מכבי האחרת

בין השנים 1995-2000 מכבי לא נחשבה לאחת מאריות אירופה. הפסדים ביד אליהו התקבלו בהבנה מסויימת, והגביע היה נראה משהו חסר סיכוי. למרות זאת, אם תשאלו את רוב האוהדים האמיתיים של מכבי, אלו היו ימים יפים לא פחות מהשנים האחרונות. קטש, שפר, רנדי ווייט, הנפלד וצ'ורצ'יץ', הם רק חלק מהשמות שנלחמו בשביל המועדון הצהוב כל חמישי בערב.

השינוי החל בערך בעונת 2002/3. שינוי איטי מאוד, אך מגמתי מאין כמוהו. נכנסו משקיעים, נכנס הרבה כסף, ופתאום, אחרי שבעונת 1999/00 מכבי כמעט גנבה את הגביע, החלו הצהובים להשקיע כספים, ולהביא ליד אליהו (אז עדיין יד אליהו, עוד נחזור לזה), כוכבים רבים. אנתוני פארקר, ניקולה ווייצ'יץ', והכי חשוב, שארונס יאסיקביציוס, שלהבדיל מהשאר, היה כבר כוכב מוכח.

התהליך הזה הצריך כמובן מספר שינויים נוספים, כשהחשוב בהם היה העלת מחירי המנויים באופן הדרגתי כל עונה. בעקבות כך הרבה אוהדים אמיתיים, שפשוט אין להם את האמצעים לקנות את המנויים היקרים, עזבו את ההיכל, והוחלפו בלובשי חליפות, שהקשר בינם לבין המילה "אוהד" מקרי בלבד.

ואז, ככל שכניסתו של רענן כץ לעובי הקורה במועדון הצהוב הלכה וגדלה, הפכה מכבי לסניף אמריקני במזרח התיכון. השיפוץ בהיכל החל תופס תאוצה, כשמכבי מקלה עלינו, ומשנה את שמו מהיכל הספורט ביד אליהו, או "יד אליהו" בפי כל, ל"היכל נוקיה". מדובר בקניון לכל דבר, עם מסעדות, חנויות, כשאפילו בגדים באדום נמכרים שם.

רפי גינת. לא התאמצו למצוא לו מחליף (צילום: קרן נתנזון)

צעד נוסף היה עזיבתו של הקול של יד אליהו - רפי גינת. אני מכיר לא מעט אוהדים, שהיו באים להיכל רק בכדי לשמוע את ה"מכבי עלית תל אביב" המפורסם שלו שהיה מרעיד את הקירות ומכניס אותך מהר מאוד לאווירה. העזיבה שלו אמנם נכפתה על מכבי, אך הניסיונות למצוא לו מחליף ראוי (ואין לי שום טענות לכרוז הנוכחי שי סידי, הוא באמת משתדל), לא ממש הורגשו. מכבי הלכה לשינוי הקל ביותר, והאווירה בהיכל בהתאם - קהל קונצרטים. השיא היה בעונת 2006/7, אז בתום אחד המשחקים שרו האוהדים בשער 11 לצופים בשער 9 "איך היה הסושי ב-9?". זה היה מצחיק, אבל עצוב.

המהלך הבא היה עזיבת ערוץ 1, שהלך יד ביד עם מכבי לאורך כל כך הרבה שנים, לטובת ערוץ מסחרי, כשכל אסיסט של ניקולה לווה בפרסומת רצה על המסך, וכל פסק זמן, במקום לקבל מעט הילוכים חוזרים טריים, קיבלנו את הפרסומת החדשה של פלאפון.

בפגרה הנוכחית היו שני הצעדים המשמעותיים ביותר, לפחות בעיני, בדרך לסיומה של תקופה. המושג "מכבי עלית תל אביב" פאסה, כשאלקטרה תפסה את מקומה של יצרנית הממתקים המיתולוגית, והחיבור, שנראה היה כמו בלתי ניתן להפרדה, לא קיים יותר.

ואז הגיע האבא והלב של המועדון, מוני פנאן, והודיע על סיום דרכו במועדון. כעת, מה שנשאר ממכבי של פעם, זה הגוש המעודד בשער 11 למעלה, הגוש המעודד בשער 6 למעלה, ושמעון מזרחי. ככל שהעזיבה שלו כואבת בגלל שזה הוא, היא כואבת יותר בגלל שזה עוד שלב בסולם שמוריד את מכבי לחדר התחתון ביותר בלב.

לפני עשר שנים, מכבי תל אביב היתה אמנם פחות עשירה. היו לה רק שתי אליפיות אירופה, והיו רק 7,000 אוהדים בכל משחק. אבל לפני עשר שנים היה

לב. וכשאוהד צהוב היה מתקרב ליד אליהו בחמישי בערב, הצמרמורת היתה מתחילה כבר בחניה. היום, אפילו באמצע הצגת השחקנים, רוב הצופים חולקים חוויות מהשבוע שעבר עליהם. זו לא מכבי שלנו.

אם המועדון הכי מצמרר באירופה, שידע להביא ליד אליהו רבבת צופים משוגעים גם כשלא היה סיכוי לזכות בתארים, לא יעצור את האמריקניזציה שעוברת עליו, גם האוהדים הבודדים שנותרו מחוץ לשערים שמאחורי הסלים יעזבו, ואיתם גם שארית הלב, ונישאר עם מכונה, מודרנית מאוד, נוצצת מאוד, אך חסרת כל אופי.