שתף קטע נבחר
אתם שיתפתם
    זירת הקניות
    הסכם עם השטן
    ירושלים הייתה הראשונה לקרוע אשנב בחומת החרם על חמאס, וזו מתנה אדירה בשבילו

    בשלישיית המילים "הסכם רגיעה עם החמאס" לא הרגיעה היא הבעיה. ההסכם עם החמאס הוא הבעיה.

     

    בדרכה אל הסכם הרגיעה בדרום שברה ממשלת ישראל את היתרון האסטרטגי החשוב ביותר שהחזיקה בידה מאז עלה החמאס לשלטון ברשות הפלסטינית: יתרון הסירוב. הסירוב להידבר עם החמאס, הסירוב להכיר בלגיטימיות של משטרו, הסירוב להגיע עמו לפשרות והסירוב המשתמע מכך לשמש מליץ יושר לחמאס בעולם בכלל ובעולם הערבי בפרט.

     

    לסירוב הזה היה כוח רב משום שהוא נשען על השקפת עולם מוסרית שגם מבקריה של ישראל אימצו, מי בלב שלם ומי בחצי פה: אין נכנסים למיטה אחת עם מי שמצהיר מראש על כוונתו לבעוט אותך החוצה ממנה בכוח. אין מתיישבים לשולחן משא ומתן עם מי שנשבע להרוג את המתיישבים עמו לשולחן. לא נופלים למלכודת הדבש של הסכמי פיוס עם השטן.

     

    בטעות הוצגו לציבור בארץ שתי חלופות בלבד: או פעולה צבאית מאסיבית נגד החמאס או הפיוס עמו. הייתה גם דרך שלישית: מכות רצופות על מוקדי הטרור של חמאס ומנהיגיו, בלא שום גילוי של נכונות להידבר עמו, גם לא בתיווך מצרי. אלא אם יפסיק תחילה להיות מה שהוא.

     

    ביוני 1940 ביקשה גרמניה הנאצית לפתוח המו"מ חשאי עקיף עם בריטניה. וינסטון צ'רצ'יל, ראש ממשלת בריטניה דאז, דחה את הגישושים על הסף. אם נפתח במגעים מכל סוג שהוא עם גרמניה הנאצית, הזהיר את חבריו לקבינט המלחמה, נימצא עד מהירה על מדרון חלקלק שבסופו השלמה עם משטר הרשע בטענה שהוא "עובדה קיימת" ו"מייצג את הגרמנים". לא נתפתה לכך, פסק צ'רצ'יל, והציל בכך לא רק בריטניה אלא את כל הציוויליזציה האנושית.

    הלקח של יוני 1940 נשכח לפעמים.

     

    מדינת ישראל לא זקוקה להכרה של החמאס. אנחנו חיים טוב גם בלעדיה, תודה רבה. לעומת זאת, החמאס, בשלב הנוכחי של התפתחותו הפוליטית, היה זקוק נואשות להכרה ישראלית. בלי הכרה ישראלית היו דלתותיה של משפחת העמים, כולל העמים הערביים, נעולות בפניו. הוא היה נשאר לתמיד מחוץ לגדר של הזרם הערבי המרכזי, מנודה ודחוי, כמו אל-קאעידה.

     

    המקרה של אל-קאעידה חשוב להשוואה. אחרי מסעי הפיגועים של הארגון ברחבי הגלובוס נוצרה הסכמה בינלאומית רחבה להטלת חרם מוחלט על הארגון הזה, יהיה כוחו הטרוריסטי אשר יהיה. לא מדברים איתו, לא מחפשים הסדרים איתו, לא מנהלים מו"מ איתו, לא ישיר ולא עקיף. מבודדים אותו, מנדים אותו ונלחמים בו.

     

    אסטרטגיית הסירוב כלפי אל-קאעידה גרמה לשקיעת הארגון, להחלשתו הניכרת ולאובדן הדרגתי של ההשפעה המכושפת שהייתה לו על מאות מיליוני המוסלמים. קרנו ירדה פלאים; בסופו של דבר, מעטים מוכנים להיחשב לחברים של מצורעים.

     

    אילו עמדה ישראל בסירובה להכיר בו, משטר החמאס בעזה היה קורס – או משתנה מן היסוד. אבל ישראל, למרבה ההפתעה, נטשה את דרך הסירוב זמן קצר אחרי שהצליחה, במאמץ רב, לשכנע את אירופה, ארה"ב, רוסיה, סין והאו"ם לכונן חזית סירוב משותפת נגד החמאס.

     

    ירושלים הייתה הראשונה לקרוע אשנב בחומת החרם על חמאס. ראשונה להשתמש בתירוץ המגיעים לרגיעה כדי להחריג את עצמה מהסכמה הכללית של שלילית החמאס. בלא כל ויתור מדיני-רעיוני-אסטרטגי מצידו, קיבל החמאס מישראל הכרה בו כבעל בית לגיטימי על רצועת עזה, כנציג אוטנטי של העם הפלסטיני וכפרטנר להסדרים כאלה ואחרים.

     

    זו מתנה שערכה בשביל חמאס לא יסולא בפז. בלעדיה הוא היה מתכופף. בלחץ הרחוב הפלסטיני והערבי בכלל, מחוסר ברירה צבאית ובתחושה שחמצן הרטוריקה הקנאית שלו אוזל, היה החמאס מפסיק חד-צדדית את הירי, מנסח אמנה חדשה, מסכים לשחרר את גלעד שליט לידי המצרים ומקבל את התנאים האולטימטיביים שהציבו ישראל והקהילייה הבינלאומית להכרה מינימאלית בו. היינו כבר במרחק נגיעה מכך.

     

    אלא שלא החמאס התכופף. ישראל התכופפה.

     

    לבלוג של סבר פלוצקר לחצו כאן

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים