כצאן לשבח

בישראל שטופת המלחמות והקרבות, המחדלים והשערוריות, סרטי התעודה הזוכים לעמוד תחת אור הזרקורים עוסקים על-פי רוב בסוגיות של חיים ומוות, שקועים ברצינות תהומית מובנת. בודדים המקרים בהם אנו מקבלים סרט תיעודי שהוא בעצם סיפור טוב.

סרטו של גיל קרני, "בהבה הכבשה יוצאת להביא אהבה לעולם", ששודר אמש בערוץ 8, הוא אחד מאותם סרטים נדירים. הוא מגולל את סיפורו המרתק של איתמר טל כשהוא תוחם אותו, בעזרת הקריינות של דורי בן זאב והמוזיקה של שלומי שבן, בתוך מסגרת של אגדת ילדים עירונית מודרנית.

ובאמת, הסיפור מתחיל כאגדת ילדים, במובן מסוים: איתמר, אדם בוגר שבתוכו מסתתר לו ילד עם נפש מצולקת, שאחת הסיבות לכך היא גדילה בקיבוץ כמשפחה חד-הורית, מפתח אובססיה לכבשים – אובססיה שהופכת למקור פרנסה, גם אם צנוע משהו.

איתמר, הכבשים וזוג אוהבים בשוק האמנים בתל-אביב (מתוך הסרט)

קרני מלווה את גיבור הסרט לתל-אביב, שם הוא מוצא את מקומו בשוק האמנים של נחלת בנימין, מקום שבו הפיכת התחביב למקצוע היא דרך חיים מקובלת. כך נודד לו הסיפור על הילד המסוגר מן הפריפריה אל המרכז, כשאיתמר מתחיל למכור את פרי עמלו – כבשים מיניאטוריות מספוג – בדוכן קטן בלב העיר הגדולה.

הוא שקוע כל-כולו ביצירתו, שוקד במסירות על כל פרט קטן. קרני בוחר, ובצדק, שלא לעמת את איתמר עם ההימלטות הזו מן המציאות. להפך: הוא מציג את עולמו של האמן כמיקרוקוסמוס שלמרות חזותו השגעונית, נראה רוב הזמן שפוי הרבה יותר מהמציאות הנורמטיבית.

בשלב זה, יוצר הסרט כבר לא טורח להסתיר את הביקורת האישית שלו, את

הסלידה מכך שאותו אדם, שעד אותו רגע נראה שלא יכול היה להיות תמים יותר, הופך ל"מפלצת". לא מפלצת במובן המרושע, אלא מפלצת מסוכנת הרבה יותר: הוא פשוט הופך להיות אחד מאיתנו, שקוע בניסיונות להפוך את יצירת האמנות לתזרים מזומנים.

אם בתחילת הסרט איתמר מתאר את הכבשה כ"משהו בפני עצמו, נפרד מהעדר", הרי שלאחר שהעיר הגדולה משחיתה אותו, הוא ושותפיו הופכים בשיחותיהם העסקיות את הכבשים לחתיכות, או "500 אלף חתיכות", ליתר דיוק. "נכבוש את גרמניה", הוא מבטיח לסבתו במהלך ניסיונותיו לשווק את המוצר מעבר לים.