שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    צילום: ויז'ואל/פוטוס
    יומולדת של מוזיקה
    תאריך היומולדת המתקרב הפך את הריחוק מהבית לברור מכל, ובתה של כנרת רוזנבלום חגגה שנתיים בפריז, בלי סבא וסבתא. מזל שבכל הרחובות התקבצו לנגן
    כשהגענו לכאן היא היתה עדיין תינוקת מוחלטת. זוחלת, שוכנת מנשאים, אבל תמיד מעדיפה לעזור לי לחזק את שרירי הזרועות, מפעילה אותנו בתינוקית ממזרית ופרטית משלה. עכשיו היא כבר רצה, מטפסת בזריזות על המעקה הספה וקופצת ממנו הישר לתוכה, מדברת ושרה בשתי שפות ומסלקת אותנו בנחרצות כשהיא
    רוצה לטפל בבובות שלה בעצמה.

    בשלב זה של חייה, הטענות שלה נגדנו מתמצות במה שאנחנו רוצים שהיא תעשה והיא לא, או להיפך. שלא כמו אחותה הגימנזיסטית בת הרבע לארבע, היא מעולם לא שפטה אותנו בחומרה על בחירתנו להעתיק את חיינו משם לכאן. אבל תאריך היומולדת המתקרב שלה משרטט את זה ביומן במילים עשנות: בלי סבא וסבתא, בלי סבוש וסבתוש, בלי האנשים היחידים, חוץ מהוריה המכורים, שזולגות מהם האהבה וההתפעלות, מצרכים חיוניים להשקיית נפשה הרכה והקופצנית.

     

    הנשיקות בדואר, והיומולדת, שנתיים, בפריז; למקומות, היכון, צא.

     

    את התפריט, כמו גם את התכנית האמנותית, תכננתי בראש במשך שבוע. זאת למרות שרשימת המוזמנים, כמה שלא הפכתי את תיבת המיילים שלי ודפקתי עליה כדי לבדוק אם נשאר משהו בפינות, עמדה על 25 מבוגרים וילדים, מיטב חברינו כאן בפריז; מחצית ממספר המוזמנים התל אביבי שלנו, לא כולל משפחות וגני ילדים. ולא שזה צמצם את כמות המאמצים שהושקעו בהכנות. אב הבנות הביא מהשוק שני דוכנים של ירקות ופירות וחסות ותבלינים טריים, שתייה מכל הסוגים, עוגיות מרנג ענקיות, גלידה בשני טעמים, תותים ודובדבנים ומישמישים, ומזל שבין כל הערימות זכר גם להחזיר הביתה שתי ילדות מתרגשות.

     

    ואני מקלפת וקולה, ובין לבין שוטפת כלים כמו שאמא שלי לימדה אותי, ואיפה היא עכשיו כשצריך שמישהו ישמור על הילדות, ומבשלת ומערבבת ויוצקת שמן זית, ורשימת המטלות עדיין עומדת באורכה המפואר, וכל הזמן זוכרת שמחר היומולדת, אבל הערב מתחיל כאן חג המוזיקה, העיר נמלאת במופעים ובצלילים. בזמן שאני שוקדת על תכנית חילוץ הירואית של עצמי מבין המחבתות, מודיע לי המבוגר האחראי שבי שחבל לוותר על מעט שעות השינה שעוד נותרו, חג המוזיקה יהיה גם בשנה הבאה. ואני, הקטנה שלי כבר בת שנתיים, מה שאומר שאני אוטוטו כבר לגמרי מבוגרת, ולפיכך גם אחראית וצייתנית. בסדר. בשנה הבאה. יאללה, אמבטיה, שיילכו כאן לישון בשעה כלשהי, שנוכל להמשיך בהכנות.

     

    אבל פתאום, במקום פיג'מות, אוספות הידיים שלי בגדים. אנחנו מושיבים אותן על הספה, חפופות ועייפות ותמהות, ומודיעים שהתחילו חגיגות היומולדת, ושמיד אחרי המתנות, יוצאים לבלות.


    (צילום: כנרת רוזנבלום) 

     

    אנחנו נשארים בגבולות הרובע שלנו, שכונה בורגנית, יפה אך מונוטונית. מתחת לבית, בכיכר נסיון, אנחנו נופלים על הופעת גוספל בצרפתית, כמו סרט אמריקאי מדובב על מקהלה שהקימו בכנסייה בעיר קטנה, דרומית לאיידהו. אשה גדולה מחממת את הקהל, ממילא סוג של חמסין פריזאי, ומפנה מקום למי שהוא לפי תשואות הקהל, כנראה כוכב בתחומו, והגוף, לא רק שלי, מתחיל לנוע בניגוד לרצונו. אבל הילדות משתעממות ואנחנו זזים הלאה, לרחוב רנדה-וו, רחוב של מעדניות מצוינות. שם, על המדרכה מול בר רחובי, צועקת להקת רוק לתוך המיקרופון באנגלית, כשמדי פעם משתלבת מכונית חולפת בניסורי הגיטרות. לפני הכנסייה הגדולה שבמעלה הרחוב, שעליה מתוחה תמונת ענק של האפיפיור שמגיע בקרוב לביקור, יושבות שבע קשישות שאפשר היה לגזור ישירות מחזית של חנות מכולת כפרית, מנפנפות בתכניית הערב. מולן, על הבמה, שרה להקה על אותו ז'זו משירי הגוספל של נסיון, רק בעיבוד רך והרמוני.

     

    הילדות לא מצטרפות לשירי ההלל, גם לא מתרשמות משירי הביטלס של הלהקות בסקוור קורטלין. אבל הרובע שלנו נטען ביונים חיוביים מתרוצצים, כשמגברים שחורים מפוזרים על המדרכות כל עשרה מטרים, על רקע כל מסעדה סינית וכל בראסרי. גבר בחליפה מרכיב חצוצרה זהובה על גבו, נערה מובילה קונטרבס. משפחות, שבדרך כלל ממהרות ברחוב, ממשטרות את הילדים לבל יתעכבו בשטויות הילדיות שלהם, פתאום משחקות תופסת עכברים. דווקא הקהילתיות לרגע שנוצרת כאן גורמת לגדולה להודיע לנו פתאום, בלי קשר לנושא השיחה: אני רוצה לנסוע לתל אביב. אבל בלי לחזור לכאן אחר כך, היא מתרה בנו, מתורגלת.

     

    אבל אז אנחנו מגיעים למופע הגדול של הערב, מבחינתן: שני ילדים שהורידו לרחוב כן של תווים, והחליטו להעביר לשם את האימונים היומיים שלהם. ילדה צנומה מנסה את מזלה בכיבוש שיר קלאסי על קלרינט גדול ממנה, כשמצד אחד מעודדות אותה החברות, ומהצד השני ההורים. הנגן הבכיר, כנר בן 12, ממתין בחוסר סבלנות לתורו להתנסות ביצירה קלאסית, ושוב הבנות מריעות ומעודדות, ההורים צוחקים במבוכה ובגאווה, ותינוק אמיתי, בעגלה, צופה בילדות שלי צופות מרותקות בגדולים מהן.

     

    תחת מחאות - הן רוצות לראות את השניים האלה משתפרים - אנחנו גוררים אותן הביתה, ואני ממהרת למקומי הטבעי, עורמת קערות אחת על השנייה, מוצאת מקום פנוי להניח בו את העוגה, ופונה לצבוע ולגזור ולהדביק את המדרגות שמובילות לדירה להשכיר ואת הקוקיה והסנאית והחתולה הכושית.

     

    לא הרבה שעות אחר כך התברר שלא הקישים הם שאחראיים למפלס שמחה גבוה, זאת השמפניה. שנית, החברים שלנו התגלו כמיומנים בקשירת שיחות קטנות, מה גם שלכולם היו סיפורים מפט דה לה מוזיק, ונכון שהוחלפו כמה מבטים מלוכסנים בהתחלה, אבל בסוף גם הוחלפו כמה טלפונים. הילדות היו מאושרות, מההתאספות, מהשמחה, מההצגה, מהחברים, מהמתנות. עד כדי כך, שהגדולה, ששרדה את השבוע בסימון של טבלת ייאוש קטנה עד ליומולדת שלה, הודיעה לנו שהיא רוצה בדיוק כזאת מסיבה, רק עם הצגה בצרפתית.

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים