את הקינוח לפני המנה העיקרית?) הרבה פעמים אנחנו פוגשים את עצמינו ואת חברינו הטובים מבולבלים נוכח השאלה מה באמת בא לנו לעשות. אנחנו מורגלים לקבל מסגרת ופקודות. אנחנו מתאהבים במסגרת ובפקודות.

     

    הדיון התלמודי שלעיל מלמד אותי על גבול אחד חשוב בין הפנטזיות למימושן.

     

    גבול מימוש הפנטזיה הוא גבול הפגיעה הממשית באחר. המקום בו לשותפינו לפנטזיה אין אפשרות אמיתית לומר לא. המקום בו הפנטזיות שלנו הופכות ל'קברות התאווה' של הזולות, מחפיצות אותו והופכות אותו ל'בשר הבא מבית הטבח', הוא המקום בו התאוות צריכות להשאר בגבולות המוגנים של הפנטזייה הלא ממומשת. ובכל מקום אחר – בשבח התאוות.

     

    חברי בבית המדרש של הטוקבקים

    אין לי ספק שחלקכם קוראים את המקור התלמודי הזה לגמרי אחרת, לאחרים יש בוודאי מקורות להוסיף, ויש גם עולם שלם של סיפורים אישיים שמתקשרים לדיון המורכב שלפנינו. כתמיד, אני מודה לכם על התורה. כתמיד, אני מצפה בסקרנות.

     

    שבת שלום

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים