זהירות, יצר ההרס

המנהיגות הבכירה ביותר, הכרזימטית ביותר , זו שאיננה מוטלת בספק, זקוקה לניקיון כפיים. משה רבנו, שבמנהיגותו מוטל ספק כבד בפרשתינו, פרשת 'קרח' כשהוא פונה לה' ומבקש ממנו שילחם את מלחמתו הוא אומר לו: "לא חמור אחד מהם נשאתי (לקחתי)". גם שמואל הנביא כשהוא למעשה מודח על ידי העם אומר לעם את אותו דבר עצמו: "הנני ענו בי נגד ה' ונגד משיחו: את ששור מי לקחתי? וחמור מי לקחתי? ואת מי עשקתי? את מי רצותי? ומי מי לקחתי כופר ואעלים עיני בו?...." (שמואל א' י"ב ג)

ועל כך אומר המדרש: "על ידי שלא נטלו שוחד ...היה להם כח לעמוד כנגד ישראל ולהוכיחן". משה אהרן ושמואל אינם מנהיגים סתם. הם נביאים, הם מחוללי ניסים, הם מנהיגים שמובילים את עמם להישגים מדידים וברורים, מעבר להישגי הרוח שהינם מעבר למדידה. ובכל זאת, יכולתו של משה לעמוד מול העם ולהוביל אותו תלויה בניקיון כפיו.

ומנגד, אי אפשר שלא לשאול את עצמנו, מדוע מטיל העם ספק במנהיגותו של משה רבנו? את מבחן ניקיון הכפיים הוא עבר, מנהיגותו הינה יחידאית. את העמים הנהיגו מנהיגים רבים, מי זוכר אותם? (האם ילדינו יודעים מי היה שרת? לבון? משה חיים שפירא? ספיר?) איך אפשר להטיל ספק בו ובנבואתו? אילו כוחות פעלו כנגד מנהיגותו של שמואל? האם יש בנו כוח הרסני הפועל כנגד המנהיג באשר הוא? האם זאת קנאה? האם יצר של ביקורת? האם יש בנו רצון סמוי באנרכיה, שיתיר לכל אחד מאיתנו לעשות מה שהוא רוצה?

קשה שלא לראות את שני הכוחות הללו נאבקים עמוק בחברה שלנו. עונשו של קרח מלמד על עומק הבעיה. יצר ההרס של קרח מאיים על אושיות החברה. קרח חייב להיבלע באדמה. קרח איננו דומה לבוני העגל, ולמרגלים המואסים בארץ הטובה, הוא איננו דומה למתאוננים ולמתאווים, קרח הוא יצר הרס טהור, קרח הוא האנרכיה בהתגלמותה.

אי אפשר לשאת ולתת עימו, הוא צריך להיעלם. הבעיה היא שקרח נמצא בתוכנו. 'הקורחיות' עומדת ביסוד ההרס של מערכות היחסים הקרובות ביותר שלנו. הבן המורד באביו והבת באמה. הבעל המורד באשתו וההיפך. יש בכל אלה ביקורת אמיתית (פעמים רבות) אך גם יצר הרס שמזין את הלהבות.

לפעמים אני חושב שמאחורי יצר ההרס של הקיים בבחינת "עולם ישן עד יסוד נחריבה" הוא התקווה שנמצא עולם חדש וטוב יותר. אך פעמים רבות אני חוזה בבתים שהתפרקו מתוך אמונה נאיבית שכזאת, ובמקומם נוצרה בדידות וגעגועים. אני פוגש אנשים שהחליפו מולדת, והם נקרעים מגעגועים מתבוססים בדלות רגשית וחומרית. ואולי המסקנה מכל זה היא, שהעם המתפתה ללכת אחרי הבשורה הנוצצת של המנהיג החדש 'קרח' מוטב שיעמיק בקיים לפני שהוא מלכד לייצר ההרס המתעטף בהבטחות נוצצות.

והאמת היא שיצאתי קצת מבולבל מהפרשה הזו ובעיקר מההשלכות האקטואליות שלה. שבת שלום.