שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    צילום: מילנר משה, לע"מ
    הכל הכל אני יכול כי זה החופש הגדווווול
    לכבוד החופש הגדול קיבצנו זכרונות של אנשי תרבות - מיוסי שריד שמספר שהציץ לילדה, דרך יהלי סובול שנזכר בהופעה של הקיור ועד מנשה נוי שגילה את ההשפעה של זיוני שכל - ששיתפו אותנו ברגעים משמעותיים שחוו בקיץ ושאותם לעולם לא יישכחו

    יוסי שריד: הילדה שהבשילה

    בחורף אתה לומד מהספרים, בקיץ אתה לומד יותר מהחיים. בקיץ אתה נפטר מהמורים, וגם מההורים אתה עושה מאמץ גדול להיפטר. במקרה שלי, דווקא ההורים, בעיקר אמא, עשו מאמץ גדול להיפטר ממני. בשביל זה יש קרובים, דודים ודודות, והם גרים במרחקים, בדרך-כלל באזורים הכפריים, וזה טוב לילד להימצא בחיק הטבע,לתפוס צבע, להבריא ולהתחשל.

     

    רבקה היתה במשך שנים הדודה המועדפת, כי היא היתה מאוד אמהית. בקיץ ההוא גרה רבקה בחווה חקלאית. זה היה, בלי ספק, קיץ אחד של אושר, כי בחווה חקלאית נפגשים עם ירקות ופירות, שאז, לפני יובל שנים, היו נדירים מאוד בארצנו, ונפגשים עם בעלי-חיים שהם חביבים עלי במיוחד.


    שריד. מציץ בילדה שזופה ויחפה

     

    אבל באותו קיץ קסום, נקלעה למקום עוד ילדה אסופית כמוני, שהיתה מעט מבוגרת ממני, אולי בת עשר ואולי יותר. אני לא זוכר כרגע את שמה, אבל אני זוכר היטב את המראה שלה. היא היתה שזופה, יחפה ויפה, והיא מאוד עניינה אותי בתור שכזאת. לכן, בכל פעם שהיא הלכה להתרחץ, אני לקחתי סולם, טיפסתי בחשאי, והצצתי מבעד לחלון כדי לראות אותה במלוא יופיה. לפעמים, שיחק לי המזל והחלון היה פתוח, ולפעמים בגד בי מזלי, והחלון היה סגור.

     

    ביום המר והנמהר ההוא, החלון היה סגור, והדחף לא היה בר כיבוש, והסולם גם הוא לא היה לגמרי יציב, וכל זה, בנסיבות לא לגמרי ברורות, גרם לניפוץ השמשה (קול הנפץ הנורא עומד עדיין באוזניי), והילדה היפה והעירומה עומדת שם בעיניים קרועות ומבועתות, והיא מצווחת, ודודתי רבקה פורצת מבעד לדלת, ורואה אותי מבעד לחלון המנופץ, כי אני עדיין על הסולם – לא ברחתי. הילדה היפה נרגעה, לא לפני שהובטח לה שאני מגורש מיד מגן-העדן וחוזר עוד היום הביתה. אמי האומללה נאלצה לקבל בטרם עת את ילדה המגורש בשל סטיותיו המגעילות.

     

    שנה אחר-כך, בלית ברירה, כבר לא נסעתי בחופש הגדול לדודה רבקה, אבל כן נסעתי לדוד יוסף בעכו. כל-כך אהבתי את עכו של הימים ההם, שהיתה אז עיר ים תיכונית מנומנמת ומאובקת, שעמד בה טעם מתוק של בקלאווה וטעם מלוח של ים. בכל בוקר היינו הולכים, בן-דודי יורם ואני, לים של עכו, שלפני 45 שנה היה ים קדמוני. הארכנו מאוד בשעות הים היומיות שלנו, ולא שבנו עד שהתעלפנו מעייפות ומהחום, וכבר היה אחר צהריים, כאשר הצל לא עבר אלא נשאר.


    שריד, מה כבר לומדים בבית הספר?

     

    הדוד יוסף גידל בחצר הבית קלחי תירס. לִבו של בן-דודי יורם, וגם לִבי, יצאו אל קלחי התירס האלה, שהתמהמהו משום מה להבשיל, ולנו לא היתה סבלנות, כי קיץ בלי תירס זה כמו תירס בלי מלח. לכן, יום אחד, החלטנו יורם ואני לבדוק במו ידינו את מידת בשלותם, מתוך מגמה להעריך כמה זמן עוד יעבור עד אשר יושלכו קלחי התירס אל הסיר ויתבשלו. עשינו עבודה יסודית: עברנו מתירס לתירס, קילפנו את הקלח, ורשמנו לעצמנו בסיפוק שלא ירחק היום, וקלחי התירס יהיו ערוכים ומוכנים לאכילתנו.

     

    לדוד יוסף (רק אלוהים יודע מי זימן אותו באותו רגע לתפוס אותנו בקלקלתנו) היתה השקפה שונה לחלוטין. הוא סבר, לשיטתו, שקילוף הקלח באיבו משחית אותו לעולמים, ואין לו תקנה. נתמלא הדוד חימה איומה. הוא חירף וגידף אותנו בלשון גסה, ולא נתקררה עליו דעתו עד שעקר את כל קלחי התירס משורש והשליך אותם עלינו בזה אחר זה. אנחנו, כל עוד נפשנו בנו, ניסינו, כמובן, להימלט, אבל חמתו של הדוד, שבערה בו להשחית, היתה זריזה ומדויקת. ועוד באותו היום, לעת ערב, שוב גורשתי מגן-העדן ושוב שולחתי בפעם-המי-יודע-כמה הביתה, אל אמא שלי.

     

    מה למדת בקיץ, ילד. למדתי אצל הדודה רבקה שאסור להציץ בילדה יפה ועירומה, שהולכת ומבשילה, ואצל הדוד יוסף למדתי שאסור להציץ בקלח תירס שלא הבשיל. המציצנות מגרשת – זה מה שלמדתי; ומה כבר לומדים בבית-הספר.

     

    מנשה נוי: זיוני שכל כיצירת אמנות

    בקיץ 1976 הייתי בן 17. היתה לי אז חברה צרפתייה שנהגתי לחזר אחריה, נקרא לה ביאטריס. הלכנו לראות את הסרט "תשוקה אפלה" של בונואל בקולנוע צפון. בסרט הזה, בונואל השתמש בשתי שחקניות, קרול בוקה ואנג'לה מולינה, שמשחקות את אותה הדמות ושתיהן משגעות את פרננדו ריי, גיבור הסרט.

     

    זו היתה הפעם ראשונה שראיתי סרט שנעשה בצורה כזאת. עד אז נהגתי לצפות בצ'ארלי צ'אפלין ובמערבונים, לא אהבתי סרטים שעסקו באהבה. אני זוכר שהייתי בן 10 כשראיתי את "סיפור אהבה" עם אלי מגרו. הלכתי אליו כי כל הבנות ראו אותו ובכו פשוט כי בוכים בו. אז הלכנו יחד כל הבנים, ולא בכינו. לסרט של בונואל בחרתי ללכת מכיוון שהחברה שלי היתה צרפתייה, וגם בגלל השם "תשוקה אפלה". זה היה נראה לנו סרט למזמוזים.


    לואיס בונואל. שיעור מאלף לחיים (צילום: Getty images Imagebank)

     

    זו היתה הפעם הראשונה שחוויתי חוויה כזאת, של סרט שיש בו פואטיקה. כשיצאנו ממנו והלכנו הביתה, ניסיתי כל הדרך לפרש לביאטריס למה את אותה הדמות שיחקו שתי שחקניות. דיברתי על כך שכל אחת מגלמת פנים אחרות של אותה אישה - הפן הארצי והפן הרוחני - כי אחת היתה הקרה והרציונלית יותר, והשנייה הפרועה יותר.

     

    בקיצור, די זיינתי לה את השכל, אבל גם די כבשתי אותה, כי היא לא ממש הבינה אותי ולכן חשבה שאני אינטליגנטי. אז אני חושב שיותר משגיליתי את בונואל ואת סוג הקולנוע הזה, גיליתי את הכוח של זיון השכל ואת ההשפעה החיובית שיש לו על נשים.

     

    רשף לוי: גם אנחנו בהינו בטלוויזיה

    ככל שאני מתבגר חברי הילדות שלי הופכים להיות זקנים יותר ויותר, ואני מרגיש יותר ויותר צעיר. הם מעלים במשקל, הם מקריחים, חלקם מלבינים. ואני עוצם עיניים ואני עדיין רזה גבוה, נראה טוב ובלי קמטים. לתדהמתי אחד מחברי הטובים אמר לי שהוא מרגיש אותו דבר לגבי עצמו.

     

    הבטתי בו, עם בטנו המשתפלת, מפרצי קרחת מבהיקים על מצחו השמן, והקמטים מעטרים את פניו כמו חריצי טיח בקיר סדוק. ישבנו ביחד וחיכנו לתור שלו לצינתור לב ראשון, כשהוא מחובר למוניטור א.ק.ג ופתאום הבנתי שכולנו זוכרים את העבר בצורה הלקויה ביותר.

     

    בזמני, אנשים אומרים, ילדים נתנו כבוד להורים שלהם, הם השקיעו בלימודים, לא התחצפו למבוגרים, ובכלל לא ראו פורנוגרפיה. הם לא חשבו על סקס או על אלימות, והסתובבו ברחוב כל היום, כשהם מעמלים את גופם, ומחפשים זקנות בשביל לעזור להן לעבור את הכביש.


    ילדי שנות ה- 70 בוהים בטלוויזיה (צילום: לע"מ)

     

    האמת היא, שדבר לא משתנה בין דור לדור, רק הפרטים הקטנים. בשנות השמונים בכל חופש גדול היינו רואים את הסדרה "איים אבודים". למי שלא מכיר, זה כמו השמינייה פוגשת את האי, פוגש את אבודים בגרסא האוסטרלית.

     

    כל חופש גדול הקרינו שוב ושוב את אותם פרקים שחוקים של הסדרה הזאת. ואנחנו ישבנו וראינו אותה בכל פעם מחדש, מגלים בה סודות ופרטים חדשים כאילו היתה פרק מספר ויקרא. אחרי הסדרה תמיד היתה הפסקה בשידורים, והיתה כתובית על המסך של כלב שקרע את כבל החשמל, או שלט שעליו כתוב "שידורינו יתחדשו בשתיים וחצי".

     

    הם אף פעם לא התחדשו בזמן, הם תמיד היו מאחרים. היה ערוץ 1, בלי כבלים ובלי מחשב, ולכן להבדיל מהילדים של היום שיושבים על היום מול המסך ומתנוונים כשהם צופים בטלוויזיה, אנחנו ישבנו מול המסך והתנוונו כשאנו צופים בכתוביות מרצדות, או בצליל שריקה מונוטוני ובליל של צבעים שמטרתם היתה להוכיח שהטלוויזיה עובדת למרות שאין מה לראות.

     

    כל השאר היה אותו דבר. לא שמנו קצוץ על ההורים שלנו, כל מה שעניין אותנו היה סקס ופורנוגרפיה, ומבוגרים נראו לנו מכוערים, שמנים מקומטים ורופסים. בדיוק ההפך ממני היום, בדיוק כמו החברים שלי.

     

    דניאלה לונדון-דקל: חוויות של אמא

    שלב ההלם: מה זה? מה קורה פה? איפה אני? מי זה כל הילדים האלה? מה הם עושים בבית שלי? למה הם לא הולכים לשום מקום?

     

    שלב ההיסטריה: אמא'לה... אני לא אצא מזה בחיים... זה בלתי אפשרי... אני אמות בחודשיים האלה... כולנו נמות... זה בלתי אפשרי... חם, חם כל כך... אוויר... עזרה... מישהו...

     

    שלב הכעס על משרד החינוך: איזו מין חוצפה זאת, מה הם חושבים לעצמם! איך אפשר לעבוד ככה! למה לא מבטלים את העניין הנורא הזה! או לפחות מקצרים אותו! למה אין שום הצעת חוק בעניין! אנ'לא מבינה - אני אשמה שיש לי ילדים?!


     

    שלב הכעס על הבעל: נו, בטח - כל העניין הזה עובר לו מעל הראש! מה אכפת לו! חצוף! שוביניסט! כאילו שזאת רק הבעיה שלי?! כאילו שאני אשמה שיש לנו ילדים!

     

    שלב הקנאה בחברה: נוסעת לה! עם הילדים, עם בעלה, עם קרם הגנה וסט מזוודות תואם! כאילו אין בעולם עבודה, כאילו אין אוברדרפט – נוסעת! לחודשיים! לנוח! לנוח!!! ממה יש לה בדיוק לנוח שמישהו יסביר לי?!!!


     

    שלב ההתמצאות במרחב: הקייטנה מכסה את השבועיים וחצי הקרובים. אחר כך, אם נעבוד נכון, אפשר יהיה לדחוף אותם לעוד קיטנה. טבע משהו. אחר כך קצת חברים, קצת בילוים, סוחבים, סוחבים, סוחבים ואז – צ'ופר. ניסע כולנו למקום עם בריכה, נגיד, בית הארחה בקיבוץ. אחר כך סוחבים עוד קצת ועוד קצת ועוד קצת ומגיעים לאוגוסט.

     

    שלב ההסתגלות: מתרגלים. יש אפילו משהו שמתחיל להזכיר סדר יום. נכון, יש ימים שבשש בערב הילדים עוד עם פיג'מה, יש ימים שהם הולכים לישון כשאני מתעוררת, יש ימים שהם אוכלים ארבעה ארטיקים, שתי קסטות וחבילת שוקולד לארוחת צהרים, אבל סך הכל הם בסדר. אתמול הם אפילו אכלו סלט. בינתיים אני גם מצליחה לעבוד. עובדה שעוד לא הונח על שולחני אף מכתב פיטורין.


     

    שלב ההתאהבות: איזה חמודים הילדים, בחיי – ילדים טובים. סוף סוף יוצא לי לראות אותם כמו שצריך. אף אחד לא ממהר לשום מקום. אין חוגים, אין שיעורים, אין השכמות. נעים. פשוט נעים. בשביל מה עשיתי ילדים אם לא כדי להיות איתם?

     

    שלב הפרידה: עוד יומיים זה נגמר. חבל. יכולנו להמשיך ככה בכיף עוד חודשיים...

     

     

    יהלי סובול: מ"האפי מאנדייז" ל"האפי אתניקס"

    "ב- 1990, בין כיתה י"ב לצבא, אחרי שסיימתי שנתיים תיכון באנגליה וממש לפני שחזרתי להתגייס, נסעתי לפסטיבל גלסטנבורי שבמערב אנגליה. זו הייתה החוויה המוזיקלית הכי חזקה שלי מחופש גדול.

     

    "ההופעה שהכי זכורה לי משם היתה ההופעה של 'הקיור'. אני זוכר שגם בדיוק היה מונדיאל באותו זמן ורוברט סמית', במהלך ההופעה, עדכן על התוצאות של המונדיאל. אני זוכר גם את ההופעה של 'דה לה סול' שצחקו על הקהל. הם אמרו לקהל: 'Say Yo!' וכל הקהל חזר אחריהם.


    רוברט סמית' והקיור: תחזרו אחריי... (צילום: AFP)

     

    אחרי שהם המשיכו עם זה עוד ועוד, הם גם התחילו להגיד: 'סיי קוקה-קולה', 'סיי כריסמס', וכולם בקהל חזרו אחריהם, ואז 'דה לה סול' אמרו להם כמה שהם מפגרים שהם חוזרים אחרי כל מילה שהם אומרים. גם 'האפי מאנדייז' הופיעו שם והם היו כבר גמורים לגמרי בהופעה הזו. באותה תקופה הרייבים היו חזקים ואוהלי הרייבים התמלאו.

     

    "זו היתה חוויה מאוד צבעונית ואדירה, מין עיר אוהלים ענקית מלאה בנוודים של ניו-אייג', שתמיד באים לפסטיבל הזה. הפסטיבל גם נגמר במהומה בין המאבטחים לקבוצה של נוודים ובעקבות כך ביטלו את הפסטיבל בשנה שאחר-כך, אבל אני לא ראיתי את המהומה.

     

    "זה היה הסוף של התקופה שלי באנגליה ואחרי חודש מצאתי את עצמי בסוג של טירונות והלהיטים היו אז 'ציפור מדבר' של 'אתניקס' ו'הכוכבים דולקים על אש קטנה' של 'משינה'. אז עברתי מ'האפי מאנדייז' ל'האפי אתניקס'". (ראיין: אור ברנע)

     

     

    סאבלימינל (קובי שמעוני): אילת, ארץ אחרת

    את התחום הרומנטי אני זוכר, מגיל שמונה, בטיול לקיבוץ עם המשפחה שלי ועוד משפחה של חברים. באמצע הלילה התגנבתי עם בת המשפחה השנייה לבריכה. שם מתחת למים, התנשקנו בפעם הראשונה.

     

    החוויה המוזיקלית הגדולה ביותר, קרתה דווקא אחרי שגמרתי את בית הספר ונסעתי עם חברים לאילת, לעשות חופש גדול לתושבים הצעירים. זה היה בשנת 99', כשיצא השיר "חי מיום ליום". הוא נכנס מהר לפלייליסטים, והופענו בהמון מועדונים בתל-אביב והתחלנו להגיע לתוכניות טלוויזיה ובכל מקום שאני הולך עוצרים אותי.


    סאבלימינל: "לא הכירו אותנו" 

     

    ופתאום, קיץ אחד, ירדנו לאילת ושם, כאילו כלום לא קרה, כאילו מדובר בארץ אחרת. לא הכירו אותנו שם, ואני והצל ממש התרגזנו, בתור ראפרים מתחילים. החלטנו שאילת זו המשימה הבאה. שבוע אחר כך נסענו לשם עם שני אוטובוסים מלאים בחבר'ה, מיליון מדבקות, פחיות צבע של גרפיטי ומלא קלטות עם טעימות מהאלבום, סינגלים, כובעים וחולצות. היינו כל כך הרבה אנשים, שלקחנו קומה וחצי בבית מלון. עשינו כל כך הרבה שטויות יחד ואני נורא מתגעגע לתקופה הזו.

     

    כל מציל באילת קיבל כובע, כל אחד קיבל חולצה ודיסק, כל העיר התמלאה במדבקות ובגרפיטי. התוצאה היתה, שבערך שבוע וחצי אחר-כך נכנסנו לפלייליסט של "קול הים האדום" ומיד אחר-כך גם הגענו להחתמות בחנויות באילת. מדהים ששבועיים לפני זה אף אחד לא ידע מי אנחנו.

     

     

    עמוס ("חיים שכאלה") אטינגר: רוסיה הלבנה

    שלא כנהוג, נדמה לי שלעולם לא אשכח דווקא את חופשתי האחרונה, שנערכה עוד בקיץ זה, חופשה ממנה שבתי לפני שלושה שבועות בלבד. חופשה זו הייתה הגשמתו של חלום ישן. שנים חלמתי לנסוע ברכבת הטרנס-סיבירית החוֹצה את ערבות הקרח הקפואות של רוסיה. סיפורי המסע אותם קראתי, אודות הנופים המדהימים, יערות העד, להקות הדובים הלבנים ומחנות העבודה של האסירים הפוליטיים מימי המשטר הקומוניסטי, שלהבו את דמיוני.


    אטינגר ברוסיה 

     

    לא היתה זו חופשה של מנוחה ובילוי אלא חופשת היכרות עם עולם חדש. במקום בתי-הסוהר לחינוך מחדש, חוויתי בסיביר היכרות עם ערים יפות, בעיקר אלה שנבנו על ידי משפחות הצאר. אנשי סיביר עצמם ניחנו בשקט נפשי ולב פתוח, לעומת הלחץ שאתה מרגיש אצל תושבי הערים הגדולות כמו מוסקבה וקייב.

     

    את המרחק בין עיר לעיר עשיתי ברכבות שגמאו בכל פעם מאות ואלפי קילומטרים.

    לכל המסע הזה, שלא היה מפרך אלא מלא בחוויות בלתי צפויות, נלוותה גם נקודה ישראלית. בעיר איזבסק שבאורל, בה חי עדיין האדון קלצ'ניקוב, ממציא רובה הסער, מצוי מוזיאון המתאר את דרך התפתחות הרובה וצילומי הממציא, עם כמה ממציאי המקלעים המצטיינים בעולם, ביניהם הישראלי עוזי גל, ממציא תת-המקלע עוזי.

     

    חוויה מרגשת היתה בעיר הסיבירית אומסק, כאשר סיפרתי על בעיות הביטחון של ישראל ועל כך שהרבה שירים נולדו בנושא זה. כדוגמה הבאתי את השיר שכתבתי ללחן של אפי נצר, "גולני שלי". בסיום השיר, באמצע ההרצאה, עוד בטרם סיימתי לקרוא את מילות השיר, פתחה אחת הנשים בקהל את מכשיר הטלפון הנייד שלה, ממנו עלה הרינגטון של השיר "גולני שלי". לדבריה, בנה אנטון, החי בישראל, שרת כחייל בחטיבת "גולני" ויצירת קשר ביניהם, בין סיביר לישראל, נפתח בשיר זה.

     

    כאמור, לא הייתה זו חופשה של בטן גב, של שיזוף ושל "סיאסטה" של אחר-הצהרים על כוס רום. אבל בהחלט הייתה זו חופשה שלא תשכח.

     

    • ואתם, מה היתה חוויית הקיץ שלכם? טקבקו לנו....

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: אביגיל עוזי
    אטינגר. חופשה בערבות רוסיה
    צילום: אביגיל עוזי
    לוי. מרגיש יותר ויותר צעיר
    צילום: ניב קלדרון
    שריד. דחף לא בר כיבוש
    צילום: ניב קלדרון
    7 לילות
    מומלצים