אל יהיה זה אחרת

"סליחות". ככה זה התחיל. לפני מעל שלושים שנה בפסטיבל הזמר, ואמש (יום ה') בקיסריה. יהודית רביץ לא ממחזרת את עברה המוצלח, אלא משדרגת אותו, מעדכנת את השירים בעיבודים חדשים, שממשיכים להיחשף בהופעותיה. המופע בקיסריה חגג יום הולדת 20 שנה לאלבומה "באה מאהבה". בעצם 21, אבל לא נתקטנן.

חגיגות ה- 20 וה- 30. יהודית רביץ בקיסריה (צילומים: חגי אהרון)

השירים הראשונים שקטים, אבל מעובדים בנמרצות מהירה, ברוב השירים רביץ מלווה את עצמה בגיטרה ביחד עם שאר חברי הלהקה: עמית יצחק בגיטרות, רן שמעוני בתופים, אלון פרימן בקלידים ועדי הר צבי בבס. אחרי "סליחות" בוצעו "מישהו", "מילה טובה", "תמונה" ו"למחרת" ("הירוק היום ירוק מאוד"), שממשיך להישמע מיסתורי, הפעם בזכות שלישיית כלי נשיפה שהוסיפו יופי.

ב"דרך המשי" רביץ מתזמרת את הקהל ששר "גוף בתוך גוף", וממשיך להתמוגג מרצף הלהיטים. הסקסופון מוחלף בחליל צד לכבוד "לקחת את ידי בידך". הקהל עומד מרוב התלהבות ורביץ, נטולת גיטרה בשלב הזה, מתקרבת אליו ומוחאת לו כפיים. "זה אנחנו" – היא מחווה תנועת ידיים רחבה ומתכוונת לכך שלכל הנוכחים יש חלק בשיאים האלה.

לכל אחד ואחד חלק בהצלחה

ואז היא מזמינה לבמה את האורח הראשון שלה, דני ליטני, וביחד הם שרים את הדואט שלהם (שהוא כתב והלחין) "בראש אחד". יש ביניהם כימייה מפעימה ותוך כדי השירה הם רוקדים, מתחבקים וממחיזים את השיר באופן היתולי. "ואני מכיר אחת שכבר כמה ימים, אני אוהב לשמוע איך היא שרה", שר ליטני, "היא גם יפה וגם בראש וגם יש לה קול נעים". ותוך כדי השירה שלו רביץ עושה תנועות מצחיקות של "אתה מתכוון אלי"?

כן, אין ספק שהוא התכוון אליה. ליטני יורד מהבמה ורביץ מחזירה לעצמה את הגיטרה ושרה את "עיר קטנה", שיר הנושא מאלבומה האחרון. הקהל מכיר את המילים החדשות יחסית לא פחות מאשר את המילים הישנות. רביץ קופצת משמחה, נושקת לבסיסט. הקהל ממשיך לשיר איתה בהזדהות את "שבתות וחגים", שבסיומו מובא פסנתר אל הבמה.

הילדים הכי יפים בגן: יוני ג'ירף ויהודית רביץ

רביץ מחייכת. "תיכף ייכנס לכאן בחור גבוה-גבוה", היא מעדכנת, ומצטטת מ"הכבש השישה עשר" של יהונתן גפן: "הוא רואה עננים בקצה העולם ומכריז: חברים, בעוד חודשיים ירד פה גשם". ואז היא מזמינה את "יוני ג'ירף", כלומר יוני רכטר. ביחד הם מבצעים בזה אחר זה את "הילדה הכי יפה בגן", "מה עושות האיילות" והדואט "צער לך וצער לי" – שבו רכטר מגיש בחינניות את התפקיד של אריק איינשטיין.

הפסנתר שמפריד בין שניהם לא פוגע באינטימיות היפה שביניהם, המתעצמת ב"עטור מצחך". בסופו הקהל שוב על רגליו, מריע ארוכות. "חברים", רביץ מעמידה פנים קשוחות, "אנחנו מאומנים להמשיך בהופעה". ואז, רק שניהם על הבמה, היא מרגשת ב"וידוי".

גוף בתוך גוף 

את השיר "געגוע" רביץ פותחת בפארודיה על מוזיקה מזרחית. מסלסלת באריכות מופרזת את המילים "כמו ארנב באור נלכדתייייי", ואז חוזרת לביצוע המקורי, הקצבי, עם התוכחה העצמית המחויכת.

ב"סוף לסיפור", שיר הסיום כביכול, הקהל מנופף בחושך בפלאפונים מוארים, ובודדים

גם בנרות דולקים. בתום הפסקונת סמלית רביץ חוזרת לבמה, בשלב זה לבד. חלק מהקהל יורד מהאיצטדיון ועומד קרוב-קרוב אליה, למרגלות הבמה.

בניגוד לשיר הבא, "בך לא נוגע", אפשר ממש לגעת בה, ואכן כמה אנשים נוגעים בקצות אצבעותיה, והיא מחזירה מגעי ידיים עדינים, וברגע קצר ומתוק אף מתופפת על כמה כפות ידיים קרובות שנפתחות אליה.

ואז הלהקה חוזרת ואיתה תגבורת משמעותית לתופים – רע מוכיח, שמחזק את "ארבע לפנות בוקר" ואת "עכשיו הכל בסדר" שרביץ שרה בהבעות עידוד שמאותתות - באמת הכל בסדר עכשיו. תסמכו עלי.

והקהל סומך עליה ועל רצף שירי הסיום המקפיצים: "רחבת הריקודים", "באה מאהבה" והשירים הברזילאים "ארץ טרופית" ו"בוא לריו". "בוא איתי עד לאן שהלב לוקח", שרו ורקדו הנוכחים אמש, חשים בבירור שהלב לוקח אותם אליה.

• יהודית רביץ, "באה מאהבה 2008", אמפיתיאטרון קיסריה