עזרת נשים

את טירנית ברזילי, אמנית צעירה שב -1995 זינקה ישר מהמחלקה לצילום בבצלאל לתערוכת יחיד במוזיאון תל אביב, לא שכחו בברנז'ה המקומית. היא הציגה אז סדרה מבוימת שבה כיכבו חברים ללימודים. הדוגמנים הוצבו בבגדים תחתונים ובגרביים בחללי דירות ריקים, מבוימים בסצנות קבוצתיות שנראו כמו רגע בנאלי, ארוך וחסר תכלית שקפא אל הנצח.

סדרת הצילומים של ברזילי היתה משהו חדש ורהוט ששידר עולם מקומי צעיר, אלגנטי וסטרילי, מהסוג שצלמים דוגמת ג'ף ווהל הקנדי ותומס רוף הגרמני יצרו בחוץ. מלים כמו "ניכור" ו"מוות" חזרו ונקשרו באמנית הצעירה והיא סומנה כהבטחה.

הסימנים הממקמים במקום ובזמן, ריצפה תל אביבית מצוירת, תריסי פלסטיק, התחלפו בריק לבן. חפצים מעטים, שמיכה, בלונים, עוגת יום הולדת, נבחרו בקפידה, כאובייקטים בנאליים שתכליתם מתערערת.

כעבור 13 שנה: מתוך התערוכה החדשה של ברזילי-כהן 

איפה היית כל הזמן הזה?

בבית.

מה זה אומר?

זה לא אומר שלא עבדתי. עברתי תהליך רוחני. בואי נאמר שבטרמינולוגיה הרגילה קוראים לזה חזרה בתשובה.

אז הפסקת לצלם?

זה סוג של מסע שמאוד מחובר אצלי גם לעבודה וליצירה. הרבה שנים, במהלך השינוי הזה, כאילו הייתי צריכה למצוא ניסוח חדש. עבדתי. אבל עברתי תהליך של התכנסות..

וההיעלמות שלך לא קשורה בכלל לדברים פרוזאיים? משפחה, ילדים...

בשום אופן לא. אי אפשר להציג כשיש ילדים? יש לי בעל מאוד פמיניסט. יעקב ואני מנהלים חיים לגמרי שוויוניים. אין מצב ששמו אותי בפינה של לגדל ילדים והבעל הולך לעשות קריירה.

באיזו נקודה בחיים החלטת לחזור בתשובה?

בואי אני אספר לך קצת. אני תלמידה של ימימה. את יודעת מי זאת? התהליך התחיל עוד בתקופת הרווקות, והיא העניקה לי ברכה עוד כשהצגתי במוזיאון תל אביב. משם – השמיים היו הגבול. אצל ימימה זה לאו דווקא חזרה בתשובה. זה לימוד הכרתי שנותן כלים להתמודד עם מצבים.

לימוד הכרתי?

בגלל השאיפה לחפש את האמת. אפשר לראות את זה בכל העבודות שלי. המשכתי לחפש הלאה. הלכתי לספרי תורה, חיטטתי וחיפשתי, בגלל המוטיבציה הזאת. אנשים כבר הספידו אותי. אמרו שאני במאה שערים, שהצטרפתי לאורי זוהר. אבל קיבלנו פידבקים, אני ויעקב, על ההתחזקות, חבל על הזמן.

גם יעקב?

ליעקב יש עניין מסורתי מהבית. אני באתי בעניין אחר. את יודעת, כל אחד בשלו. שנים שמרתי שבת לבד, אבל יש הרבה הבנה בינינו. כמו שצריך ליישב דברים בין בני זוג, אנחנו מיישבים גם את זה. למשל, יעקב יושב במקומות בילוי שאני לא יושבת. אבל זה מעניין? זה שייך לאמנות?

תיכף נקשור את זה

מבחינתי זה מאוד קשור.

איך?

השאלות ששאלתי בעבודות הקודמות היו שאלות תכלית. כל הפעולות המונוטוניות והריטואל החוזר העלה שאלה גדולה, ממה מורכבים החיים שלנו. למה עושים שוב ושוב אותה פעולה טריוויאלית. היה שם איזה ניסיון לחבר בין כל המצולמים בתמונה, אבל הם לא התחברו.

ועכשיו דברים מתחברים לך?

אני לא אגיד שהיום הכל מחובר. עד היום אני מנסה לחבר קצוות. אבל את יודעת, הפכתי להיות אישה מאמינה, זה אומר שאם אני לא יודעת, יש מישהו אחר שיודע בשבילי.ועוד נקודה. אני מאמינה בהשגחה. שכל הפרטים נמצאים ואין סתירה ביניהם.

דוגמא?

בעבודות הקודמות יש פרטים שמתיימרים להתחבר למעמד אחד. בתערוכה הזאת, ברמה השטחית יש שני נושאים עיקריים:'מצבי שינה' ו'יום הולדת'. שני קצוות שהם אחד, שנפגשים כמו במעגל. השאלה מה באמצע, בין הלידה למוות. כל אחד יחליט בעצמו, בעבור מה זה מתקיים, הדבר הזה.

הפרדה בין גברים לנשים. גברים מנפחים, מתוך התערוכה

הפעם יש הרבה נשים בצילום.

נכון, כבר חשבתי שיתחילו לדבר על אמנות נשים וכל זה. זה לא זה. יש כאן עניין של הפרדה.

יש בצילומים הפרדה בין נשים לגברים. הם די במיעוט, הגברים, כי אני רוצה לשאול שאלות בקשר למהותי כאישה. כמובן, במשך השנים נהייתי רעיה ואמא, והפכתי לאישה מאמינה. מכורח העניין, כשאת הופכת לאמא, השאלות גדלות.

השאלות? אתם תשאלו. אני לא רוצה לתת הכל.

קודם כל מהחיים. הצילומים הם צבירה של חומר, שבהמשך מקבל דימוי. אני מסתכלת, בוחנת, כמו צלם סנפשוט. בסוף התהליך אני נכנסת לסטודיו ומצלמת. תראי, זה לא שלא צילמתי כל השנים האלה. אבל אמנות זה לא חנות מכולת. כשאת אדם יוצר, את חיה את זה. אצלי תהליך עיבוד הנתונים ארוך יותר מאקט הצילום עצמו.

למה לכל הילדות בצילומים שלך יש שיער ארוך?

לכל הנשים. שוב, זו שאלה על תפקיד השיער. אם זה שייך לשם. הן גם לובשות חצאיות, הן רכות, כאילו מתאימות לסטריאוטיפ.

ומה את אומרת על זה?

אני לא אומרת כלום, רק מציינת.

טירנית-כהן: מחזקת את השאלה הנשית

יש בצילומים נשים בלונדיניות, כהות, יש סצנה שבה שתי נשים בהירות עומדות מעל אישה כהה שוכבת לרגליהן. זה בא להגיד משהו?

לא, כולן אופציות של נשים. הן נראות פחות או יותר דומה. כך גם ב'תמונת המחזור' (שלוש שורות של נשים ניצבות זו מאחורי זו מול המצלמה), שזה משהו שחוזר בכל תערוכה שלי. גם ארבעה הגברים שמנפחים בלונים ולובשים חליפה שחורה. זה בא לחדד ולחזק את השאלה הנשית. זה לא ממקום מתנשא. מקומם של הגברים בסדר. אבל אני רוצה לחדד את זה. אני רוצה לבוא ולדבר על המקום שלי.

לא.

זה לא חסר לך?

את רואה, את עושה קטגוריה. אנשים מעניינים אותי באופן כללי. שיתפתי את דני לרנר, הצלם שבסטודיו שלו אני עובדת. גם הוא בוגר בצלאל ואנחנו מדברים, אבל אני מאוד אוהבת לדבר עם אנשים שרחוקים מאמנות. הקיבעון הזה, את יודעת, אני לא יכולה. את רואה, גם אין לי כלום על הקירות. זה לא סתם. זה ממש חוסם לי את המחשבה. על אחת כמה וכמה כשאני בבנייה של משהו חדש, אני צריכה רק קירות לבנים שיחזירו לי את האור...

מעכשיו תציגי לעתים יותר קרובות?

בטח. אני מאוד מלאה. איך ג'ון לנון אמר פעם, החיים הם מה שקורה בזמן שאנחנו מתכננים אותם.

• טירנית ברזילי כהן: צילומים. גלריה זומר. שדרות רוטשילד 13, תל אביב. פתיחה: 3.7.08